somthing i wrote
ערפילים עברו וכיסו אותנו,מדי פעם הכל התבהר ואז שוב ענן שמכסה אותנו, הלילה היה לילה מואר והירח היה כמעט מלא, מדי כמה דקות נחשף אלינו כשהענן חולף ועובר,אני מביט ומסתכל,בליבי אני יודע שהרגעים הקרובים לא ימחו מזכרוני לעולם כי אני הרי רואה את הגהנום.למרות שהיה זה חודש יוני, רוח קרירה נשבה שורקת וחרישית גורמת לפתע לרחש איום מהצמחיה שמסביב. הירח מופיע מעלי באורו, ענן עובר ומגלה עץ שרוף ללא עלים ומאחוריו כמו בחלום בלהות מוסתר הירח שמבצבץ מבעד לענפיו שראו ימים טובים יותר פעם.. כשבסוג'וד עוד חיו אנשים. הערפל שב ומכסה את אותו העץ ושוב הוא נחשף וחוזר חלילה, צמרמורת עוברת בכל גופי. מולי, ניצב כמאיים ג'בל צפי המחריד,ואדי בודד מפריד בינינו, בליבי אני יודע שאין מקום בעולם בו מרוכז יותר רוע מאשר בואדי שמתחתי ובהר שמולו הנקרא על שמו של נביא שבוודאי לא תאר בליבו מה יסמל שמו בעתיד, מוות חורבן ורוע אינסופי, מקומות אליהם החושך בכבודו ובעצמו אינו מגיע. בחשש מסוים אני מפנה את מבטי ימינה וקידמה לכיוון צפון מזרח וכשהערפל חולף שוב.. נגלה בכל עוצמתו ההר התלול והמרשים ביותר בכל לבנון ,כצל שחור ומאיים ובמרכזו אור צהבהב חלש חלש, מוצב רזלן.כמו טיפת טוב ושפיות אחת בתוך הים המטורף המפחיד והסוער בה היא נמצאת, ג'בל נבי אבו רכב.אלוהים.... אנחנו מוקפים בכל הרוע שבעולם חשבתי... כשלוש שעות לפני זה יצאנו כולנו מריחן. כוח של כ 18 אנשים במטרה לסרוק ממטענים את האזור שנקרא "כיפת הסלע" על שום הקרחת הסלעית שביצבצה על הכיפה שמצפון לסוג'וד.היה זה ה 24 ביוני של שנת 97. ימים ארוכים התחבטו המפקדים הבכירים בשאלה האם ישנה הצדקה או לא, לשלוח כח חיילים לאותו אזור. התוכנית אושרה ובוטלה אינספור פעמים, כמעט בכל יום באופן קבוע נצפו מחבלי החיזבאללה מהלכים יורים או מתכוננים לקראת משהו על אותה כיפת הסלע ,מקום נוח ואידאלי בשביל שליחי השטן . משם בתוך הסבך היו יורים על מוצב סוג'וד מדי ערב ובוקר טילי לאו פצצות אר פי ג'י וירי מקלעים. ידוע היה לאותם מפקדים שכל כח שיגיע לאזור ההוא.. יבוא במגע כמעט וודאי עם אותם חיילי אויב ,כוחות הקומנדו של נסראללה. האזור כולו ממולכד כמעט ודאי ומלא במטענים שהניחו חיות האדם שם. באותו אזור שלמרגלותיו נמצא הכפר ג'רג'וע שימים ספורים לפני כן חגג את חג הקורבן עיד אל פיטר ובו ניתנה לתושבי הכפר ובכלל לאוכלוסיה השיעית ההזדמנות להפגין שוב כלפי העולם את אכזריותם שלא ניתנת להשוואה עם שום דבר אחר שכן בחג זה הם פוצעים בעזרת סכינים את בכוריהם בראשם עד אשר הוא זב דם. הראו לי עוד עם כזה. הימים שלפני תאריך היעד הוקדשו כולם להכנות,משנבחר הצוות שלנו לבצע את המשימה החלו הבדיחות השחורות להשתולל בריחן. היינו אז ממש לפני סיום המסלול ובאנו לשם לשלושה שבועות על מנת "לטעום" מלבנון.הפחד ממש אחז בכולנו אז ורק זמן רב לאחר מכן סוף סוף הבנתי זאת. פחדנו פחד מוות!! לילה לילה ערב ערב בוקר בוקר היינו צופים ברכס המרוחק כ 2 קילומטר מריחן ומהנקודה אליה אמורים היינו להגיע לא חדלה האש. בלילה ניתן היה לצפות ברשף היוצא מקני הרובים שלהם.כיפת הסלע שרצה מחבלים!!! את זה ידענו כולנו ומן הסתם זו גם היתה הסיבה להתלבטות הרבה שאחזה במפקדים. באותו היום ה 24 ביוני, כשעה לפני שאמורים היינו לצאת לדרכנו לעבר ג'בל סוג'וד היינו עדים לעוד אחת מן ההצגות של תאטרון כיפת הסלע. מסוקי חיל האויר שנשלחו לסרוק את האזור היוו מטרת איכות לחלאות האדם ומכיפת הסלע אליה אמורים היינו להגיע תוך מספר שעות נפתחה אש תופת אל עבר המסוק. קל היה לראות זאת.. כדורי נותבים אדומים פילחו את השמים השחורים והפעם לא אל עבר מוצב סוג'וד אלא ב 90 מעלות כלפי מעלה מנסים לפגוע במסוק.