The dark side of the force

[budoka]

The dark side of the force../images/Emo129.gif

לא מזמן היתה לי שיחה מעניינת עם חבר ישראלי שמתאמן בבריטניה באייקידו (לא ידוע לי באיזה סגנון). אותו חבר סיפר לי שבדוג´ו שבו הוא התאמן עד לפני כמה חודשים, המורה והתלמידים הבכירים עבדו מאד-מאד קשוח, עד כדי פציעות, ואפילו המתחילים חזרו מדי אימון עם סימנים כחולים למכביר. בנוסף, חלק מבכירי הדוג´ו היו מעורבים בקטטות (אם אפשר לקרוא לזה כך - כל מי שנלחם בהם קיבל הסעה חינם באמבולנס לביה"ח הקרוב) לעתים די קרובות, ונהגו לשאת כלי נשק מוסתרים לכל מקום. יש לי מספר שאלות בנושא: 1) האם לדעתכם יש משהו כזה "הצד האפל של אמנויות הלחימה"? 2) האם מישהו יכול להפוך לאדם רע יותר ממה שהיה לפני אימוניו, ואם כן - מה הגורמים שיכולים להביא לכך? 3) איך נמנעים ממפגש עם הצד השלילי הזה (אם אתם חושבים שהוא קיים), והאם בכלל צריך או אפשר להימנע ממפגש כזה? 4) למה כל שאלה חייבת להתחלק לשלושה חלקים?

 

[orii]

../images/Emo129.gif אכן ../images/Emo129.gif

התשובות שלי בקיצור: 1. האם לדעתכם יש משהו כזה "הצד האפל של אמנויות הלחימה"? לדעתי כן, הנה תארת מקרה כזה. 2. האם מישהו יכול להפוך לאדם רע יותר ממה שהיה לפני אימוניו, ואם כן - מה הגורמים שיכולים להביא לכך? לדעתי כן, כמו שניתן לפעול ולשנות בכיוון אחד ניתן גם בכיוון אחר. 3. איך נמנעים ממפגש עם הצד השלילי הזה לדעתי אין נוסחה. האחריות תמיד עליך. אין חוקים ואין מצוות. תבחר מה שנראה לך הכי מתאים לך ותבחן את עצמך לאחר תקופה. אם תהפוך לרשע גמור תדע שהצלחת

4. למה כל שאלה חייבת להתחלק לשלושה חלקים? לדעתי כן היא חייבת להתחלק ל-3, כי אנחנו עדיין בצבא ושם כך זה עובד.

 

[Raffael]

כשהייתי צעיר ונאיבי חשבתי

שיש גרעין מובהק והכרחי של "טוב" בעיסוק באמנויות לחימה. שלא יכול להיות אמן לחימה טוב שהוא איש רע. טוב, האמנתי גם שיהיה שלום, שאנשים טובים בבסיסם וכשאלמד את חמש הקטות הראשונות על בוריין, אהיה בלתי מנוצח. ת´כלס. אין קשר הכרחי. מי שהיה רע, ישאר רע בד"כ. מה שהאימון ישנה זה את רמת המיומנות שלו. הוא יהיה לא רק רע, אלא גם מסוכן יותר, אכזרי יותר, פחדן פחות, נועז יותר וכו´. כל זה יכול לעשות אותו "רע" יותר. בכל סרט אמניות לחימה יש את קבוצת "הרעים", שלפחות בתחילת העלילה, מיומנים יותר מ"הטובים" זה לגבי שתי השאלות הראשונות, הקלות יותר. איך נמנעים... זה כבר קשה. חינוך וקפדנות יתרה של המור, יחד עם דגשים נכונים בלימוד זו התחלה טובה, סינון מסוים של תלמידים במקרים קיצוניים. אבל מה עושים אם המורה אינו "טוב" בעצמו ?? וואלה בעיה. מתאמנים מאוד מאוד קשה, ימים ולילות, לומדים תרגיל סודי ומנצחים בסוף הסרט.

 

[לורנס איש ערב]

