Strawbs - Ghosts 1974
בהמשך המסורת שהנהגתי כאן להציג את האלבומים של להקת Strawbs אני מתכבד להביא בפניכם סקירה קצרה על האלבום הזה, שיצא בשנת 1974, באותה שנה בה יצא האלבום Hero&Heroine שאותו סקרתי בעבר. ההרכב באלבום זה זהה להרכב באלבום הקודם וגם הוא, כמו קודמו, נחשב בעיני רבים לפיסגת הייצירה הפרוגרסיבית של הלהקה. חובביה המעטים של הלהקה הזו נחלקים בד"כ לחובבי ימי בתום והפולק-רוק הפסיכדלי המתוחכם והאינטיליגנטי של ארבע האלבומים הראשונים לבין חובבי העידן הרוקי-פרוגרסיבי שגם אליו ניתן לשייך ארבעה אלבומים:Bursting at the seams, Hero and Heroine, Ghosts, Nomadness. אני נמנה על אלה שאוהבים את הכל ובאותה עוצמה - כך שאינני משוחד. האלבום נפתח בייצירה ארוכה, מעל 8 דקות, המכונה Ghosts והיא ללא ספק אחת מפסגות היצירה של הלהקה. הייצירה מורכבת משלושה פרקים, שונים זה מזה מכל הבחינות. החלק הראשון, אקוסטי ואווירתי מאד, עם הרמוניות קוליות שרק הסטרובס מסוגלים להפיק, והסולו כאן הוא של קאזינס; הפרק השני עובר במעבר תופים מצמרר עם אורגן האמונד קורע לשירה צרודה ואגרסיבית, גבוהה מאד, של דייב לאמברט. שם גם נכנסת הגיטרה החשמלית בדיסטורשן עדין יחסית, אבל עם המון כוח וחיות. התיפוף של רוד קומבס וניגנת הבאס של צ'אס קרונק היא מהמשובחות שאיזו יחידית קצב הפיקה באותן שנים, המעברים מטורפים והמקצב לוקח אונו חזרה למחוזות הפסיכדליה הבריטית של שלהי שנות השישים - וזו האגריסיבית במיוחד מבית המדרש של ארתור בראון ודומיו. הפרק השלישי הוא חזרה אל הפסטוראליה, אל הקוסטיקה, אל הקול המלטף והחם של קאזינס והיא מלווה בשימוש מרטיט של ג'ון האוקן הקלידן, באחד מהכלים המופלאים של עידן הבארוק - הצ'מבלו. מי שמאזין ליצירה הזו, ומעמיק להאזין לה עם חלוף השנים, יכול לראות דרכה את ההיסטוריה של הלהקה, ואולי גם את העתיד שדייב קאזינס ודייב לאמברט רצו לראות. דומה שאמצע היצירה הוא השיא שחוותה הלהקה עם שלושת האלבומים המוצלחים שלה - והרוקיסטיים יותר, שקדמו לאלבום הזה, ואילו הפתיחה והסוף מסמלים את העבר הפסטוראלי - שכבר אז החלו החברים להתגעגע אליו ואת העתיד הפסטוראלי שאותו רצו לראות אחרי העידן הרוקי. אפשר לדבר עוד ועוד על היצירה הזו, שבעיני היא המושלמת ביותר שכתב קאזינס, אבל יש עוד כמה רצועות נהדרות באלבום הזה ששוות התייחסות. השיר השני, Lemon Pie היה אמור להיות הלהיט הגדול שיחזיר את הלהקה למצעדי הפזמונים בבריטניה, מהם נעדרה כמעט שנה ומחצה. השיר נהדר - קיר של אקוסטיקה מלווה אותו לכל אורכו; קטעי סולו לפרקים של לאמברט על הגיבסון החשמלית שלו, ואורגן ההמונד הרך של האוקן מעטר את קולו הנעים של קאזינס. מכאן אתם כבר מבינים שלהיט גדול לא יצא מזה, ככל הנראה בשל כך שהקהל כבר הספיק לשכוח את אליליו הישנים ובמיוחד כאשר הם שוב נוטלים את הגיטרות האקוסטיות במקום להרביץ קצב מרקיד כמו ב Part of the union הזכור לטוב/לרע. המילים של השיר, בכל אופן, ניסו גם הן לעשות חסד עם המאזין