The Allman Brothers Band - Dreams
להקת האחים אולמן מתאחדים ב-1989 לרגל מסע הופעות חגיגי. חברת התקליטים מבקשת מהלהקה להקליט אלבום חדש. האחים אומרים "לא, קודם נגמור את מסע ההופעות ואחרי זה נראה". חברת התקליטים לא מתייאשת ועל מנת לנקות את האבק מהשם להקת האחים אולמן שנשכחה בציבור היא מוציאה קופסה בת 4 דיסקים (אז זה היה קסטות) שמסכמת את הקריירה המוזיקלית של חברי הלהקה מאמצע שנות ה-60 עד ל-1989 ונקראת Dreams. הדיסק הראשון מכיל את תקופת ה-pre abb. שירים של ה-The Allman Joys, The Hour Glass ו-31st of February, להקות של האחים גרג ודווין אולמן. שני שירים של The Second Coming להקתם של דיקי בטס ובארי אוקלי שאני מוצא אותם מאד מעניינים ואפשר ללמוד מהם שהלהקה הזאת עשתה רוק-פסיכדלי (הקשיבו ל-She Has A Funny Cars של ג'ייפרסון איירפלין). פה העניינים מתחילים להתחמם ואנחנו מגיעים לתקומת להקת האחים אולמן ונכנסים לאלבום הראשון וה-outtake הראשון - Dreams, גירסה אולפנית ולא מגובשת בלי הקטע הסלייד המיתולוגי של דווין. הדיסק השני מתחיל באלבום השני של הלהקה Idelwild South וב-outtake מתוך האלבום הזה Statesboro Blues וממשיכים לשתי גירסאות הופעה חיה מאוהיו ב-1970 Dimples ו-Outskirts of Town של ריי צ'ארלס. Dimples הוא השיר היחיד של האחים אולמן שבו דווין שר קול מוביל (אני מת על השאגות שלו בשיר הזה). הדיסק נסגר מקטעים בהופעה בפילמור איסט 1971. פה אני מגיע לדובדבן בקצפת והדובדבן הזה נמצא בדיסק השלישי בטראק הראשון מתוך הופעה חיה בניו יורק באוגוסט 1971 והשיר הוא You Don't Love Me. כמה שבועות לפני ההופעה הזאת חברו של דווין הסקסופוניסט קינג קארטיס נרצח. דווין שלקח קשה את מותו לא התבייש לבכות לפני הקבר הפתוח בהלוויה. דווין וקינג קארטיס הכירו ב-1968 בתקופה ששניהם היו נגני אולפן באלאבמה. קינג קארטיס הספיק לנגן עבור ארת'ה פראנקלין, וילסון פיקט, ג'ון לנון, ריי צ'ארלס, סם קוק ועוד. בדיוק בתקופה שבה הוא נרצח יצא אלבום הסולו שלו Live At Fillmore West. נחזור לאותה הופעה של האחים אולמן, דווין מסביר לקהל שאת השיר הבא הם מקדישים לקינג קארטיס, "one of the finest cats there ever was, an incredible human being" והוא מנגן כמה תווים מהשיר של קארטיס Soul Serenade. הלהקה מתחילה לבצע את You Don't Love Me ופתאום באמצע הסולו של דווין הלהקה מפסיקה לנגן ונותנת לדווין לנגן לבד, שקט משתרר בקהל, דווין מתחיל לנגן את Soul Serenade כשאט אט כל חבר בלהקה מצטרף אל דווין בקטע המדהים ואז הקהל מתחיל לקלוט מה הולך כאן ומוחא כפיים בקצב ונותן את הדרייב ללהקה להמשיך עוד בג'ם עד לסיומו. You Don't Love > Soul Serenade ננעל על 19:26 דקות, פשוט קטע מדהים ומצמרר, אני טחנתי את הטראק הזה מאות פעם. טוב אז אנחנו ממשיכים במסע אל תוך Eat Of Peach ו-Brothers Of Sisters, לצערי אנחנו לא מקבלים שום outtakes והדיסק השלישי מסתיים בקטע מהתקליט סולו של גרג אולמן וקט מהתקליט סולו של דיקי בטס שיצאו ב-1974. הדיסק הרביעי נפתח די טוב בשיר Can't Lose What You Never Had מהאלבום Win, Lose Or Draw שיצא ב-1975 והשיר של דיקי בטס Beuginvilla מאלבום הסולו Dickey Betts & Great Southern שיצא ב-1977. מכאן העניינים קצת מתחילים להידרדר במוזיקה ואנחנו מקבלים שירים מהאלבומים של סוף שנות ה-70 ונכנסים לתוך תקופת הרוק-פופ של גרג אולמן משנות ה-80 עם האלבום שלו I'm no Angel שלהפתעתי דווקא די הצליח באותה תקופה. הקופסה באה עם חוברת שנותנת סקירה מאלפת על הלהקה, רואים שמי שכתב את הסקירה מבין בהסטוריית הלהקה הזאת והמון תמונות שלא שזפו את העין עד אותה תקופה. הדיעה האישית שלי על הקופסה הזאת שההוצאה שלה היתה מוקדמת והיה אפשר לחכות עוד כמה שנים על מנת לסכם את פועלה של הלהקה האדירה הזאת. קשה לי להמליץ עליה וקשה לי לא להמליץ עליה. מי שהכסף קורא לו מבעד לכיסים "בזבז אותי, בזבז אותי" אז בהחלט שווה להשקיע בקופסה הזאת.
