אהבתי
זה שונה מהקודם בסאונד ובהפקה, משהו הרבה יותר נקי ומכני ואולי מנוכר יותר. מייק ג'ונסון מנגן הפעם בגיטרה במקום פרד פרית'. ג'ונסון הוא מצוין אבל נראה לי שהסגנון היותר קיצוני/חופשי של פרית' יותר מתאים למוסיקה הזאת. בוב דרייק נהדר כהרגלו אבל בסופו של דבר זה אלבום של טיקמאייר שפשוט יודע לגרום למוסיקה כל-כך מורכבת ומעניינת להשמע גם קליטה (באופן יחסי כמובן). כשרון נדיר ואלבום חובה.