הכל תלוי במורה

בודוקא ידידי, אתה לא צריך הוכחה יותר ברורה לצד ה"אפל" שבאומנויות הלחימה מאשר תקופת מלחה"ע השנייה. בתקופה ההיא אומנויות הלחימה תפסו מקום מאוד חשוב בחינוכם של היפנים בכלל, ואנשי הצבא בפרט. אין צורך לפרט את הזוועות שהם חוללו ברחבי אסיה. כלומר, אומנויות לחימה הנלמדות כ"טכניקה" בלבד, מלמדות את האדם "טכניקה" בלבד. כל שאר הסממנים שלכאורה לא נראים קשורים באומנות הלחימה (ולצערי לא כל המורים בארץ מקפידים עליהם בדיוק מהסיבה הזאת) - הקידות, הנימוסים, הטקסים, ובקיצור הetiquette נועדו כדי ללמד כבוד, מוסר ודרך ארץ, וזה מה שמבדיל, לדעתי, חלק גדול מאומנויות הלחימה האסיאתיות משיטות לחימה במקומות אחרים על פני הגלובוס. כלומר, באחריות המורה להנחיל לתלמידיו לא רק מיומנות לחימה - אלא גם את שאר הסממנים שמרכיבים את השיטה שהוא מלמד - שאם היא אחת מאותן שיטות שציינתי, הרי שהם באים ללמד את הלוחם גם כיצד להמנע מהפן השלילי אותו הזכרת. לכן גם לצה"ל שלנו יש קוד אתי, וחיל חינוך (לא שהם שווים יותר מדי לפי דעתי, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). ואם תדפדף קצת אחורה, תראה שהתקיים דיון מאוד קרוב לנושאים שהעלית שאותו יזם שיהאן משה גליסקו. ולגבי השאלה הרביעית, אנא פנה לדובר צה"ל

 

[גינגי חאן]

כל עוד ישוו את האורך, ברצינות

כל עוד אומני לחימה יחפשו את היתרון, כל עוד ישוו למי אגרוף ארוך יותר, טכניקה נקיה יותר, כל עוד הלגיטימציה לשיטה תבוא מתעודות מפוקפקות על הקיר, כל עוד מורים יכחישו את כור מחצבתם וישקרו באשר למקורות הידע שלהם. כל עוד קובעי הטון יהיו "החזקים" ולא המבינים. כל עוד אומני לחימה בוגרים ימשיכו להתאמן מסיבות ילדותיות. כל עוד רמת הסובלנות לדעות שונות תהיה נמוכה כל כך כל עוד הישום המעשי של אמפטיה יהי ריק מתוכן יהיו לאימון השיטות לחימה תוצאות מפוקפקות

 

[זאב ארליך]

למה הכוונה גינגי

למה הכוונה שלך במשפט הזה? "כל עוד אומני לחימה בוגרים ימשיכו להתאמן מסיבות ילדותיות." כל טוב, זאב ארליך

 

[גינגי חאן]

סיבות ילדותיות, ברצינות

בכבוד רב, כשהייתי ילד רציתי להתאמן בשיטת לחימה כדי להרביץ לאלה שהרביצו לי, לנקום. זו סיבה ילדותית. היום אני יכול, לעיתים להרביץ לאלו שמרביצים לי ולעיתים לא, אלא שאין לי תגובה ריגשית כל כך עזה, זו גם לא הסיבה שאני ממשיך להתאמן. אגב בטוח שלא נפטרתי לגמרי מהילדותיות, סה"כ אני גינגי חאן ולא פרופ אסא כשר.

 

[זאב ארליך]

או-קיי מובן...

בסדר, עכשיו אני מבין. כתבת יפה. אגב, אפשר לשאול במה גינגי חאן מתאמן? זאב.א.

 

[isaacl]

לא אסא כשר?

גינגי, אני לומד כעת אצל אסא כשר, ולפי דעתי, עם ההגדרות המדויקות שלך על דמוקרטיה, אתיקה של אומנויות לחימה ונורמות, ידך אינה כלל על התחתונה.

 

[גינגי חאן]

ברצינות, הגדרות אתיקה ודמוקרטיה

את הגדרות הדמוקרטיה שלי:"צורת משטר שבה נבחרי ציבור שומרים, בין השאר, על זכויות המיעוט" לקחתי ישר מפרופ´ כשר. הטעות בציטוט, אם ישנה, שלי. לגבי הגדרות האתיקה, אני מאמין שאיני יכול להחזיק נר ליד מאור כמו פרופ´ כשר ואע"פ כן אני חולק על דעתו במספר דברים עקרוניים הקשורים ליכולת לנסח קוד אתי רגולטיבי ומכונן.

 

[לורנס איש ערב]

../images/Emo45.gif

 

[orii]

../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif../images/Emo41.gifלמנהלים בואו נתלה את זה על

הקיר. גינגי המשורר, מתי יוצא הספר?

