the grace of the ordinary

[Yin]

the grace of the ordinary

רשומה על ההבדל או חוסר ההבדל שבין קודש וחול.

נדמה לי שגם באמנויות לחימה זה קיים. נכון?

עדי

 

[לי לביא רמירז]

The practice of mindfulness

הנוכחות המלאה שלנו בכל רגע נתון והבחירה ב"לחגוג" את הרגעים כולם הוא אימון נפלא ב"לזכור" את עצמנו ולהעריך ואפילו לקדש כל רגע ורגע.
דבר דומה קורה גם ביהדות בשעה שאנחנו בתודה מתמדת ומברכים על כל דבר ודבר בחיינו, מבלי לקחת דבר כמובן מאיליו.
או אולי משהו כמו זה:
"There are 2 ways to live:
One is that nothing is a miracle,
The other is that everything is a miracle."
~ Albert Einstein
(אני לא מייחסת פה לרגעים של קדושה גדולה יותר או אינטנסיבית יותר, ששמגיעים לעיתים מבחירה שלנו, ולעיתים בהשפעה מבחוץ, כמו ארועים מכוננים.)

באשר לאימונים - אני מאמינה שרמת מודעות גבוהה ונוכחות בהירה בכל רגע ורגע מעמיקה מאוד את ההתפתחות והלימוד.

 

[Yin]

דווקא היהדות, או הדתיים

נורא מזלזלים בחילונים, בספרי חול ובכלל בדרך החיים הזו - לא קדוש מספיק.
הם גם מתייחסים אחרת לשהות בבית הכנסת - קודש ולשהות במקום בעבודה - חול.

 

[לי לביא רמירז]

אם להתעסק ברמת הפרקטיס עצמו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
הפרקטיס של היהדות יסודו בנוכחות מלאה בַּרֶגָע, ביום יום: ברכות, תפילות, שבת, כשרות, ועוד.
להיות בתודה, בשמחה, בהערכה, בנוכחות, תוך שימת לב, דיוק וכוונה - כאן ועכשיו.

בדומה לאמנויות לחימה - ישנם מורים שונים, זרמים שונים, גישות שונות, דגשים שונים, וכמובן, רמות שונות של אימון.

 

[Yin]

יכול להיות

אני לא מבין מה הקשר בין האמירה קדושים תהיו, לבין הנוכחות ברגע. את יכולה להסביר לי, בבקשה?

ואולי כדאי לזכור עוד שני דברים:
1. הכל נכתב, שוכתוב ונערך על ידי בני אדם.
2. ככתוב, בעברית קדוש=נפרד.

 

[לי לביא רמירז]

להיות קדוש

לפי הבנתי, מדבר על עבודה והשתדלות להתעלות מעל התפקוד של הנפש הבהמית, שמבקשת לספק צרכיה באופן מיידי ובדרך כלל ללא נוכחות מלאה ברגע, או בשליטה עצמית.
הקדושה היא ההפרדה מן הנפש הבהמית שהיא השורש למידות הרעות.
עבודת הקדושה היא להשליט את הנפש האלוהית על הנפש הבהמית, בשלוש רמות: המחשבה, הדיבור והמעשה. אכן זוהי עבודת בירור והפרדה. במקרה של היהדות העבודה נעשית באמצעות תרי"ג מצוות, אך לטעמי עבודה מסוג זה של mindfulness והעמקה בה אפשרית לכל אדם באשר הוא.

ולצורך העניין, גם האימונים בא"ל הם סביבה מצוינת לשפר ולחדד את נוכחותנו המלאה בחיינו שלנו.

 

[Yin]

ברשומה שלי לא פסלתי את נושא הקדושה

אלא כיוונתי לערך הרב שיש בחולין.
הרי חולין הוא רוב היום והחיים בכלל. ומי אמר ששהות בבית הכנסת קדושה יותר מהחלפת חיתול לילד שלך.

בכל שקראתי, לא ראיתי את ההגדרה שלך של קדושה, ולא רק ביהדות. וגם אם כן, רוב האנשים מעריכים את הטקסים שהם עושים כקדושים ופוסלים אחרים, או לפחות לא מעריכים את האחרים או החולין כמו הטקסים.

 

[לי לביא רמירז]

חול וקודש

כמו צלילים והפוגות שיוצרים מוסיקה.

