melancholy man
New member
The Screaming Lord
יש הרבה דרכים לספר את סיפורו של דיוויד לורד סטוץ', העובדה שהוא לא סופר כאן מעולם (או בכל מקום אחר שכדאי להזכיר אותו) היא רק עדות אחת לכך שאולי גם לא צריך לעשות את זה. אבל בכל זאת, האיש הקליט פעם אלבום עם ג'ימי פייג' וג'ון בונהם ובין השאר ניגנו בלהקות המשונות שלו: ריצ'י בלקמור, ניקי הופקינס (אמרתי כבר שהאיש ראוי למאמר משל עצמו לא?) ג'ף בק ומיטש מיטשל (ג'ימי הנדריקס אקספיראנס למי שצריך איזכור) אז אולי בכל זאת ראוי לאזכר את אחת התופעות היותר משונות/ משעשעות בתולדות הרוק הריטי. דיוויד לורד סטוץ', נולד במידלסאקס שבאנגליה ב 1940 ובתחילת שנות השישים, היה אחד הראשונים שהבין את המהפכה המציחקה שעומדת להחולל על הממלכה המאוחדת, הוא הקים הרכב רוק/בלוז שהושפעה מ Screamin' Jay Hawkins, בעיקר מההופעה הטיאטראלית של הוקינס ומשיכתו לעולם המתים, מה לעשות את היכולות הווקליות של הוקינס לא היו לו, למען האמת יכולתו הווקלית יכולה לגרום לאורה נמיר להשמע כמו ג'וני מיטשל, אם להיות כנים עוד קצת, האיש גם לא היה מוסיקאלי במיוחד, בסולם האבולוציוני שבין לנון ומקרטני לסיד וישס וג'וני רטון, הוא היה קרוב יותר לאחרונים אבל לא מהצד הנכון. אבל לא זוטות כאלו יטרדו לורד אמיתי. סטוץ' הציג את עצמו כאריסטוקרט בריטי (Earl אם אתם חיבים לדעת) והתחיל את דרכו למרכז הזירה הבריטית, דווקא כפוליטקאי, כשהקים ב 1963 את ה the Official Monster Raving Loony Party ורץ לבחירות לפרלמנט, הוא היה מנהיג "המפלגה" מאז ועד מותו ב 1999 ורץ בעקביות לכל בחירות באנגליה, מה שהפך אותו לקראת מותו למנהיג המפלגה הכי ותיק בעולם המערבי, הוא כמובן מעולם לא נבחר (או זכה ליותר מכמה מאות קולות) אבל הצליח לדקור את הפוליטיקה הבריטית המנופחת במסעי בחירות שנראו כאילו הם מבחר קטעים שלא נכנסו לסרט של מונטי פיטון. חלק גדול מהקסם של לורד הייתה הופעתו הבימתית, ההופעה שלו הייתה מופע אימים מוסיקאלי (והכוונה לא הייתה רק לאיכויות המוסיקאליות של האיש) הוא עשה מין מופע גדנריוזי של ערפדים אש וארונות מתים שהצליח להלהיב את הקהל בהתחשב במה שאנחנו יודעים היום על ג'ימי פייג' אין פלא שהוא התלהב מהלורד המצחיק, מעבר לזה המראה שסיגל לעצמו סטוץ' בתחילת שנות השישים עם הבגדים המשונים והשיער הארוך, היו במידה רבה ההשראה למודס שהציפו את בריטניה כמה שנים מאוחר יותר. בין לבין כאמור, היה ללורד "קרירה" כאמן מקליט, ששיאה היה באלבום "Lord Sutch and Heavy Friends" אלבום שלטובתו, הפסיקו ג'ון בונהם וג'ימי פייג' את סדר היום העמוס שלהם כחברים באחת הלהקות המצליחות בעולם, ג'ף בק, שהיה בתחילת הקרירה שלו כסולן גם הוא הצטרף, ניקי הופקינס שבד"כ ניגן באותם שנים עם הסטונס, הביטלס המי והקינקס (וג'ף בק) גם הוא הגיע ויחד עם הבאסיסט נואל ראדינג (Jimi Hendrix Experience) התכנסו כל החברים הכבדים של הלורד המצחיק לעזור לו להקליט. הייתי רוצה להגיד שהתוצאה הייתה מדהימה,אבל האמת היא שפשוט לא, מה שכן, בניגוד למרבית המבקרים שטוענים שמדובר ב Plan 9 From Outer Space (סרט B הוליווידי מביך משנות החמישים, שהיה כל כך גרוע עד שהפך לקאלט) כמו שכתוב בביקורת ב AMG, מה שכן שילוב של כל כך הרבה אמנים מוכשרים (יחד עם כמה מנגיני האולפן הטובים בבריטניה של תחילת שנות השיבעים) הצליח לעשות מזה אלבום כייפי ודיי מצחיק. המוסיקה כאן היא תיעוד דיי מדוייק של הרוק הבריטי לפני המהפיכה של הפלישה, בתקופה בה הפינק פלוייד, הסטונס, אריק קלפטון ורבים מהשמות הגדולים של הרוק הבריטי ניגנו בלוז ורית'ם אנד בלוז, למרות שהאלבום נוצר ב 1970 הוא נותן לנו תיעוד דיי מדוייק של רוק בריטי ראשוני ומקפיץ. ריפים של בק ופייג' המזכירים את היארדבירדס בשיאם, עבודת תופים מדהימה של בונהם ובאסים מקפיצים של רדינג, שלא לדבר על הופקינס שכרגיל נותן בקלידים כאילו אין מחר, כמה מנקודות השיא של האלבום מגיעות בשירים שלא כתב סטוץ', בעיקר באלו שנכתבו ע"י פייג', ביהם כדאי להזכיר את Wailing Sounds עם עבודת גיטרה נפלא של פייג', ו Baby Come Back, שהוא אומנם גניבה מלאה משיר של Roy Head אבל עדיין יש לו קצב מקפיץ ונשמע מצויין, גם Thumping Beat של פייג' היה נשמע מצויין לולא נשמע כמו משהו בין הסקס פיסטולס לאיזה שיר רוק אנד רול ישן ששחכתי. סה"כ, אומנם אלבום מביך בהתחשב בשמות הגדולים שמקיפים את האיש המצחיק והלא מוסיקאלי הזה, אבל זה מין אלבום כייפי שלא שייך לכלום ויכול להוסיף קצת אופטימיות לחיים. ואם מישהו רוצה הוכחה לחשיבותו של האיש בתרבות הבריטית של 40 השנים האחרונות, זה מה שאמר הדובר של טוני בלייר ביום שסטוץ' התאבד: Lord Sutch, "will be much missed. For many years he made a unique contribution to British politics. "Our elections will never be quite the same without him." לא יודע אם כדאי לשמוע את המוסיקה שלו, אבל בטח כדאי לדעת מי זה...
יש הרבה דרכים לספר את סיפורו של דיוויד לורד סטוץ', העובדה שהוא לא סופר כאן מעולם (או בכל מקום אחר שכדאי להזכיר אותו) היא רק עדות אחת לכך שאולי גם לא צריך לעשות את זה. אבל בכל זאת, האיש הקליט פעם אלבום עם ג'ימי פייג' וג'ון בונהם ובין השאר ניגנו בלהקות המשונות שלו: ריצ'י בלקמור, ניקי הופקינס (אמרתי כבר שהאיש ראוי למאמר משל עצמו לא?) ג'ף בק ומיטש מיטשל (ג'ימי הנדריקס אקספיראנס למי שצריך איזכור) אז אולי בכל זאת ראוי לאזכר את אחת התופעות היותר משונות/ משעשעות בתולדות הרוק הריטי. דיוויד לורד סטוץ', נולד במידלסאקס שבאנגליה ב 1940 ובתחילת שנות השישים, היה אחד הראשונים שהבין את המהפכה המציחקה שעומדת להחולל על הממלכה המאוחדת, הוא הקים הרכב רוק/בלוז שהושפעה מ Screamin' Jay Hawkins, בעיקר מההופעה הטיאטראלית של הוקינס ומשיכתו לעולם המתים, מה לעשות את היכולות הווקליות של הוקינס לא היו לו, למען האמת יכולתו הווקלית יכולה לגרום לאורה נמיר להשמע כמו ג'וני מיטשל, אם להיות כנים עוד קצת, האיש גם לא היה מוסיקאלי במיוחד, בסולם האבולוציוני שבין לנון ומקרטני לסיד וישס וג'וני רטון, הוא היה קרוב יותר לאחרונים אבל לא מהצד הנכון. אבל לא זוטות כאלו יטרדו לורד אמיתי. סטוץ' הציג את עצמו כאריסטוקרט בריטי (Earl אם אתם חיבים לדעת) והתחיל את דרכו למרכז הזירה הבריטית, דווקא כפוליטקאי, כשהקים ב 1963 את ה the Official Monster Raving Loony Party ורץ לבחירות לפרלמנט, הוא היה מנהיג "המפלגה" מאז ועד מותו ב 1999 ורץ בעקביות לכל בחירות באנגליה, מה שהפך אותו לקראת מותו