 

[מיתר נדיר]

נשמע כמו שיעור של צ´יבה סנסיי

או אולי של אחד מתלמידיו. צ´יבה סנסיי הוא המורה הבכיר בבריטניה, והוא ידוע כמי שמלמד סגנון קשוח ואפילו אכזרי. מצד שני הוא גם ידוע (וגם תלמידיו מודים בכך) כבעל שריטה קלה. לצ´יבה שייך אחד מסיפורי האייקידו החביבים עלי: קבוצה של בכירי אייקידו שטו לארה"ב באונית נוסעים כדי לעשות נפשות לאייקידו. בדרך חפצו הנוסעים לראות הדגמת אייקידו. צ´יבה הסכים, אך אף אחד מהאחרים לא הסכים להדגים איתו (בהמשך תראו למה). לבסוף נמצא מלח אחד שהיה מומחה בקרבות סכינים שהסכים לערוך הדגמה עם היפני. עד מהרה הסתבר לצ´יבה שיש לו בעיה רצינית: כל ההגנות באייקידו בנויות על ההנחה שהתוקף משקיע כוח בהתקפה ומתחייב אליה, אבל התוקף (כמו שיובל יכול להסביר) בכלל לא עבד ככה: הוא פשוט שלח את הלהב שלו קדימה במהירות שכולה מן היד, ולא שינה כלל את שיווי המשקל שלו. אחרי זמן מה שבו "רקדו" שני הלוחמים זה מסביב לזה ולא הצליחו לפגוע אחד בשני, החליט צ´יבה לפתוח את עצמו להתקפה בבטן. כאשר תקף אותו המלח ננעצה הסכין בקשר החגורה (אתם רואים? חגורה זה לא רק בשביל להחזיק את המכנסיים) וצ´יבה ניצל את האימוביליזציה של יריבו על מנת לשבור לו את היד ולצאת כמנצח. וזה כמובן המקום להזכיר כי המדובר היה במה שהתחיל כהדגמה ידידותית... בקיצור אני מקווה שזה מבהיר איזה מין טיפוס הוא זה שמוציא את את התלמידים שלו עם פציעות. (אגב, זה שמתחילים יוצאים עם סימנים כחולים למכביר, זה די מובן מאליו באייקידו. לא סימן לעבודה קשה במיוחד). לעצם שאלתך, אני לא חושבת שיש "צד אפל לאומנויות לחימה". יש אנשים שהם יותר אכזריים וקשוחים באופיים, והם מטיבם נמשכים למורים אכזריים וקשוחים. הרי אף אחד לא מכריח את האנשים האלה להשאר עם צ´יבה ולספוג מכות... לפי הגישה היפנית, גם לטקס התה יש יכולת "לתקן" את האישיות ולזכך אותה. האם יש גם צד אפל לטקס התה?

 

[isaacl]

על תיקון האישיות

המושג של תיקון האישיות היפני מזכיר לי מאוד את מושג הסגולה הטובה היווני הקלאסי. הרקולס נחשב לאל, לא מפני שהיה אנושי, רחום, רגיש ומתחשב, אלא מפני גבורתו, מפני שניצח את כולם בשדה הקרב ולעג למוות. גם מושג ה"קי" היפני מזכיר את מושג ה"תומוס" היווני. אני מקווה שאני לא עושה השוואה אנכרוניסטית, אבל נדמה לי שפרשנות שאינה מתחשבת באתוס היפני כמות שהוא ומנסה להעמיס על אומנויות הלחימה פרשנות מערבית היא פרשנות מוטעת.

 

[לורנס איש ערב]

על תיקון האישיות

"אני מקווה שאני לא עושה השוואה אנכרוניסטית, אבל נדמה לי שפרשנות שאינה מתחשבת באתוס היפני כמות שהוא ומנסה להעמיס על אומנויות הלחימה פרשנות מערבית היא פרשנות מוטעית" ידידי היקר, אתה מדבר על פרשנות מוטעית של האתוס היפני, אבל אינני בטוח שפרשנותך אותו היא בהכרח הנכונה. כידוע לך, האלמנט המרכזי ביותר של מושגי הסגולות הטובות (virtues) היפניות הוא קוד הבושידו. קוד זה, אל אף ששונה לאורך ההיסטוריה היפנית, ואף סולף בזמן מלחמת העולם השנייה, הכיל ברוב תקופותיו הרבה יותר מאשר גבורה בקרב - נאמנות, חמלה, כבוד לזולת: כל אלו היוו לאורך רוב ההיסטוריה היפנית חלק מרכזי מקוד הבושידו. אני לא רואה מקום להשוואה בין גיבורי המיתולוגיה היוונית לבין גיבורי ההיסטוריה היפנית. אינני מכיר את מושג ה"תומוס" היווני, אבל נתקלתי בהשוואה דומה באחד הספרים של דון דראגר, ואולי אביא ממנה ציטוט מחר, כשאהיה בבית. לורנס

 

[גינגי חאן]

ברצינות, בושידו קוד של לחימה?

