אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
Something to read while I am away
- פותח הנושא אסתר גרוניס IBCLC
- פורסם בתאריך
היה שלום דר´ ספוק
מוטוריקה עדינה, שליטה בצרכים, מוכנות לקריאה, מה שזה לא יהיה: היום-יומי ולא הפלאי מסתבר כמאפיין האמיתי של האימהות. אני חושדת שילדי פשוט התפתחו ליישות האמיתית שלהם מפני שתבעו ממני, באלף דרכים, לסגת לאחור ולהניח להם לנפשם. מאת אנה קוינדלן התפרסם במקום ב"ניוזוויק" מהדורה מיוחדת, סתיו 2000 - ילדכם אלמלא התצלומים הייתי מתקשה להאמין שהם היו קיימים אי-פעם. הפעוט המהורהר עם הפוני השחור השמוט ועיני הכפתורים השחורות של בובת בד רכה. התינוק השליו עם התלתלים הצהובים והקול הצייצני. הפעוטה החסונה עם השפה התחתונה שהתעקלה לפסיק מעל לסנטרה. כל התינוקות שלי כבר אינם. ואני אומרת זאת לא בצער, אלא באי-אמון. אני מפיקה סיפוק רב ממה שיש לי היום: שלושה כמעט-מבוגרים, שניים גבוהים יותר ממני ושלישית משיגה אותי במהירות. שלושה בני-אדם הקוראים את אותם ספרים שאני קוראת, ולמדו לא לחשוש לחלוק עלי בדיעותיהם על הספרים, שלפעמים מספרים בדיחות גסות המצחיקות אותי עד דמעות, הזקוקים לסכיני גילוח וג´ל למקלחת ופרטיות, שרוצים להשאיר את הדלתות שלהם סגורות יותר מכפי שזה מוצא חן בעיני. שבאורח פלא הולכים לשירותים, רוכסים את מעיליהם ומעבירים את האוכל מהצלחת אל פיהם לגמרי בכוחות עצמם. כמו סבון הילדים שקניתי לחדר הרחצה, עם ברווזון הגומי במרכז, גם התינוק ההוא קבור עמוק בתוך כל אחד מהם, ונראה רק בקושי למעט מבעד לערפל הבלתי מהימן של העבר. כל מה שכתוב בכל הספרים שפעם עיינתי בהם בשקידה כבר אינו רלבנטי בשבילי. דר´ ספוק, פנלופי ליץ´, ט´ טרי ברייזלטון. הספרים על קנאת אחאים ושינה כל הלילה והחינוך בילדות המוקדמת, על כולם אבד הכלח. יחד עם "לילה טוב ירח" ו"ארץ יצורי הפרא," הם חבוטים, מוכתמים ומשומשים מאוד. אבל אני חושדת שאם תדפדפו בהם יעלה מהם אבק כמו זיכרונות. מה שהספרים האלה לימדו אותי, בסופו של דבר, ומה שהנשים בגן השעשועים לימדו אותי, וקרובי המשפחה המתכוונים לטוב - מה שהם לימדו אותי היה שאין הרבה שהם יכולים למד אותי. גידול ילדים מוצג תחילה כמבחן של נכון/לא נכון, ואחר-כך הופך למבחן אמריקאי, עד שלבסוף, לאחר כברת דרך, את מבינה שזו כתיבת עבודה אין-סופית. איש אינו יודע כלום. ילד אחד מגיב היטב לחיזוקים חיוביים, אחר מגיב רק לקול חמור ולפסקי זמן. ילד אחד לומד לשלוט בצרכיו בגיל 3, אחיו בגיל שנתיים. כשנולד בכורי אמרו להורים להניח את התינוק במיטתו על בטנו כדי שלא ייחנק מהפליטות שלו. כשהתינוק האחרון שלי נולד הונחו תינוקות על גבם, בשל מחקרים שבדקו תסמונת מות עריסה. להורה חדש, הוודאות המשתנה תדיר הזו מפילה אימה, ואחר-כך היא מרגיעה. עם הזמן אתם מוכרחים ללמוד לבטוח בעצמכם. עם הזמן המחקר יילך בעקבותיכם. ראשית אמר לנו המדע שהם גושים נטולי בינה. אבל אנחנו חשבנו שהם מסתכלים, ועוקבים ולומדים, גם כשבילו זמן כה רב בהנחתת מכות על פניהם. ועם הזמן אמר המדע שצדקנו, שתפקוד