זה היה ברור חד והיכה את כולנו בעובדה! היום בלילה משהו רע כנראה יתרחש. בערך עשר בלילה, בקצה קצהה של רצועת הבטחון חבורת ילדים צעירים שלמבוגר מבינהם מלאו 24 ולצעיר 20 ממלאים אחר הפקודה "נשק טען" באחידות מופלאה ובדיוק מופתי. ממש לפני היציאה טוענים כולם יחד את הנשק ,יחד היא מילת המפתח פה! והסיבה היא שרעש טעינת הנשקים נשמע למרחוק וחס וחלילה איננו רוצים שמישהו יהיה מסוגל לספור כמה נשקים נטענו, לכן הכל יחד. כ 18 צלליות דוממות ושקטות יוצאות משער המוצב,בשקט,דממה,רק הולכים,יודעים על כל שלב שנעבור בדרך,מתעלמים מן המשקל הכבד מנשוא שיש לכל אחד מאיתנו על הגב,מנסים להיות מרוכזים.. מפוקסים עד כמה שניתן, מאזינים לכל רחש,הפחד שבליבי גורם לי להפוך מהילד הקטן של אמא, מן החבר האוהב והמלטף, מן הבחור המצחיק והמטורף שמשגע את כולם בימי שישי כשהוא בבית לדמות קרה ומחושבת עד איימה דמות שמכוונת את כל חושיה לדבר אחד ,דמות שרוצה לשרוד את הלילה ומרכזת את כל האינסטינקטים והחושים למטרה זו,שום דבר אחר מלבד המשימה לא עולה במחשבתי .הולכים בשני טורים, כ 15 מטר בין הדמות שמלפני ועוד 15 מטרים מן הדמות שאחרי, מנסים לפתוח רווחים עד כמה שניתן,אם יקרה משהו לא כולנו ניפגע. האישונים שלי רחבים מתמיד, אגלי זעה מתחילים לבצבץ,מדי פעם עוצרים ויורדים במקום מתצפתים להמשך בודקים שהשטח איננו ממולכד קמים וממשיכים הלאה. ישנו המשך...
ערפילים עברו וכיסו אותנו,מדי פעם הכל התבהר ואז שוב ענן שמכסה אותנו, הלילה היה לילה מואר והירח היה כמעט מלא, מדי כמה דקות נחשף אלינו כשהענן חולף ועובר,אני מביט ומסתכל,בליבי אני יודע שהרגעים הקרובים לא ימחו מזכרוני לעולם כי אני הרי רואה את הגהנום.למרות שהיה זה חודש יוני, רוח קרירה נשבה שורקת וחרישית גורמת לפתע לרחש איום מהצמחיה שמסביב. הירח מופיע מעלי באורו, ענן עובר ומגלה עץ שרוף ללא עלים ומאחוריו כמו בחלום בלהות מוסתר הירח שמבצבץ מבעד לענפיו שראו ימים טובים יותר פעם.. כשבסוג'וד עוד חיו אנשים. הערפל שב ומכסה את אותו העץ ושוב הוא נחשף וחוזר חלילה, צמרמורת עוברת בכל גופי. מולי, ניצב כמאיים ג'בל צפי המחריד,ואדי בודד מפריד בינינו, בליבי אני יודע שאין מקום בעולם בו מרוכז יותר רוע מאשר בואדי שמתחתי ובהר שמולו הנקרא על שמו של נביא שבוודאי לא תאר בליבו מה יסמל שמו בעתיד, מוות חורבן ורוע אינסופי, מקומות אליהם החושך בכבודו ובעצמו אינו מגיע. בחשש מסוים אני מפנה את מבטי ימינה וקידמה לכיוון צפון מזרח וכשהערפל חולף שוב.. נגלה בכל עוצמתו ההר התלול והמרשים ביותר בכל לבנון ,כצל שחור ומאיים ובמרכזו אור צהבהב חלש חלש, מוצב רזלן.כמו טיפת טוב ושפיות אחת בתוך הים המטורף המפחיד והסוער בה היא נמצאת, ג'בל נבי אבו רכב.אלוהים.... אנחנו מוקפים בכל הרוע שבעולם חשבתי... כשלוש שעות לפני זה יצאנו כולנו מריחן. כוח של כ 18 אנשים במטרה לסרוק ממטענים את האזור שנקרא "כיפת הסלע" על שום הקרחת הסלעית שביצבצה על הכיפה שמצפון לסוג'וד.