אולי אפשר לקרוא לספר הרומנטי הזה קוד, אבל באותה מידה אפשר לקרוא לסנסאיי מושיקו רזה. בושידו נכתב מאות שנים אחרי שהיה בו צורך נורמטיבי (אבל כמובן שהיה צורך ריגשי לכתוב כזו שטות). קוד אתי הנופל בתוך מערכת שיכולה לעשות לו רגולציה, כלומר לאכוף את "המלצותיו", לא היה. קוד אתי המתאר תמונת מצב עדכנית גם לא היה, כאמור מפני שהבושידו נכתב שנים רבות לאחר תמונת המצב העדכנית. אז מה היה? מיתוס, רומן רומנטי אבל לא למשרתות אלא למשרתים, עבדים לרגשות הרגילים אצל אנשים ובכללם פחד. משרתים שחיפשו חלום או איזו שטות כדי לא לפחוד כמו בשעה שהם היו ילדים. (שלא לדבר על הפאשיזם והנאמנות העיוורת שהם בכלל לא נורמטיביים ללוחמים). ואם אתה חושב שהמצאתי את זווית הראיה הזו אז לא, דיבר אותה אוטקה סנסאיי. הראש של קאטורי שינדן שינטו ריו, אחד מבתיה"ס העתיקים ביותר ביפן ובעולם ללחימה.

 

[לורנס איש ערב]

תשובה

ראשית, טנשין שודן קאטורי שינטו-ריו, ולא קאטורי שינדן שינטו-ריו. שנית, ראש השיטה היום הוא איזסה יושיסאדה. שלישית, לא התייחסתי ליצירה הספרותית שאכן נכתבה בתקופת טוקוגאווה, אלא לעצם הקוד המוסרי, שעבר אמנם הרבה תהפוכות לאורך ההיסטוריה היפנית, אך תמיד היה קיים בדרך זו או אחרת. בתקופה שלפני תקופת קאמקורה, הבושידו לא היה כתוב בשום מקום, וגם לא נקרא כך, אלא היו קודים מסויימים שכובדו על ידי כלל הלוחמים, ובהחלט היו דומים למה שתואר ביצירות ספרותיות מאוחרות. לאחר מכן, עם התחלת שלטונו של הבאקופו של מינאמוטו יוריטומו בקאמאקורה, אכן החל אותו מעבר ל"עבדות" שאתה מדבר עליו, וחלק גדול מהליכתו של אדם אחר הבושידו נמדד על פי מידת נאמנותו ליוריטומו, שאגב בשל כך הצליח לשלוט במדינה ביד רמה. בהחלט עם השנים חלה מצד אחד הידרדרות ומצד שני רומנטיזציה של הקוד, וכמובן במאה שלנו הוא כבר שימש לצרכים שונים לחלוטין מייעודו המקורי, אבל הוא היה קיים, ולאורך תקופות רבות הלוחמים היפנים היו יותר מסתם חבורת פראים. אף אחד מהקצינים שאירגנו את פעולותיה של יפן בזמן מלחה"ע השנייה לא היה קשור לאומנויות הלחימה הקלאסיות היפניות על המורשת התרבותית והפילוסופית-מוסרית שלהן, ולכן גם השימוש שלהם בבושידו היה ציני ומסולף. זה לא היה הדור שאירגן את רסטורציית מייג´י, שלו כן הייתה זיקה למוסדות הקלאסיים של התרבות היפנית, והם חשו סלידה רבה לנוכח התנהלותו של מימשל טוקוגאווה. לורנס

 

[isaacl]

תודה

תודה ומעניין מאוד. האם תוכל להנחות אותי למקורות תפיסתך?

 

[לורנס איש ערב]

בבקשה. בהחלט

המקור העיקרי לתפיסה שלי הוא דון.פ.דראגר, אחד האנשים הבקיאים ביותר (שכבר לא עימנו) בנוגע לאומנויות לחימה אסיאתיות בכלל, ואומנויות לחימה יפניות בפרט. אם אתה מתעניין בנושא אני ממליץ לך לקרוא את שלושת הכרכים של The Martial Arts and Ways of Japan: Classical Bujutsu,Classical Budo, Modern Bujutsu and Budo. תלמידיו של דראגר הקימו אגודה שבה הם ממשיכים את דרכו: International Hoplology Society. אתר האגודה: www.hoplology.com הופלולוגיה היא תורת חקר תרבות הלחימה (זה שם שלמיטב ידיעתי הם המציאו) כמו כן, הרשה לי להפנות אותך לאתר www.koryu.com, שעוסק באומנויות לחימה יפניות קלאסיות. יש שם חלק בשם Koryu Primer, ובו מאמרים וספרים מומלצים, בהם גם הספרים שציינתי. קראתי אותם על פי המלצה זו. אני מלא הערכה על נכונותך לקבל דעות אחרות, מי ייתן וירבו כמוך! לורנס

 

[isaacl]

תודה

תודה לך. יש לי הספר של דראגר, ואני מסכים אתך לחלוטין, למרות שהערכתי נובעת מאינטואיציה בלבד. אינני מכיר את koryu.com. מה דעתך על ספרה של רות בנדיקט: The Chrysanthemum and the Sword?