The Body

[Harry the Bloody]

The Body../images/Emo63.gif

מעניין אותי מה הרגשתם כשראיתם אותו בפעם הראשונה - עצב? פחד? אני? אני השתעממתי. הרגשתי שהכל נמתח יותר מדי, לא הבנתי למה פתאום הכל כל כך קיצוני ואין מוזיקה. אבל ידעתי שזה נכון, וראיתי עד הסוף ומהר מאוד שוב, ושוב, ושוב, ועם commentating מרתקת של ווידון, ואני באמת מבין שכל הנורמליות של הפרק היא הדבר היחידי שיכול להעביר את המסר כמו שצריך.

 

[thinman]

המילה היא מצמרר, בשבילי

הדברים הקטנים שהוא עשה בפרק פשוט צימררו אותי זה שבאפי שברה לה עצם בחזה, הצילום של שמ"ג בקלוז אפ מיוזעת וחיוורת, ווילו בסצנה מדהימה עם הלבוש אניה כמובן הדו שיח האינטימי בין טארה לבאפי הכול היה כל כך אמיתי שזה היה פשוט מצמרר כל פעם מחדש כשאני רואה את הפרק הזה אני פשוט נעצר מבפנים.

 

[nick at noon]

עצב

לא פחד. המוות לא נראה לי מפחיד פשוט עצוב נורא. וכמו שאמר זה מעלי כל פרט קטן בפרק עשה את זה משמעותי ומצמרר. הכל היה עשוי פשוט מושלם. הקטע שבו רואים את דון והיא בוכה וזה נראה בשניה הראשונה שהיא בוכה כי היא גילתה שאמא שלה מתה אבל היא בכלל בוכה בגלל איזו שטות. ואחר כך ההתפרקות שלה מול באפי וזה שהיא מסרבת להאמין לה (מה שמאוד מתאים לדמות כי הרי היא רק גילתה שכל החיים שלה הם שקר גדול) היא פשוט הקטע הכי עצוב בשבילי. הנאום של אניה כמובן מרגש וגם התגובות של הסקוביס האחרים ומה שטארה אומרת לבאפי בבית חולים שהמוות תמיד פתאומי. אולי החלק הכי מדהים נראה לי הקטע שבו לרגע באפי מדמיינת שאמא שלה חוזרת לחיים ומדמיינת בשניה שהכל מסתדר. הקטע שאף פעם לא אהבתי במיוחד זה הקטע עם הערפד בסוף. הבנתי למה ג'וס שם את זה מהקומנטרי אבל בכל זאת חשבתי שהפרק היה יותר טוב בלי ערפדים בכלל. אני גם חושב שטוב שספייק לא היה בו.

 

[Elsewhere]

נגע בי.

הבנתי את הדמויות והתחברתי אליהן הרבה יותר מבפרקים אחרים. [אתה נוראי, רק שתדע.]

 

[Arielcohen]

הזדהות...

הפרק הזה ריאליסטי מאוד... מאוד. אין בו ממש מטאפורות, זורקים לך הכל לפרצוף, אתה מזדהה עם באפי, אתה מבין כמה מוות זה סתם ויכול להגיע לך, מול הפרצוף, תמיד. אי אפשר לא להיות מדוכאים מזה. ומה אם זה היה אני? ומה אם זה יקרה לי, חלילה וחס? אלה המחשבות שליוו אותי בפרק המדכא את זה... אפילו אחותי, אחות מוסמכת כבר עשור, לא הסכימה לראות יותר מרבע שעה מהפרק כי הוא דיכא אותה מדי, וזו אחת שבכלל לא מכירה את באפי או שום דבר שקשור אליה.

 

[פרחי חצות]

פחד והזדהות

כי מה שקרה בפרק, זה משהו שיכול לקרות לכל אחד במציאות. בנוסף למשחק המעולה של שרה מישל, שממש הרגשתי שזה זמן אמת, שזה באמת קורה.

 

[WillowFreak]

אגב..

בגליון האחרון של פנאי פלוס ישנה כתבה על כל מני דמויות שנהרגו בסדרות, וציינו שם המוות של גויס ועוד כמה מילים על הפרק. אישית. התרגשתי.

