The dark side of the force

בבקשה

אני מאוד ממליץ לך על האתר הזה. הוא בהחלט השפיע עלי רבות. אני לא מכיר את הספר שציינת. האם תוכל לפרט עליו יותר? כמו כן, מה משמעות המלה Chrysanthemum? לורנס
 

isaacl

New member
כריזנטמה = פרח

רות בנדיקט הייתה אנתרופולוגית מאוניברסיטת קולומביה, שנשלחה לחקור את יפן במהלך מלחמת העולם השניה. זה זמן שלא נגעתי בספר (כמובן, אני אוחז בו כעת), אבל ככל שזכור לי, היא אפילו לא ביקרה ביפן. חרף עובדה זו, הספר היה לאחד הספרים הקלאסיים על יפן ותרבותה. אין לי שום מושג מה מקום הספר היום. הוא כתוב בצורה קולחת, בהירה ומעניינת.
 
זה מזכיר לי את ראש הדסק הסעודי

בסי.אי.איי שלא ידע ערבית... יש לי התנגדות נחרצת לכתיבה מרוחקת מהסוג הזה. לורנס
 

isaacl

New member
מסכים ולכן שאלתי

בהנחה שבכתיבה מרוחקת התכוונת לספר של בנדיקט ולא למכתב שלי.
 

budoka

New member
אם כך...

אז דע שמייק סקוס, זה שמרכז את אתר קוריו, לא עוסק בחלק גדול מאד מהשיטות שהוא כותב עליהן, ולמעשה אף לא ראה את חלקן. גם אני התרשמתי מהאתר בהתחלה, עד שהבנתי את הנקודה הזו. מסיבה זו, דרייגר מבחינתי הוא חומר קריאה חובה, ואתר קוריו - לא.
 
נכון, אבל...

מייק סקוס (שדרך אגב היה שותף למחקריו של דארגר ואף נסע איתו למספר מקומות לפני שנפטר באביב ימיו) חי כבר למעלה מעשור (אם לא שניים) ביפן, דובר יפנית שוטפת ועוסק במגוון רחב של אומנויות לחימה יפניות. דראגר כתב על עשרות (אם לא מאות) שיטות. לא רק אלו שביפן, אלא על שיטות בכל רחבי היבשת. אתה באמת חושב שהוא עסק בכולן? לא. גם הוא, כמו סקוס, עסק בשיטות מסוימות, אך חקר וכתב גם על שיטות אחרות. זה דבר אחד לכתוב על התפתחות אומנויות הלחימה היפניות מביתך באריזונה, ודבר אחר לעשות את זה כשאתה חי במקום, דובר את שפת תושביו ועוסק בחלק מהשיטות האמורות, גם אם לא בכולן. לורנס
 

budoka

New member
ועדיין...

דרייגר עבר לפחות התנסות בסיסית בכל שיטה שהוא כתב עליה, ביקר את ראשי השיטה ותיחקר אותם. מייק סקוס כותב גם על שיטות שבאותה המידה היה יכול לכתוב עליהן אילו ישב בביתו שבאריזונה, כיוון שכל מה שידוע לו עליהן הוא מיד שלישית. זה שהבנאדם עוסק בכמה שיטות בארץ המקור עוד לא הופך אותו לבר-סמכא בכל השיטות שמוצאן באותה הארץ. מייק סקוס הוא אדם מלומד, אבל הייתי מצפה ממנו שלפחות יציין מה רמת ההיכרות שלו עם כל שיטה שהוא כותב עליה.
 

isaacl

New member
ועוד

הערכתי האינטואיטיבית נשענת, באמת בחוסר אחריות, על קריאה של טקסטים אמנותיים, סרטים ובעיקר תרבות, וגם כל אלה מוגבלים למדי. שתי דוגמאות: אוישיבה, מייסד האיקידו הטיף לאהבה והרמוניה, אך בה בעת בבד הוא המליץ לא להסתכל בעיני הזולת. מושג האהבה שלו בהרבה משיריו שונה לחלוטין ממושג הסימפטיה בתרבות המערבית. נדמה לי שאצלו האהבה היא אחריות פטרנליסטית, ובלתי פרסונלית. אני מאוד אוהב את ספריה של בננה יושימוטו, וגם אצלה, (היא בעצם כל כך מערבית)למרות הרגישות והפיוטיות הנפלאים שלה, חסרה הסימפטיה. מה דעתך?
 
