The fighting face
* אזהרה ודיסקליימר: מסמך פלצפני, פילוסופי לכאורה וארוך. זהירות.
* אזהרה ודיסקליימר: מסמך פלצפני, פילוסופי לכאורה וארוך. זהירות.
There is first the very uprightness of the face, its upright exposure, without defense. The skin of the face is that which stays most naked, most destitute. It is the most naked, though with a decent nudity.... The face is meaning all by itself...it leads you beyond. [1]
לאחרונה יצא לי לתרגם קטע מתוך ספר של ד. ויניקוט, "playing and reality"[2], שמדבר על התפקיד של האמא (בעיקר) והמשפחה בהתפתחות המוקדמת של התינוק. הוא טוען, בהמשך ללאקאן (שדיבר על תפקיד של אנשים בסביבה שלך כמראה להתנהגות שלך) שהאמא בעיקר מסייעת להתפתחות של האגו של התינוק כשהוא קולט את הפנים שלה, ודרך הבעת הפנים שלה כשהיא מסתכלת עליו הוא מבין את דעתה עליו וככה לומד להעריך את עצמו. כמו הרבה פסיכולוגים באותה התקופה (מפרויד, דרך מלאני קליין ה"כוכבת" ועוד אחרים) הספר מלא בדיבורים חצי פילוסופים ומאוד מליציים, אבל מה שמשך אותי היה האיזכור של לוינס בהקשר הזה.The face speaks. It speaks, it is in this that it renders possible and begins all discourse.... The first word of the face is the “Thou shalt not kill.” It is an order. There is a commandment in the appearance of the face, as if a master spoke to me. [1]
לוינס, ניצול שואה, הציע תאוריה אתית שהתבססה על זיהוי של הפנים של האדם השני: הפנים דורשות ממך לקחת אחריות על אותו האדם וכך לא לגרום לו נזק. לטעמי זו תורה אידיאליסטית שמנסה למצוא שורשים של טוב "בכוח" בכל אדם באשר הוא, אבל השילוב של "הדרישה" של הפנים יחד עם רעיון הפנים כמראה, גרם לי לחשוב על העמידה מול יריב בקרב בא"ל - בין אם זה קרב אימון או קרב אמיתי. אם לראות את הפנים של האחר משמעו לקחת עליו אחריות, איך אנחנו יכולים להתכוון לפגוע או להכאיב למישהו שעומד מולנו, קל וחומר חבר שלנו בקרב אימון? הכי קל לאדם להרוג בלחיצת כפתור, להרגיש, אם לצטט את הרמטכ"ל הבא שלנו (פילוסוף ידוע של המוסר), רק מכה קטנה בכנף. יש תיעודים לא מעטים של מקרים בהם אויבים משני הצדדים, כשתנקלו אחד בשני בסיטואציה כמו אנושית ימויומית בתוך המסגרת של המלחמה, נמנעו מלהרוג אחד את השני. ברוב הפעמים, הגירוי להרוג את האחר מתבסס על טיעון הכרוח (אחרת וא יהרוג אותי) או על דהומניזציה. איך אפשר להרוג או לפצוע את מי שאתה רואה את הפנים שלו? באיזה מצב רגשי צריך להיות? מנזיוס תיאר פעם את טבע האדם כטוב. הוא אמר: ילד נופל לבאר. אם זה לא מזיז לך, אתה לא אנושי (עוד לפני הדיון בשאלה האם תקפוץ אחריו להציל אותו). איך יוצרים את ההתכוונות לפגוע ולהרוג? בזמנו אמרה לי מישהי שהתאמנה אצלנו זמן מה ואז עברה לשיטה אחרת, שהיא לא יכולה להמשיך להתאמן כי בקרבות היא ראתה שאנחנו באמת מתכוונים להזיק אחד לשני. לפעמים אני רואה תלמידים משבחים מורה מסוים: הוא תמיד מחייך, גם כשהוא מקבל\נותן מכות. אפשר לחייך, להכות וגם להתכוון לזה - מבלי להחסיר כלום? אפשר להרוג בחיוך? יש פתגם ידוע, "העיניים הן השער לנשמה". בא"ל רבות מזהירים לא להסתכל על הפנים של היריב כי הן עלולות להטעות (אולי לגרום לך להחליט שלא לתקוף?). האם צריך באמת לשכוח את הפנים בשביל להלחם? תמיד הפריע לי בהקשר הזה הסיפור על מו-נאן, מתוך "100 סיפורי זן". האיש הזה, שהיה שיכור והעציב את המשפחה שלו, הלך אחרי המורה שהוא מצא ומעולם לא חזר הביתה, והמצב הזה מתואר אידיאלי, או לחילופין ראוי להערכה. מצד אחד, הוא העציב את המשפחה שלו כשהוא היה לידם ולא תפקד, מצד שני העזיבה שלו מתוארת כבעלת ערך. האם המשפחה שלו לא עצובה עכשיו, בלעדיו? למה האידיאל הזה מקדש שכחה של המציאות? האם באמת במאמץ להבין, לבצע אינסטינקטיבית, אנחנו צריכים לשכוח את המציאות? להכחיש קיום של רגש? אין לי תשובות חד משמעיות. אני יודע שמבחינתי, אי אפשר לשכוח את הפנים - ביני לבין היריב שלי, לפחות באימונים, יש עולם שאי אפשר להכחיש אותו. לא התנסיתי בקרבות אמת וגם אם אנסה, אולי לעולם לא אגיע להבנה כזו, אם באמת שוכחים את הפנים. אני לא מצליח לשכוח. תוך כדי המחשבה על השאלה הזו חשבתי שאולי ההכרה בקונפליקט הביאה ליצירה של מושג ההרמוניה, לא במושג הניו-אייג'י שלה אלא במושג המזרחי ה"ישן", מובן לפיו אפשר להיות בהרמוניה גם במוות של אחד המרכיבים במערכת. על זה אני עוד צריך לחשוב. מה דעתכם? נ.ב. התיחסויות ל"מסכות קרב" וכו' יקודמו בברכה, אין לי מושג לגבי הופעה של הדבר הזה בהיסטוריה. [1] עמנואל לוינס, טוטאליות ואינסוף, 1961 [2] DW Winnicott, Playing and reality