למנהיג המפלגה הכי ותיק בעולם המערבי, הוא כמובן מעולם לא נבחר (או זכה ליותר מכמה מאות קולות) אבל הצליח לדקור את הפוליטיקה הבריטית המנופחת במסעי בחירות שנראו כאילו הם מבחר קטעים שלא נכנסו לסרט של מונטי פיטון. חלק גדול מהקסם של לורד הייתה הופעתו הבימתית, ההופעה שלו הייתה מופע אימים מוסיקאלי (והכוונה לא הייתה רק לאיכויות המוסיקאליות של האיש) הוא עשה מין מופע גדנריוזי של ערפדים אש וארונות מתים שהצליח להלהיב את הקהל בהתחשב במה שאנחנו יודעים היום על ג'ימי פייג' אין פלא שהוא התלהב מהלורד המצחיק, מעבר לזה המראה שסיגל לעצמו סטוץ' בתחילת שנות השישים עם הבגדים המשונים והשיער הארוך, היו במידה רבה ההשראה למודס שהציפו את בריטניה כמה שנים מאוחר יותר. בין לבין כאמור, היה ללורד "קרירה" כאמן מקליט, ששיאה היה באלבום "Lord Sutch and Heavy Friends" אלבום שלטובתו, הפסיקו ג'ון בונהם וג'ימי פייג' את סדר היום העמוס שלהם כחברים באחת הלהקות המצליחות בעולם, ג'ף בק, שהיה בתחילת הקרירה שלו כסולן גם הוא הצטרף, ניקי הופקינס שבד"כ ניגן באותם שנים עם הסטונס, הביטלס המי והקינקס (וג'ף בק) גם הוא הגיע ויחד עם הבאסיסט נואל ראדינג (Jimi Hendrix Experience) התכנסו כל החברים הכבדים של הלורד המצחיק לעזור לו להקליט. הייתי רוצה להגיד שהתוצאה הייתה מדהימה,אבל האמת היא שפשוט לא, מה שכן, בניגוד למרבית המבקרים שטוענים שמדובר ב Plan 9 From Outer Space (סרט B הוליווידי מביך משנות החמישים, שהיה כל כך גרוע עד שהפך לקאלט) כמו שכתוב בביקורת ב AMG, מה שכן שילוב של כל כך הרבה אמנים מוכשרים (יחד עם כמה מנגיני האולפן הטובים בבריטניה של תחילת שנות השיבעים) הצליח לעשות מזה אלבום כייפי ודיי מצחיק. המוסיקה כאן היא תיעוד דיי מדוייק של הרוק הבריטי לפני המהפיכה של הפלישה, בתקופה בה הפינק פלוייד, הסטונס, אריק קלפטון ורבים מהשמות הגדולים של הרוק הבריטי ניגנו בלוז ורית'ם אנד בלוז, למרות שהאלבום נוצר ב 1970 הוא נותן לנו תיעוד דיי מדוייק של רוק בריטי ראשוני ומקפיץ. ריפים של בק ופייג' המזכירים את היארדבירדס בשיאם, עבודת תופים מדהימה של בונהם ובאסים מקפיצים של רדינג, שלא לדבר על הופקינס שכרגיל נותן בקלידים כאילו אין מחר, כמה מנקודות השיא של האלבום מגיעות בשירים שלא כתב סטוץ', בעיקר באלו שנכתבו ע"י פייג', ביהם כדאי להזכיר את Wailing Sounds עם עבודת גיטרה נפלא של פייג', ו Baby Come Back, שהוא אומנם גניבה מלאה משיר של Roy Head אבל עדיין יש לו קצב מקפיץ ונשמע מצויין, גם Thumping Beat של פייג' היה נשמע מצויין לולא נשמע כמו משהו בין הסקס פיסטולס לאיזה שיר רוק אנד רול ישן ששחכתי. סה"כ, אומנם אלבום מביך בהתחשב בשמות הגדולים שמקיפים את האיש המצחיק והלא מוסיקאלי הזה, אבל זה מין אלבום כייפי שלא שייך לכלום ויכול להוסיף קצת אופטימיות לחיים. ואם מישהו רוצה הוכחה לחשיבותו של האיש בתרבות הבריטית של 40 השנים האחרונות, זה מה שאמר הדובר של טוני בלייר ביום שסטוץ' התאבד: Lord Sutch, "will be much missed. For many years he made a unique contribution to British politics. "Our elections will never be quite the same without him." לא יודע אם כדאי לשמוע את המוסיקה שלו, אבל בטח כדאי לדעת מי זה...