כפי שאמרתי לך, הידע שלי נובע אך ורק

מקריאה של חומר היסטורי ותיאורי (שמתאר את אומנויות הלחימה). אני לא קראתי מעולם ספרות או שירה בנושאים האלה, ולכן קשה לי להתחייס לדבריך. עם זאת, אני יכול לאמר שבאופן כללי מושגיה של כל תרבות, גם האמוציונאליים כמובן, שונים אלו מאלו. בהחלט, מושג האהבה היפני היה שונה בתקופות מסויימות מתפיסתו במערב. כך גם הרבה מושגים אחרים. אנחנו רואים בתקופות מסויימות העדפה של האדון הפיאודלי על פני האישה/משפחה. מה גם שממה שאני יודע, מעבר ליחסיהם של הסמוראים עם נשותיהם, את הכיף האמיתי הם עשו עם חבריהם לנשק
לורנס
 

isaacl

New member
עוד דמיון לאחים הרחוקים מספרטה

עוד סיפור, המצוטט אצל דראגר, (עמ´ 118), על פיו נתקל מוסו מייסד הג´ודו, מתישהו במאה הט"ז עם גדול לוחמי החרב, מיאמוטו מוסאשי והפסיד, ולרוב בושתו, מיאמוטו השאיר אותו בחיים. מוסו פיתח כתגובה את אומנות הג´ו, וכשנתקל במיאמוטו בשנית נקם מוסו את נקמתו הגדולה והשאיר את מיאמוטו מוסשי בחיים. דומני שסיפור זה ממחיש פתרון שונה מן האדון והעבד של היגל.
 
זהו אכן סיפור מאוד מפורסם

מוסו גנוסוקה פיתח את אסכולת שינדו מוסו ריו שכוללת עוד אומנויות מלבד לחימה עם ג´ו. עד כמה שידוע לי הוא לא תבע את המושג ג´ודו, אלא קרא לשיטתו ג´וג´וטסו, כאשר סיומת הדו התקבלה קרוב יותר למאה שלנו. אם אני זוכר נכון, על שיטתו של גנוסוקה נשענו כשבעים אסכולות שונות שהכילו לחימה עם ג´ו. איך אתה רואה את הסיפור הזה כמחחיש פתרון שונה מן האדון והעבד של היגל?
 

isaacl

New member
כנראה נכון

אם כי הסנסאי שלנו (שיקנאי, המורה של המורה שלי לאיקידו. הוא מנסה ללמד אותנו ג´ודו בכל סדנא, וקשה לי לומר שאני עושה משהו עם זה) טוען שלהבדיל מן הג´ודו הנקוט בקנדו, שיטת הג´ודו שלו היא המסורתית שלא השתנתה מאז מוסו. לגבי היגל, אצלו האדון והעבד נכנסים למאבק לחיים ולממות כחלק מתהליך ההכרה העצמית, אך במצב מתקדם יותר הופך העבד למשרתו של האדון. מוות של העבד יתפרש כמצב מתקדם פחות שבו האדון אינו זוכה עוד להכרה. השארת העבד בחיים, אפוא, להוקרה. זוהי כמובן שטות, משום שהיגל איננו מתכוון למצב ממשי אלא לניתוח תיאורטי של תהליכי הכרה. אני סתם מפרש פירוש פרוע את ההנחות התרבותיות של היגל.
 
jodo

צריך להבין. בקנדו לא "נקוט" ג´ודו. כיום, התאחדות הקנדו העולמית לקחה תחת חסותה את אומנויות האיידו והג´ודו. נוצרו קאטות חדשות הן לאיידו והן לג´ודו (סייטי גטה) והמבחנים נעשים תחת חסות התאחדות הקנדו העולמית. אך יחד עם זאת, אין קשר בין השיטות, וכל שיטה נלמדת בפני עצמה ללא קשר לאחרות. זה לא שכל מי שלומד ביפן קנדו חייב ללמוד גם איידו וג´ודו... כאשר מדובר בדרגות גבוהות (אני חושב שמעבר לדאן 3) המבחנים הם כבר על קאטות של אסכולות עתיקות (קוריו) של איידו וג´ודו. מדברי שיקאנאי ניתן להבין שהוא עוסק בשינדו מוסו ריו ג´וג´וטסו/ג´ודו. קצת בלבלת אותי עם עניין האדון והעבד, אבל את זה כבר נשאיר לפורום פילוסופיה
לורנס
 

isaacl

New member
צודק כמובן בקשר לקנדו

לבושתי, אינני זוכר את שם השיטה ששיקנאי קשור אליה כיום. אבדוק.
 
מוסר ועבדות של לוחמים, ברצינות

אני מצטער שלא הבהרתי את דברי. בעבדות לא התכוונתי לעבדות לאדם אחר, שהרי זו אינה רלוונטית כאן למרות שיש קווים מקבילים. סמוראים קיבלו את שכרם וזה מבדיל אותם מעבדים רגילים. אני התכוונתי לעבדות ריגשית, אדם עבד (ללא ידיעתו) לרגשות המנחים אותו. אם אני מאוהב ומתנהג ללא שליטה זו העבדות שאליה כיוונתי. הקשר הישיר לאומנות לחימה הוא יצירת מיתוס דמיוני עם תוכן ריגשי והתנהגות לפיו. לדוגמה, הסרט קגמושה, עם כל היופי שבו מתאר עבדות ריגשית ומאחר שהיא כל כך קיצונית היא מובילה לאבדון. הקודים ש"כובדו על ידי כל הלוחמים" נראים בעיננו כיום דרך עדשה ריגשית מסוימת. בבדיקה פרטנית אנו רואים פרצות רבות של התנהגות החל מהתנהגות הדאימיו וכלה בעדויות שנצברות על ההיסטוריה היום יומית. ולבסוף על איזה מוסר מדובר כאן? הרי למעמד עצמו לא היה מוסר לכשעצמו, סמוראים בדקו את חוד החרב על ידי ביצוע חיתוכים על איכרים, ויש בידי כמה עותקים שמראים את הדרכים לביתור אדם כדי לא ל"בזבז". המוסר כאן שייך להשקפת עולם קונפוציאנית שהגיעה מסין ולבודהיזם ולא למעמד. מה שיש כאן אינו מוסר אלא חבורה של חיילים ממלאי פקודות שמוכנים לצאת לקרב בגלל שמישהוא נתקל בקת חרבם. לא יהי חלקי עימם
 