הגדרתי באה מתוך קריאה על אופן העבודה הפנימית בחסידות עפ"י הבעל שם טוב, שלה שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה והמתקה:
הכנעה: ביטול האגו, הכרה במגבלותינו ובצורך שלנו ללמוד.
הבדלה: בירור פנימי של הטוב מהרע, סילוק הרע והזדהות עם הטוב.
המתקה: מימוש והבעה עצמית מתוקנים ממקום מזוכך.

כבר דובר פה רבות על ערכה של ההתעסקות ב"מה לא טוב אצל אחרים".
איני מוצאת בזה טעם, ובטח שזה אינו תורם לעבודה שלי, אלא להפך. את הזמן של לבקר אחרים ניתן לנצל לשיפור, להשתדלות ולמאמץ בעבודתי שלי. נוכחותי המלאה בעבודתי שלי (וכפועל יוצא גם הזליגה שלה אל בני משפחתי ותלמידיי) חשובה לי מ"מה לא בסדר אצל אחרים". ואני מודה שעלי עוד להקדיש מאמץ רב בנושא.

ללא חולין - אין קדושה.
אי לכך אנחנו בהסכמה על ערכו.

 

[לי לביא רמירז]

ועוד תוספת קטנה

אימון ב-mindfulness - בכל הרגעים: בחולין כמו בקדושה, במובן מאליו, בטבעי, באוטומטי, בשגרתי, בלבד, בחברה, ברגעי הפנאי, באתגרים, בדברים הקטנים, בדברים המרגשים, וגם באימונים שלנו - הוא טוב ומתאים לכל זמן, ומביא הרבה שמחה לחיים.

כמו שאומר ת'יץ' נהאט האן:
“The present moment is filled with joy and happiness. If you are attentive, you will see it. ”
― Thich Nhat Hanh, Peace Is Every Step: The Path of Mindfulness in Everyday Life

 

[Yin]

אנחנו לחלוטין מסכימים על mindfulness

או כוונה.

אני קצת פחות מתחבר לחסידות ואלוהות...

 

[ינוקא1]

 

[מיתר נדיר]

את סותרת את עצמך. או ליתר דיוק, את סותרת את

איינשטיין. שזה דווקא עדיף מלסתור את עצמך.
אם יש רגעים של קדושה גדולה יותר, אז זה לא נכון להגיד שאו שהכל קדוש או שהכל חול.
מכל מקום, אני מאד מסכימה לכך שהיהדות עלתה על רעיון גדול לכיוון של הגברת המודעות העצמית עם הברכות והתפילות. עם זאת, לפי דעתי, הפרקטיס (בצבא היינו קוראים לזה פרקטיקום) של היהדות בימינו סטה מאד מהרעיון המקורי. במקום לנצל את המצוות להגברת המודעות, הם מחשבנים מצוות כמו חשבון בנק: עשית מצווה - נכנס יתרת זכות, לא משנה מה עוד עשית תוך כדי. הכרתי פעם איש מקסים ומבריק שהתגאה ביכולת שלו לסיים מנחה וערבית ב-10 דקות. לא נראה לי שזה תרם במיוחד למודעות העצמית שלו.
עזיז אומר תמיד שהסיבה לכך שנזיר הזן הפך לאידיאל ביפן היא שהיומיום שלהם כל כך רחוק משוויון הנפש שהזן מייצג. באותו אופן, אולי האברך שמבלה את כל הבוקר בקריאת שחרית תוך כוונה עצומה הפך לאידיאל, בגלל שרוב האברכים יוצאים ידי חובה בקריאה מהירה, ואינם מנצלים את הכלים שניתנו להם.

 

[לי לביא רמירז]

שוב, מבלי להכנס לרמת הפרט

אנחנו מסכימות כי הפרקטיקום נותן את הכלים לסוג העבודה הזו של "זכירה בעכשיו".

איני סבורה כי דבריי סותרים את עצמם או את איינשטיין - גם לקדושה רמות שונות ועוצמות שונות. זה לא מתג בעל שני מצבים 'קודש-חול'. הרעיון הוא להמצא במצב הזה בו אנו מודעים ומעריכים כל רגע ורגע, ובהחלט תוך קבלה כי יהיו רגעים עוצמתיים ועוצמתיים פחות.

וכמו שאמר לי פעם מורה אייקידו בכיר: "לחיות כל רגע כאילו הוא הרגע הראשון והאחרון בחיי".
עכשיו, אף אחד לא אמר שזה קל...

 

[samoyed]

אם לדקדק - בלטינית צ"ל פרקסיס

 

[מיתר נדיר]

אם ממש ממש לדייק, כאילו, על קוצו של יוד,

אז פרקסיס זה ביוונית.

