This Monkey Gone to Heaven...דוקו על...
loudQUIETloud
זהו שמם של 85 הדקות שמתעדות את חזרתם לבמה של הפיקסיז ב-2004.
כידוע, הפיקסיז ניגנו, הקליטו והופיעו מ-86 ועד שהתפרקו ב-92. הסרט עוקב אחרי המפגשים המחודשים ביניהם, השיחות (או חוסר השיחות רוב הזמן) והחזרה לנגינה משותפת. מה שיש כאן זה למעשה התבוננות מאוד מעניינת על דרכם, הלא זוהרת בעליל, של הרביעייה המצויינת הזו לסיבוב האיחוד בארה"ב לפני 9 שנים (איך כבר עברו?!).
ב-12 שנות הפירוק, השמש לא בדיוק זרחה על אף אחד מהם.
צ'ארלס תומפסון, אקא פרנסיס בלאק, עבר פרידה וגירושין, הצליח להתחתן מחדש, במקביל המשיך להקליט אלבומים עם הצלחה מועטה (כלכלית ודאי) ולא הצליח לברוח מהתיסכולים שהצל של הפיקסיז מטיל עליו, לטענתו.
הבססיסטית קים דיל טסה אלעל עם הברדירז, המשיכה מצויין אל כוכב הסמים והאלכוהול, באה הלכה חזרה לגור אצל האמא, נגמלה מההתמכרויות וממוקמת על הפלנטה במצב של סמרטוט נקי מהלך, עייפה מהחיים.
המתופף דיוויד סומט'ינג תופף את דרכו אל עבר החלום והפך למגלה מתכות (ההוא בחוף הים עם המטאטא ביד) בדיונות אמריקה בבוקר וקוסם במופעי ילדים אחה"צ. מאושר למשמע האיחוד, אביו נפטר ממחלה ב-2004 וגרם לכך שהבנאדם החביב הזה שקע במצולות, וידידיו הטובים ביותר מאחורי הבמה היו זוג אוזניות.
ג'ואי סנטיאגו, הגיטריסט האדיר שלהם, המשיך לנגן עם אשתו לפרנסתו ועושה רושם שהצליח להישאר הכי שפוי מכולם.
אני חייב לציין שהדוקו הזה איננו שוחה בזוהר וניצוצות שבד"כ מוכרים לנו על הופעות איחוד, בייחוד בקאליבר הזה. למעשה מה שיש כאן זה בדיוק ההיפך. המון רגעים קרים של חוסר יכולת תקשור בסיסית, קירות אפורים, פחדים ומתחים שמאוד קל לזהות, אי וודאויות. לפעמים נוצר הרושם של אנשים שבסה"כ מנסים לשרוד את השלב הזה של הקיום ולא פעם רודפים אחרי הזנב של עצמם.
תשכחו ממסיבות עד הבוקר, שטיח אדום מפוצץ פלאשים וכאלה. את קים לדוגמא, מלווה אחותה התאומה לאורך ההופעות כדי שתחזיק אותה מנטאלית איפה שצריך. דייויד כאמור מנותק מהעולם. החוסר כיפייות נוטף כמעט מכל פינה.
ובניגוד לכל זה, על הבמה הניצוץ קיים, הלהבה מחממת, הכימיה שם, והקהל מלא התלהבות, אושר ומה לא. PIXIES SELLOUT נקרא סיבוב האיחוד בארה"ב, המופעים נמכרו בשניות.
שעה עשרים וחמש, לא בדיוק נוסטלגיה, יותר תזכורת על החיים האמיתיים שממתינים לכולם בסופו של יום. מעין חלון פנימי, אישי, מאוד מעניין על ארבעת האנשים שהקימו את אחת הלהקות הכי מלהיבות, אנרגטיות ורעננות שהיו אי פעם.
מאוד מאוד מומלץ.
We're Chained !
loudQUIETloud
זהו שמם של 85 הדקות שמתעדות את חזרתם לבמה של הפיקסיז ב-2004.
כידוע, הפיקסיז ניגנו, הקליטו והופיעו מ-86 ועד שהתפרקו ב-92. הסרט עוקב אחרי המפגשים המחודשים ביניהם, השיחות (או חוסר השיחות רוב הזמן) והחזרה לנגינה משותפת. מה שיש כאן זה למעשה התבוננות מאוד מעניינת על דרכם, הלא זוהרת בעליל, של הרביעייה המצויינת הזו לסיבוב האיחוד בארה"ב לפני 9 שנים (איך כבר עברו?!).
ב-12 שנות הפירוק, השמש לא בדיוק זרחה על אף אחד מהם.
צ'ארלס תומפסון, אקא פרנסיס בלאק, עבר פרידה וגירושין, הצליח להתחתן מחדש, במקביל המשיך להקליט אלבומים עם הצלחה מועטה (כלכלית ודאי) ולא הצליח לברוח מהתיסכולים שהצל של הפיקסיז מטיל עליו, לטענתו.
הבססיסטית קים דיל טסה אלעל עם הברדירז, המשיכה מצויין אל כוכב הסמים והאלכוהול, באה הלכה חזרה לגור אצל האמא, נגמלה מההתמכרויות וממוקמת על הפלנטה במצב של סמרטוט נקי מהלך, עייפה מהחיים.
המתופף דיוויד סומט'ינג תופף את דרכו אל עבר החלום והפך למגלה מתכות (ההוא בחוף הים עם המטאטא ביד) בדיונות אמריקה בבוקר וקוסם במופעי ילדים אחה"צ. מאושר למשמע האיחוד, אביו נפטר ממחלה ב-2004 וגרם לכך שהבנאדם החביב הזה שקע במצולות, וידידיו הטובים ביותר מאחורי הבמה היו זוג אוזניות.
ג'ואי סנטיאגו, הגיטריסט האדיר שלהם, המשיך לנגן עם אשתו לפרנסתו ועושה רושם שהצליח להישאר הכי שפוי מכולם.
אני חייב לציין שהדוקו הזה איננו שוחה בזוהר וניצוצות שבד"כ מוכרים לנו על הופעות איחוד, בייחוד בקאליבר הזה. למעשה מה שיש כאן זה בדיוק ההיפך. המון רגעים קרים של חוסר יכולת תקשור בסיסית, קירות אפורים, פחדים ומתחים שמאוד קל לזהות, אי וודאויות. לפעמים נוצר הרושם של אנשים שבסה"כ מנסים לשרוד את השלב הזה של הקיום ולא פעם רודפים אחרי הזנב של עצמם.
תשכחו ממסיבות עד הבוקר, שטיח אדום מפוצץ פלאשים וכאלה. את קים לדוגמא, מלווה אחותה התאומה לאורך ההופעות כדי שתחזיק אותה מנטאלית איפה שצריך. דייויד כאמור מנותק מהעולם. החוסר כיפייות נוטף כמעט מכל פינה.
ובניגוד לכל זה, על הבמה הניצוץ קיים, הלהבה מחממת, הכימיה שם, והקהל מלא התלהבות, אושר ומה לא. PIXIES SELLOUT נקרא סיבוב האיחוד בארה"ב, המופעים נמכרו בשניות.
שעה עשרים וחמש, לא בדיוק נוסטלגיה, יותר תזכורת על החיים האמיתיים שממתינים לכולם בסופו של יום. מעין חלון פנימי, אישי, מאוד מעניין על ארבעת האנשים שהקימו את אחת הלהקות הכי מלהיבות, אנרגטיות ורעננות שהיו אי פעם.
מאוד מאוד מומלץ.
We're Chained !