תגובה, ברצינות

ראשית, הייתה איזושהי עבדות של הסמוראים לאדוניהם הפאודליים. לא עבדות במובן האסוציאטיבי יותר של המלה (הם לא בנו בשביל האדונים שלהם ערי מסכנות
), אבל אין ספק שהיו יחסים של אדונים-משרתים. מינאמוטו יוריטומו, לדוגמה, שהזכרתי בתשובתי הקודמת, נהג להתעסק עם נשות הסמוראים שלו בעוד שהם ידעו על כך (בדומה לקליגולה הרומי), כדי שהם יוכיחו את נאמנותם אליו ויסתמו את הפה. זה לא האידיאל של חברה שיוויונית... שנית, האלמנט הברור ביותר של אומנויות הלחימה היפניות - מהקלאסיות הראשונות ביותר ועד המודרניות - כמו גם אלמנט מרכזי ביותר בקוד הבושידו, הוא רעיון השליטה העצמית. וזה בגדול אחד הדברים המרכזיים שאומנויות לחימה יפניות באות ללמד אותנו. בטח שלא מדובר פה במתמטיקה. כבר ציינתי שהדברים שאני אומר הם לא קביעות נחרצות, אלא תמונה כללית של קוד מוסרי מסויים שהתקיים לאורך ההיסטוריה של החברה היפנית (ועדיין ניתן למצוא את שרידיו, ולו באומנויות הלחימה השונות). וכפי שאמרתי, קוד זה עבר שינויים וסילופים רבים לאורך ההיסטוריה היפנית ובטח שהכלל לא היה אחיד וכל אחד נהג לפי דרכו הוא. ישנה, עם זאת, תמונה כללית. נכון, לקונפונציוניזם ולזן-בודהיזם היה מקום מרכזי בתפיסות האלה. חוקרים בשנים האחרונות מנסים להראות שהיה קשר חזק גם לשינטו. יותר חזק ממה שנהוג לחשוב. כלומר, התפיסה המוסרית הזו מושתתת על תפיסות ששונות ממקורות התפיסה המוסרית המערבית. לכן, אל תנסה לשפוט את הקוד המוסרי של הסמוראים על פי הקודים המוסריים שאתה התחנכת עליהם. מעבר לכל הסילוף והרומנטיזציה, יש גם אמת בקיומו וביישומו של הבושידו. ונכון, היו בו גם צדדים אפלים. זהו קוד מוסרי שנוצר, אחרי ככלות הכל, על ידי בני אדם כמוני וכמוך. בני אדם כידוע לך (מלבד סנסאי מושיקו כמובן
) אינם יצורים מושלמים, ולכן גם אין באפשרותם ליצור קוד מוסרי מושלם. גם בחברה המערבית ה"נאורה" שלנו לא הכל מושלם ויפה. שריד לאותם קודים מוסריים שהינחו את הלוחמים אנו יכולים למצוא עד היום במוסדות יפניים מסורתיים שממשיכים להתקיים ביפן, ובראש ובראשונה באומנויות הלחימה הקלאסיות היפניות - קוריו בוג´וטסו/בודו, ואני מאמין שגם בשיטות הבודו המודרניות - גנדאי בודו. והכי חשוב - אף אחד לא מבקש ממך שחלקך יהיה עמם. ימיהם של הסמוראים חלפו עברו. היום אף אחד ביפן לא עורף את ראשו של מישהו שנתקע בטעות בנדן שלו ברחוב
, והבושידו כבר לא רלבנטי במאה שלנו, ובטח שלא ביפן המודרנית והדמוקרטית. עם זאת, אנחנו יכולים ללמוד עליו וממנו, להתרשם ממנו ולהתרפק עליו, ולהיעזר בו כדי להבין את השיטות שאנו עוסקים בהן. ברצינות, לורנס
 
עבדות ריגשית לא מודעת, ברצינות

"עם זאת, אנחנו יכולים ללמוד עליו וממנו, להתרשם ממנו ולהתרפק עליו, ולהיעזר בו כדי להבין את השיטות שאנו עוסקים בהן. ברצינות, לורנס" על מה בדיוק אתה מתרפק?
 
אומנויות הלחימה באות ללמד, ברצינות

בכבוד רב, אני לא יודע מה אומנות הלחימה שלך, לורנס, באה ללמד אבל אני מקווה לחשוב שזו שאני מתרגל בה באה: "להכשיר את התודעה במגע עם המציאות"
 
למעלה