ולא לרדת יותר מדי לחייו או לנשמתו. Lovely leomn lady, i love your lemon pie. כנראה שגם זה היה גבוה מדי עבור הבילבורדים למיניהם - וטוב שכך, כי נשארנו עם אחד השירים החמדמדים של הלהקה לעצמנו - סוכריית לימון חמוצה מתוקה שכזו. עוד שלושה שירים ראויים להרחבה: הראשון, Where do you go בו קאזינס משטתה ומצחקק תוך כדי שירה, השיר the Life Auction שגם הוא יצירה מורכבת למדי, עטופה באוקיאנוס של מלוטרונים ושירה די צווחנית של קאזינס. מעברים מהירים ועבודת יחידת קצב של להקת רוק כבד ועם כל אלה, מילים שבאמת מצליחות לרגש. אבל נדמה לי שהשיר Grace Darling חביב יותר ונעים יותר. זה שיר שמספר סיפור על מגדלור באי קטן בחוף הצפוני שדבק בו סיפור מוזר בשנות ה 50 על נערה שניצלה מטביעה או משהו דומה. קאזינס לקח את הסיפור וחיבר שיר אהבה שבו המגדלור מדומה לאהובתו. פשוט שיר שאפשר לשמוע אותו שוב ושוב, למרות המבנה הפשוט-יחסית שלו. יש עוד כמה דברים חביבים באלבום הזה, ובסך הכל מדובר באלבום מאד מקצועי, מאוד מוקפד - מנוגן באופן מושלם כמו כל האלבומים שלהם - אין נפילות, אין שירים חסרי פשר רק כדי להשלים צד ויש נגינה מעולה של כל החברים. מכיוון שהאלבום הזה הוא האחרון מבין אלבומי האולפן של הלהקה שניתנים להשגה בארץ (לפחות עד כתיבת שורות אלה), מן הראוי שהאובייקטים למסיון שלי (אתם!!!) ירוצו אל החנויות המובחרות, והמוכרות לרובכם, וישימו את ידיהם עליו לפני שאחרים יעשו זאת. צפוייה לכם הנאה צרופה - באחריות!!! יקי
בהמשך המסורת שהנהגתי כאן להציג את האלבומים של להקת Strawbs אני מתכבד להביא בפניכם סקירה קצרה על האלבום הזה, שיצא בשנת 1974, באותה שנה בה יצא האלבום Hero&Heroine שאותו סקרתי בעבר. ההרכב באלבום זה זהה להרכב באלבום הקודם וגם הוא, כמו קודמו, נחשב בעיני רבים לפיסגת הייצירה הפרוגרסיבית של הלהקה. חובביה המעטים של הלהקה הזו נחלקים בד"כ לחובבי ימי בתום והפולק-רוק הפסיכדלי המתוחכם והאינטיליגנטי של ארבע האלבומים הראשונים לבין חובבי העידן הרוקי-פרוגרסיבי שגם אליו ניתן לשייך ארבעה אלבומים:Bursting at the seams, Hero and Heroine, Ghosts, Nomadness. אני נמנה על אלה שאוהבים את הכל ובאותה עוצמה - כך שאינני משוחד. האלבום נפתח בייצירה ארוכה, מעל 8 דקות, המכונה Ghosts והיא ללא ספק אחת מפסגות היצירה של הלהקה. הייצירה מורכבת משלושה פרקים, שונים זה מזה מכל הבחינות. החלק הראשון, אקוסטי ואווירתי מאד, עם הרמוניות קוליות שרק הסטרובס מסוגלים להפיק, והסולו כאן הוא של קאזינס; הפרק השני עובר במעבר תופים מצמרר עם אורגן האמונד קורע לשירה צרודה ואגרסיבית, גבוהה מאד, של דייב לאמברט. שם גם נכנסת הגיטרה החשמלית בדיסטורשן עדין יחסית, אבל עם המון כוח וחיות. התיפוף של רוד קומבס וניגנת הבאס של צ'אס קרונק היא מהמשובחות שאיזו יחידית קצב הפיקה באותן שנים, המעברים מטורפים והמקצב לוקח אונו חזרה למחוזות הפסיכדליה הבריטית של שלהי שנות השישים - וזו האגריסיבית במיוחד מבית המדרש של