שישמים אחרים
New member
the carpet, too
אני יושבת באינטייק (של מי היה הרעיון הגרוע הזה)
ומספרת על הבית שבו גדלתי (ומשמיטה, ומשמיטה)
היא מאשימה אותי בהתקרבנות (אני זוקפת גב ואומרת לה שזאת היתה בחירה הגיונית, אז)
(אבל חושבת על כל הפעמים אחר כך שבהן בחרתי להתקרבן כי ככה אני מכירה)
אנחנו מדברות על אוכל (אני נשמעת מטומטמת)
ועל גבולות הגוף שלי
ועל הכמיהה הגדולה, האינסופית, להיות שטח סטרילי (אין יוצא ואין בא).
אני רוצה לצרוח (הקול שלי נחלש)
היא לא שומעת אותי ואני צריכה לחזור על הדברים שלי שוב ושוב. זה עינוי.
היא שואלת אותי מתי הפסקתי להיות ילדה נורמלית. אני נושכת את השפתיים. ("אף פעם לא הייתי. אני הולכת עכשיו, טוב?"). ויש אוטובוסים ללכת אליהם ולעלות עליהם ויש עבודות להגיש ויש לנשום, לחיות ו"איפה הראש שלך," היא שואלת, ואני עונה: "פה". (זה שקר גס)
אני יושבת באינטייק (של מי היה הרעיון הגרוע הזה)
ומספרת על הבית שבו גדלתי (ומשמיטה, ומשמיטה)
היא מאשימה אותי בהתקרבנות (אני זוקפת גב ואומרת לה שזאת היתה בחירה הגיונית, אז)
(אבל חושבת על כל הפעמים אחר כך שבהן בחרתי להתקרבן כי ככה אני מכירה)
אנחנו מדברות על אוכל (אני נשמעת מטומטמת)
ועל גבולות הגוף שלי
ועל הכמיהה הגדולה, האינסופית, להיות שטח סטרילי (אין יוצא ואין בא).
אני רוצה לצרוח (הקול שלי נחלש)
היא לא שומעת אותי ואני צריכה לחזור על הדברים שלי שוב ושוב. זה עינוי.
היא שואלת אותי מתי הפסקתי להיות ילדה נורמלית. אני נושכת את השפתיים. ("אף פעם לא הייתי. אני הולכת עכשיו, טוב?"). ויש אוטובוסים ללכת אליהם ולעלות עליהם ויש עבודות להגיש ויש לנשום, לחיות ו"איפה הראש שלך," היא שואלת, ואני עונה: "פה". (זה שקר גס)