 

[r o n m o r 2 2]

אמביוולנטיות והזדהות

אני כמעט לא כותב פה אבל אני עוקב אחרי הפורום הזה על בסיס כמעט יומי ושראיתי שיש שירשור על הפרק זה הרגשתי שאני חייב לכתוב את דעתי על הפרק המדהים הזה. טוב אז את הפרק הזה ראיתי בערך 4 פעמים. בפעם הראשונה אהבתי אותו אבל רק בפעם השנייה ממש התחברתי אליו מכיוון שהוא מציג את בצורה מאוד מציאותית את הטראומה שלצערי גם אני עברתי לפני 13 שנים כאשר איבדתי את אמא שלי לסרטן שהייתי בן 11 והסיבה היא שהתחברתי רק בפעם השנייה היא שאז שהייתי יותר בוגר ולכן יכולתי לראות את עצמי בדמויות הללו. מסיבה זו הרגשות שלי לגבי הפרק הזה הם מאוד אמביוולנטיים מכיוון שמצד אחד זה הפרק הכי טוב שראיתי בבאפי בפרט ובטלוויזיה בכלל עד כך שאני מכנה אותו כדוקומנטארי מבוים (אני מודע לניגודיות של הביטויים הללו) והסיבה היא שאני הרגשתי כמו חלק מהדמויות לפחות פעם אחת בחיים שלי ובכך שראיתי את "עצמי" מבחוץ הפרק הזה עזר לי להתמודד ולהתגבר על מה שעבר עלי ולכן אני ממש אוהב את הפרק הזה אבל מצד שני אני משתדל להימנע מלראות את הפרק הזה עד כדי כך שבפעמיים שראיתי את הסדרה מהמארז שלי אני או דילגתי על הפרק או דחיתי את הצפייה בו מכיוון שהוא מרוקן אותי רגשית. לסיכום כול מה שיש לי להגיד זה איזה "כיף" (קצת הומור שחור לא מזיק) להגיד שהפרק הכי טוב שראיתי לפי דעתי בטלוויזיה בכלל ושנוגע בנושא הזה בפרט הוא עד כדי ככה טוב שלראות אותו זה יותר מידי לפחות בשבילי. בנוסף אם כבר אני כותב על הפרק אז לפי דעתי חוץ מהפרק הראשון זה הפרק הכי טוב בשביל להכיר את הסדרה לאנשים אחרים מכיוון ששני הפרקים הללו הם ייחודים בכך שהם לא דורשים ידע מעמיק עם הדמויות או ההיסטוריה שלהם ושל הסדרה ושניהם גורמים לצופה בסדרה להתחבר לפחות לאחד הדמויות אם לא ליותר.

 

[G House]

אני לא יכולה להגיד שהצטמררתי,

אבל אני בהחלט יכולה להגיד שבעיניי זה הפרק הכי עצוב ובין הפרקים הכי טובים בבאפי ושבכיתי מההתחלה עד הסוף, בערך. מה שכן, ראיתי אותו ואת פוראבר (שגם הוא פרק מצויין, אגב) בפעם השנייה שלי לפני יומיים במסגרת המרתון כל-העונות-במלואן-וברצף שאני עושה, ואני תוהה - עד כמה הוא עובד בצפייה חוזרת? כלומר, חוזרת יותר מפעמיים? חלק מהפרקים העצובים מפסיקים להיות מרגשים אחרי כמה צפיות וחלק לא, ואני לא בטוחה לאן הוא משתייך (ואם כדאי להזהר מיותר מדי צפיות).

 

[resputin]

אחד הפרקים היותר מופתיים, למען האמת.

הכל מהצילום ועד העריכה היה מתוקתק. הדיאלוג היה ברמה מצויינת ושמ"ג - שהיתה חולה בתקופת הצילומים, מה שרק נתן לזה יותר נפח - שיחקה בצורה מעולה. זה אחד הפרקים היותר רציניים ועוסקים בנושא שכל התוכנית נוגעת בו באופן שוטף, בצורה שונה. אמיתית. אנושית. מראה כמה אנשים שמתעסקים כל חייהם עם מוות, על טבעי ואפוקליפסות יכולים להתפרק לחתיכות קטנות ממוות אנושי של מישהו שהיה קרוב-רחוק, אך חשוב להם. ההאנשה בפרק הזה עצומה למדי, בין אם זה דון שרוצה לראות את הגופה של אמא שלה ובין אם זה להראות את ההתמודדות של אניה עם מוות אנושי ואת חוסר ההבנה הבסיסי שלה ברגשות אנושיים, אבל היא מנסה. כל הדמויות בפרק הזה מציגים צורות התמודדות שונות, שבירה עצמית תוך כדי ליכוד חברתי גדול וההבנה שהם צריכים להיות חזקים עכשיו בשביל באפי, דמות שמוצגת בתור חזקה ולעיתים לא אנושית במקצת. ואם נדבר שוב על הרמה הטכנית, הפרק הזה פשוט מצויין מכל בחינה. התאורה שלו מעלפת, הזוויות של הצילום, העריכה, התסריט, המשחק.. מעלף. פרק שממש רציתי לקחת לשיעורי עריכה להציג אותו כדוגמא.

 

[Harry the Bloody]

איזה כיף שכתבת פה.

איפה היו לך שיעורי עריכה? באיזו מסגרת?

 

[resputin]

לימודי קולנוע. תיכון.

היה לנו מורה ("מורה", קולנוען, לא מורה מוסמך או משהו) די מטורף שעל היתר סגד לבאפי גם. זה היה מושלם.