קוגניטיבי חשוב התחיל בינקות המוקדמת. תחילה אמר המדע שהסביבה היא המעצבת הגדולה של הטבע האנושי. אבל נראה שלכל אחד מהתינוקות הללו אישיות נבדלת משל עצמו, חלקם מהורהרים, אחרים חברותיים, וחלקם רגזנים. ועם הזמן אמר המדע שגם זה נכון, שהם מחווטים מראש כמו שחשדנו. ובכל זאת, הפיתוי לשמוע למומחים היה גדול. ההורה המשכיל, המתקרב לכל דבר - בישול, עיצוב, החיים - כאילו שזו עבודה שיש להגיש או בחינה מתקרבת, מצוי בסכנה מיוחדת עם בוא ילדיו. כמה שכל זה נראה טיפשי עכשיו, העיסוק הכפייתי בהקניית שפה ואבני-דרך גופניות, הרכיבה על גלי הנורמלי, המחונן, ההיפראקטיבי, כל התגיות הללו המגמדות את האינדיבידואליות לסדרת קופסאות קטנות. אבל זה לא היה בשליטתי. צפיתי באימי מגדלת בקלות חמישה ילדים שנולדו על פני יותר מעשר שנים, אבל מעצם הצפייה בה ידעתי אינטואיטיבית כי אני עוסקת במלאכה הגדולה - והקטסטרופלית בפוטנציה - ביותר בחיי. ידעתי שיש אימהות שיש להן סיבה טובה לדאוג, שיש ילדים שייאלצו להתמודד עם אתגרים גדולים. לנו שיחק המזל; ילדינו לא נמנו עימם. שום דבר נורא לא קרה: היה ניתוח שבר, כמה תפרים, זרוע שבורה וגבס סגול תואם. מה שחווינו בעיקר היו הפחדים והנס היום-יומי של גידול ילד, והאתגרים של ילדינו היו אותם אתגרים ישנים ומוכרים, של ללמוד לחיות כעצמם בעולם. הסוד היה להתקדם מעבר לפחדי, לאגו שלי ולחסרונותי כדי לסייע להם לעשות זאת. בהריוני הראשון קניתי בשוק פשפשים סדרה של ספרים ישנים ומכורכים בבד. הספרים, שראו אור בשנת 1933, נקראו "האנציקלופדיה של אימא" וכרך אחד תיאר למה זקוקה האם כדי להיות "טובה מבחינה פסיכולוגית: מאוזנת, שלמה, בריאה, חסרת פחד, מסוגלת להתמודד עם העולם ולחיות בעידן מסוים זה, בעלת אישיות שלמה, ואדם מאוזן היטב." במלה אחת, אוי. טוב לדעת הרבה יותר היום, לדעת שאימהות אינן צריכות להיות מושלמות כדי להצליח. אבל חלק ממה שאנו לומדות מזיק כמו אותו תיאור מבהיל, ונועד לגרום לנו להרגיש מדי יום שאנו כישלון. אני זוכרת כיצד, לפני 15 שנה, קראתי באחד מספריו הנפלאים של דר´ בייזלטון על התפתחות הילד, בו הוא מתאר 3 סוגים שונים של פעוטות: ממוצע, שקט ופעיל. חיפשתי אחר סעיף ל"תת-שקט" (ר´ שבלול) לתינוק בן 18 חודשים שלא הלך. האם משהו לא בסדר ברגליו הקטנות והשמנמנות? האם משהו פגום במוחו הזעיר? האם הוא מעוכב התפתחותית, מאותגר גופנית? האם הייתי מטורפת? בשנה שעברה הוא נסע לסין. בשנה הבאה הוא עומד ללמוד במכללה. הוא הלך בסדר גמור. אפילו טוב מדי. כל חלק מגידול הילדים מסתכם בסופו של דבר בזה: היזהרו במשאלותיכם, הן עלולות להתגשם. וכל חלק של גידול ילדים מעורר גם ענווה. האמינו לי שטעיתי. כל הטעויות מונצחות במוזיאון התהילה הקרוי "אתם זוכרים כשאימא..." ההתפרצויות, התקפי הזעם, השפה הגסה - שלי, לא שלהם. הפעם שבה התינוק נפל מהמיטה. הפעמים בהן איחרתי לקחת אותם מהגן. מסיבת הפיג´מות מהגיהינום. הקיטנה האיומה. היום שבו הצעירה ביותר דהרה מהכיתה עם 98 במבחן בגיאוגרפיה ואני הגבתי "ואיפה השגיאה?" (היא עמד על כך שאכלול את זה). הפעם