להקת האחים אולמן מתאחדים ב-1989 לרגל מסע הופעות חגיגי. חברת התקליטים מבקשת מהלהקה להקליט אלבום חדש. האחים אומרים "לא, קודם נגמור את מסע ההופעות ואחרי זה נראה". חברת התקליטים לא מתייאשת ועל מנת לנקות את האבק מהשם להקת האחים אולמן שנשכחה בציבור היא מוציאה קופסה בת 4 דיסקים (אז זה היה קסטות) שמסכמת את הקריירה המוזיקלית של חברי הלהקה מאמצע שנות ה-60 עד ל-1989 ונקראת Dreams. הדיסק הראשון מכיל את תקופת ה-pre abb. שירים של ה-The Allman Joys, The Hour Glass ו-31st of February, להקות של האחים גרג ודווין אולמן. שני שירים של The Second Coming להקתם של דיקי בטס ובארי אוקלי שאני מוצא אותם מאד מעניינים ואפשר ללמוד מהם שהלהקה הזאת עשתה רוק-פסיכדלי (הקשיבו ל-She Has A Funny Cars של ג'ייפרסון איירפלין). פה העניינים מתחילים להתחמם ואנחנו מגיעים לתקומת להקת האחים אולמן ונכנסים לאלבום הראשון וה-outtake הראשון - Dreams, גירסה אולפנית ולא מגובשת בלי הקטע הסלייד המיתולוגי של דווין. הדיסק השני מתחיל באלבום השני של הלהקה Idelwild South וב-outtake מתוך האלבום הזה Statesboro Blues וממשיכים לשתי גירסאות הופעה חיה מאוהיו ב-1970 Dimples ו-Outskirts of Town של ריי צ'ארלס. Dimples הוא השיר היחיד של האחים אולמן שבו דווין שר קול מוביל (אני מת על השאגות שלו בשיר הזה). הדיסק נסגר מקטעים בהופעה בפילמור איסט 1971. פה אני מגיע לדובדבן בקצפת והדובדבן הזה נמצא בדיסק השלישי בטראק הראשון מתוך הופעה חיה בניו יורק באוגוסט 1971 והשיר הוא You Don't Love Me. כמה שבועות לפני ההופעה הזאת חברו של דווין הסקסופוניסט קינג קארטיס נרצח. דווין שלקח קשה את מותו לא התבייש לבכות לפני הקבר הפתוח בהלוויה. דווין וקינג קארטיס הכירו ב-1968 בתקופה ששניהם היו נגני אולפן באלאבמה. קינג קארטיס הספיק לנגן עבור ארת'ה פראנקלין, וילסון פיקט, ג'ון לנון, ריי צ'ארלס, סם קוק ועוד. בדיוק בתקופה שבה הוא נרצח יצא אלבום הסולו שלו Live At Fillmore West. נחזור לאותה הופעה של האחים אולמן, דווין מסביר לקהל שאת השיר הבא הם מקדישים לקינג קארטיס, "one of the finest cats there ever was, an incredible human being" והוא מנגן כמה תווים מהשיר של קארטיס Soul Serenade. הלהקה מתחילה לבצע את You Don't Love Me ופתאום באמצע הסולו של דווין הלהקה מפסיקה לנגן ונותנת לדווין לנגן לבד, שקט משתרר בקהל, דווין מתחיל לנגן את Soul Serenade כשאט אט כל חבר בלהקה מצטרף אל דווין בקטע המדהים ואז הקהל מתחיל לקלוט מה הולך כאן ומוחא כפיים בקצב ונותן את הדרייב ללהקה להמשיך עוד בג'ם עד לסיומו. You Don't Love > Soul Serenade ננעל על 19:26 דקות, פשוט קטע מדהים ומצמרר, אני טחנתי את הטראק הזה מאות פעם. טוב אז אנחנו ממשיכים במסע אל תוך Eat Of Peach ו-Brothers Of Sisters, לצערי אנחנו לא מקבלים שום outtakes והדיסק השלישי מסתיים בקטע מהתקליט סולו של גרג אולמן וקט מהתקליט סולו של דיקי בטס שיצאו ב-1974. הדיסק הרביעי נפתח די טוב בשיר Can't Lose What You Never Had מהאלבום Win, Lose Or Draw שיצא ב-1975 והשיר של דיקי בטס Beuginvilla מאלבום הסולו Dickey Betts & Great Southern שיצא ב-1977. מכאן העניינים קצת מתחילים להידרדר במוזיקה ואנחנו מקבלים שירים מהאלבומים של סוף שנות ה-70 ונכנסים לתוך תקופת הרוק-פופ של גרג אולמן משנות ה-80 עם האלבום שלו I'm no Angel שלהפתעתי דווקא די הצליח באותה תקופה. הקופסה באה עם חוברת שנותנת סקירה מאלפת על הלהקה, רואים שמי שכתב את הסקירה מבין בהסטוריית הלהקה הזאת והמון תמונות שלא שזפו את העין עד אותה תקופה. הדיעה האישית שלי על הקופסה הזאת שההוצאה שלה היתה מוקדמת והיה אפשר לחכות עוד כמה שנים על מנת לסכם את פועלה של הלהקה האדירה הזאת. קשה לי להמליץ עליה וקשה לי לא להמליץ עליה. מי שהכסף קורא לו מבעד לכיסים "בזבז אותי, בזבז אותי" אז בהחלט שווה להשקיע בקופסה הזאת.