 

[samoyed]

טו שה

 

[צחי שוחט]

מצחיק, בדיוק השבוע חשבתי לכתוב על זה

בפורום מדיטציה.
אני מסכים עם לי - במילים אחרות אולי - קדושה קשורה לכוונה מלאה במחשבה ובלב.
תלמיד שלי , רב בשעות הפנאי, נשאל על ידי מה הוא דבר קדוש. הוא ענה לי - משהו שצריך להשקיע המון מאמץ בשביל להשיג אותו. נשמע מוכר?
כלומר - מה שבא בקלות אינו קדוש ? לא יודע.
בטח לא כל מה שבא במאמץ קדוש - נצחון במלחמה קשה, לא הופך את הנצחון לקדוש, לדעתי.
יש דברים שבאים בקלילות והם קדושים.
אבל הכוונה מובנת נראה לי.

בכל אופן, מבחינתי האישית - קדוש הוא משהו שאני מתחבר אליו בליבי ומחשבתי והוא מבטא את הפנימיות שלי.
קדוש הוא משהו שאני יכול להכניס לליבי ומחשבתי.

משהו מקבל קדושה, כשהוא מבטא כוונה פנימית עמוקה של היוצרים אותו.

מה שקדוש לאחד, יכול להיות חולין לאחר מבחינה מעשית, גם אם הוא מקבל את ההגדרה שלו כקדוש, ע''י אחרים. כלומר - אם אני נכנס למקום מקודש, שמבחינתי אינו אלא מוזיאון, הרי מתוך הערכה לרגשות הציבור הקשור לאותו מקום, אתייחס אליו כקדוש. גם אם רק חיצונית.
מי שמקדש לעצמו את החיים, ינהג בכוונת קדושה לכל רגע ורגע....אם יכול לעמוד בכך

שבת קודש - כמה קשה עובדים בשביל להגיע אליה.

לא כולם.

 

[צחי שוחט]

דבר קטן נוסף.....

אין דבר קדוש כשלעצמו. את הקדושה יוצרים בני האדם המתייחסים אליו.
מבחינתי.

 

[Yin]

כאמור

בדקתי, קדושה = הפרדה.

אני מאוד מסכים עם נושא הכוונה, ולכך בדיוק כיוונתי. אם נוכל בכל מעשה חולין להתכוון ממש הרי שנמצא בו עולם ומלואו.

 

[ינוקא1]

ההבדל בין קודש לחול

יש אכן ביהדות כל מיני הסברים בעניין הקדושה , אך ההסבר שלדעתי מתיישב הכי טוב עם הקדושה הוא עניין ההשראה.
הקדושה היא עניין של השראה אלהית - על אדם , על מקום , על זמן , על ספר וכו'.
(קיימת גם "השראה" הפוכה שנקראת טומאה).

יש ביהדות ספר מאוד בסיסי בשם "מסילת ישרים" , זהו ספר קואצ'ינג יהודי שנכתב לפני כ250 שנה בידי הרמח"ל. אחד מגדולי המקובלים בדורות האחרונים.
הוא מסביר כיצד להתעלות מדרגה אחר מדרגה עד לטופ.

הטופ מבחינתו זוהי מדרגת הקדושה.
אדם שהגיע לדרגת הקדושה , כל מעשיו הם "מחוברים" להוויה העליונה. אפילו אכילתו ושתייתו הם קודש.
זאת לעומת אדם רגיל , כמונו , שאיננו מחוברים כל כך בכל מעשינו בכל מי שאנחנו - ולכן איננו עדיין "קדושים" לגמרי.

מבחינה מסוימת , מושג ה"קדוש" מקביל למושג ה"מואר" במסורת הבודהיסטית , ואלו דבריו של הרמח"ל מהמסילת ישרים :

" ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל (יומא ל"א): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים מלאכים, כענין שנאמר באהרן (מלאכי ב'): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואומר (ד"ה ב' ל"ו): ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו', ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר (תהלים ס"ג): דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך.

ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו, וכענין שנאמר (תהלים פ"ד): לא ימנע טוב להולכים בתמים, ועל כן אמרו במאמר שזכרתי אדם מקדש עצמו מעט שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו. מקדשים אותו הרבה שהוא העזר שעוזר אותו השי"ת וכמו שכתבנו.

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.

אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (ב"ר פפ"ב): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית ז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.

. . .

כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו, יכוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות. "