ארתור בראון ודומיו. הפרק השלישי הוא חזרה אל הפסטוראליה, אל הקוסטיקה, אל הקול המלטף והחם של קאזינס והיא מלווה בשימוש מרטיט של ג'ון האוקן הקלידן, באחד מהכלים המופלאים של עידן הבארוק - הצ'מבלו. מי שמאזין ליצירה הזו, ומעמיק להאזין לה עם חלוף השנים, יכול לראות דרכה את ההיסטוריה של הלהקה, ואולי גם את העתיד שדייב קאזינס ודייב לאמברט רצו לראות. דומה שאמצע היצירה הוא השיא שחוותה הלהקה עם שלושת האלבומים המוצלחים שלה - והרוקיסטיים יותר, שקדמו לאלבום הזה, ואילו הפתיחה והסוף מסמלים את העבר הפסטוראלי - שכבר אז החלו החברים להתגעגע אליו ואת העתיד הפסטוראלי שאותו רצו לראות אחרי העידן הרוקי. אפשר לדבר עוד ועוד על היצירה הזו, שבעיני היא המושלמת ביותר שכתב קאזינס, אבל יש עוד כמה רצועות נהדרות באלבום הזה ששוות התייחסות. השיר השני, Lemon Pie היה אמור להיות הלהיט הגדול שיחזיר את הלהקה למצעדי הפזמונים בבריטניה, מהם נעדרה כמעט שנה ומחצה. השיר נהדר - קיר של אקוסטיקה מלווה אותו לכל אורכו; קטעי סולו לפרקים של לאמברט על הגיבסון החשמלית שלו, ואורגן ההמונד הרך של האוקן מעטר את קולו הנעים של קאזינס. מכאן אתם כבר מבינים שלהיט גדול לא יצא מזה, ככל הנראה בשל כך שהקהל כבר הספיק לשכוח את אליליו הישנים ובמיוחד כאשר הם שוב נוטלים את הגיטרות האקוסטיות במקום להרביץ קצב מרקיד כמו ב Part of the union הזכור לטוב/לרע. המילים של השיר, בכל אופן, ניסו גם הן לעשות חסד עם המאזין ולא לרדת יותר מדי לחייו או לנשמתו. Lovely leomn lady, i love your lemon pie. כנראה שגם זה היה גבוה מדי עבור הבילבורדים למיניהם - וטוב שכך, כי נשארנו עם אחד השירים החמדמדים של הלהקה לעצמנו - סוכריית לימון חמוצה מתוקה שכזו. עוד שלושה שירים ראויים להרחבה: הראשון, Where do you go בו קאזינס משטתה ומצחקק תוך כדי שירה, השיר the Life Auction שגם הוא יצירה מורכבת למדי, עטופה באוקיאנוס של מלוטרונים ושירה די צווחנית של קאזינס. מעברים מהירים ועבודת יחידת קצב של להקת רוק כבד ועם כל אלה, מילים שבאמת מצליחות לרגש. אבל נדמה לי שהשיר Grace Darling חביב יותר ונעים יותר. זה שיר שמספר סיפור על מגדלור באי קטן בחוף הצפוני שדבק בו סיפור מוזר בשנות ה 50 על נערה שניצלה מטביעה או משהו דומה. קאזינס לקח את הסיפור וחיבר שיר אהבה שבו המגדלור מדומה לאהובתו. פשוט שיר שאפשר לשמוע אותו שוב ושוב, למרות המבנה הפשוט-יחסית שלו. יש עוד כמה דברים חביבים באלבום הזה, ובסך הכל מדובר באלבום מאד מקצועי, מאוד מוקפד - מנוגן באופן מושלם כמו כל האלבומים שלהם - אין נפילות, אין שירים חסרי פשר רק כדי להשלים צד ויש נגינה מעולה של כל החברים. מכיוון שהאלבום הזה הוא האחרון מבין אלבומי האולפן של הלהקה שניתנים להשגה בארץ (לפחות עד כתיבת שורות אלה), מן הראוי שהאובייקטים למסיון שלי (אתם!!!) ירוצו אל החנויות המובחרות, והמוכרות לרובכם, וישימו את ידיהם עליו לפני שאחרים יעשו זאת. צפוייה לכם הנאה צרופה - באחריות!!! יקי