היה זה ה 24 ביוני של שנת 97. ימים ארוכים התחבטו המפקדים הבכירים בשאלה האם ישנה הצדקה או לא, לשלוח כח חיילים לאותו אזור. התוכנית אושרה ובוטלה אינספור פעמים, כמעט בכל יום באופן קבוע נצפו מחבלי החיזבאללה מהלכים יורים או מתכוננים לקראת משהו על אותה כיפת הסלע ,מקום נוח ואידאלי בשביל שליחי השטן . משם בתוך הסבך היו יורים על מוצב סוג'וד מדי ערב ובוקר טילי לאו פצצות אר פי ג'י וירי מקלעים. ידוע היה לאותם מפקדים שכל כח שיגיע לאזור ההוא.. יבוא במגע כמעט וודאי עם אותם חיילי אויב ,כוחות הקומנדו של נסראללה. האזור כולו ממולכד כמעט ודאי ומלא במטענים שהניחו חיות האדם שם. באותו אזור שלמרגלותיו נמצא הכפר ג'רג'וע שימים ספורים לפני כן חגג את חג הקורבן עיד אל פיטר ובו ניתנה לתושבי הכפר ובכלל לאוכלוסיה השיעית ההזדמנות להפגין שוב כלפי העולם את אכזריותם שלא ניתנת להשוואה עם שום דבר אחר שכן בחג זה הם פוצעים בעזרת סכינים את בכוריהם בראשם עד אשר הוא זב דם. הראו לי עוד עם כזה. הימים שלפני תאריך היעד הוקדשו כולם להכנות,משנבחר הצוות שלנו לבצע את המשימה החלו הבדיחות השחורות להשתולל בריחן. היינו אז ממש לפני סיום המסלול ובאנו לשם לשלושה שבועות על מנת "לטעום" מלבנון.הפחד ממש אחז בכולנו אז ורק זמן רב לאחר מכן סוף סוף הבנתי זאת. פחדנו פחד מוות!! לילה לילה ערב ערב בוקר בוקר היינו צופים ברכס המרוחק כ 2 קילומטר מריחן ומהנקודה אליה אמורים היינו להגיע לא חדלה האש. בלילה ניתן היה לצפות ברשף היוצא מקני הרובים שלהם.כיפת הסלע שרצה מחבלים!!! את זה ידענו כולנו ומן הסתם זו גם היתה הסיבה להתלבטות הרבה שאחזה במפקדים. באותו היום ה 24 ביוני, כשעה לפני שאמורים היינו לצאת לדרכנו לעבר ג'בל סוג'וד היינו עדים לעוד אחת מן ההצגות של תאטרון כיפת הסלע. מסוקי חיל האויר שנשלחו לסרוק את האזור היוו מטרת איכות לחלאות האדם ומכיפת הסלע אליה אמורים היינו להגיע תוך מספר שעות נפתחה אש תופת אל עבר המסוק. קל היה לראות זאת.. כדורי נותבים אדומים פילחו את השמים השחורים והפעם לא אל עבר מוצב סוג'וד אלא ב 90 מעלות כלפי מעלה מנסים לפגוע במסוק.זה היה ברור חד והיכה את כולנו בעובדה! היום בלילה משהו רע כנראה יתרחש. בערך עשר בלילה, בקצה קצהה של רצועת הבטחון חבורת ילדים צעירים שלמבוגר מבינהם מלאו 24 ולצעיר 20 ממלאים אחר הפקודה "נשק טען" באחידות מופלאה ובדיוק מופתי. ממש לפני היציאה טוענים כולם יחד את הנשק ,יחד היא מילת המפתח פה! והסיבה היא שרעש טעינת הנשקים נשמע למרחוק וחס וחלילה איננו רוצים שמישהו יהיה מסוגל לספור כמה נשקים נטענו, לכן הכל יחד. כ 18 צלליות דוממות ושקטות יוצאות משער המוצב,בשקט,דממה,רק הולכים,יודעים על כל שלב שנעבור בדרך,מתעלמים מן המשקל הכבד מנשוא שיש לכל אחד מאיתנו על הגב,מנסים להיות מרוכזים.. מפוקסים עד כמה שניתן, מאזינים לכל רחש,הפחד שבליבי גורם לי להפוך מהילד הקטן של אמא, מן החבר האוהב והמלטף, מן הבחור המצחיק והמטורף שמשגע את כולם בימי שישי כשהוא בבית לדמות קרה ומחושבת עד איימה דמות שמכוונת את כל חושיה לדבר אחד ,דמות שרוצה לשרוד את הלילה ומרכזת את כל האינסטינקטים והחושים למטרה זו,שום דבר אחר מלבד המשימה לא עולה במחשבתי .הולכים בשני טורים, כ 15 מטר בין הדמות שמלפני ועוד 15 מטרים מן הדמות שאחרי, מנסים לפתוח רווחים עד כמה שניתן,אם יקרה משהו לא כולנו ניפגע. האישונים שלי רחבים מתמיד, אגלי זעה מתחילים לבצבץ,מדי פעם עוצרים ויורדים במקום מתצפתים להמשך בודקים שהשטח איננו ממולכד קמים וממשיכים הלאה. ישנו המשך...