עקרונות שונים בין קנדו ל-KAR
הכוונה לא הייתה לעקרונות המנחים של השימוש בחרב, אלא של תנועות הגוף. הקנדו המודרני מבוסס על הקנג'וטסו המאפיין את יפן של אמצע המאה ה-18, בעיקר Itto-ryu (לחימה אגרסיבית בחרב אחת, עם חיתוכים פרונטליים ארוכים). כעיקרון מנחה, כל העבודה בקנדו (ונגזרותיו, קרי איאידו וג'ודו) נעשית ברגל ימין קדימה, הן כתנוחת מוצא והן בתקיפה, הנעשית עם כניסת רגל ימין ביחד עם החיתוך (שלש תנוחות המוצא בהן רגל שמאל נמצאת קדימה - הידארי ג'ודאן, וואקי-גמקה והאסו-נו-קמאה, אינן בשימוש מעשי בקנדו המודרני, ופוגשים בהן רק בקאטות). ב-KAR פגשתי עבודה עם רגל שמאל קדימה או כניסה עימה לחיתוך. בשבילי זה היה "הפוך". דבר עיקרי נוסף הוא קו המרכז. גם ב-KAR יש דגש על ה-center, אבל תנועת החרב יכולה להיות צידית, ורק אחריה חזרה למרכז (שוב, מהמעט שראיתי ביום ו'). בקנדו כל התנועות מגיעות מן המרכז, ואם זהו חיתוך צידי החרב יוצאת מן המרכז רק לקראת סוף התנועה, לא בראשיתה. כך, תנועות הגוף הבסיסיות שונות מעט. אין בעניין משום הצהרה או העדפה מה "נכון" או אפקטיבי. התנועות של הקנדו מאפיינות את הריו ממנו הוא התפתח, בעוד שהתנועות של KAR מאפיינות עבודת חרב שקרובה יותר לתנועות ג'ו-ג'וטסו במקור. לגבי מה שנראה שהשקעת אנרגיה בקיאיי. למרות שמן הצד נראה כי הקיאיי הוא "בזבוז" או הוצאת אנרגיה (בקנדו יש קיאיי תכוף מאד בלחימה), הוא משמש, חוץ מהאספקט הפסיכולוגי, לאיזון בנשימה ובשליטה על אנרגיית הגוף. קשה להסביר את זה בכתב, אבל כמו שאומרים - "בשטח זה עובד". מי שמחזיק את כל האנרגיה והאויר בגוף מותש מהר יותר. מי שמשחרר קיאיי בתכיפות, בעיקר בהתקפה, מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. כמובן שהקיאיי הוא לא הפקטור היחיד שקובע עמידות. השימוש בטכניקה "נקייה" מצריך פחות כח, ושמירה על עמידת מוצא יציבה (שהיא הגנה מיטבית) שומרת אנרגיה להתקפות מתפרצות רבות יותר. בהרבה דוג'ואים ביפן נהוג להעמיד בכל אימון מישהו במרכז, וכולם תוקפים אותו בזה אחר זה. תלמיד ממוצע, בכושר טוב, "גומר את הסוס" אחרי 15-20 קרבות רצופים כאלו. איך עושים 100? אחרי מה שנראה כסוף הסוללה, מתרכזים בעמידת מוצא נכונה, בספיגה, בדיוק, בהשגת פגיעות מיטביות עם מינימום אנרגיה. אחרי זמן מה נשבר איזהו מחסום, ופתאום אותו אדם במרכז חוזר להתקיף יותר, ליזום, לעמוד זקוף. רק בשלב הזה הוא לומד - ממש לומד. איל.