בה הזמנתי אוכל מהרמקול במקדונלדס דרייב-אין ונסעתי משם בלי לקחת את ההזמנה בחלון. (כולם עמדו על כך שאכלול את העובדה) שלא הרשיתי להם לצפות ב"משפחת סימפסון" בשתי העונות הראשונות (מה חשבתי בכלל?) אבל הטעות הגדולה ביותר שעשיתי היתה הטעות שרובנו נכשלים בה כשאנו עושים את זה. לא חייתי מספיק את הרגע. וזה ברור במיוחד כעת, כשהרגע חלף והוא מונצח רק בתמונות. יש תמונה אחת של שלושתם יושבים בדשא על שמיכת טלאים בצל הנדנדה ביום קיצי אחד, בני 6, 4 ו-1. והלוואי שיכולתי לזכור מה אכלנו, ועל מה דיברנו, ואיך נשמעו, ואיך נראו כשישנו באותו לילה. הלוואי שלא הייתי ממהרת כל-כך ללכת הלאה, לדבר הבא: ארוחת ערב, אמבטיה, ספר, מיטה. הלוואי שהייתי מוקירה מעט יותר את העשייה ומעט פחות את הצורך להספיק. עד היום אני לא בטוחה מה עבד ומה לא, מה היה אני ומה היה פשוט החיים. עד כמה השפעתי באמת על האישיות של התינוק-לשעבר שבכה רק כשערכנו מסיבות ושהיום, כמתבגר, אינו אוהב להתרועע בחברה והמונים? כשהיו קטנים מאוד, אני מניחה שחשבתי שיום אחד יהיו למי שיהיו בגלל מה שעשיתי. כיום אני חושדת שהם פשוט צמחו אל יישותם האמיתית מפני שתבעו ממני, באלף דרכים, לסגת לאחור ולהניח להם לנפשם. היו הפטפוטים ששכחתי, הגירוי שהם לא קיבלו מעולם, מאכלים שהתכוונתי להכין ומכעולם לא הספקתי. אם מובייל שחור לבן באמת מגדיל את תפישת העומק וחשיפה מוקדמת למוסיקה קלאסית מגדילה את הסבירות לשמיעה מושלמת, פישלתי. הספרים אמרו להיות רגועה ואני הייתי לעיתים קרובות מתוחה, למעשה לפעמים הגזמתי לגמרי. ותראו איך הכול הסתדר. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם שלושת האנשים שאני הכי מחבבת בעולם, שעשו יותר מכל אדם אחר לחפור ולהוציא מתוכי את האנושיות הבסיסית שלי. וזה מה שהספרים לא אמרו לי מעולם. הייתי נחושה בדעתי ללמוד מהמומחים. פשוט לקח לי קצת זמן להבין מיהם המומחים.
מוטוריקה עדינה, שליטה בצרכים, מוכנות לקריאה, מה שזה לא יהיה: היום-יומי ולא הפלאי מסתבר כמאפיין האמיתי של האימהות. אני חושדת שילדי פשוט התפתחו ליישות האמיתית שלהם מפני שתבעו ממני, באלף דרכים, לסגת לאחור ולהניח להם לנפשם. מאת אנה קוינדלן התפרסם במקום ב"ניוזוויק" מהדורה מיוחדת, סתיו 2000 - ילדכם אלמלא התצלומים הייתי מתקשה להאמין שהם היו קיימים אי-פעם. הפעוט המהורהר עם הפוני השחור השמוט ועיני הכפתורים השחורות של בובת בד רכה. התינוק השליו עם התלתלים הצהובים והקול הצייצני. הפעוטה החסונה עם השפה התחתונה שהתעקלה לפסיק מעל לסנטרה. כל התינוקות שלי כבר אינם. ואני אומרת זאת לא בצער, אלא באי-אמון. אני מפיקה סיפוק רב ממה שיש לי היום: שלושה כמעט-מבוגרים, שניים גבוהים יותר ממני ושלישית משיגה אותי במהירות. שלושה בני-אדם הקוראים את אותם ספרים שאני קוראת, ולמדו לא לחשוש לחלוק עלי בדיעותיהם על הספרים, שלפעמים מספרים בדיחות גסות המצחיקות אותי עד דמעות, הזקוקים לסכיני גילוח וג´ל למקלחת ופרטיות, שרוצים להשאיר את הדלתות שלהם סגורות יותר מכפי שזה מוצא חן בעיני. שבאורח פלא הולכים לשירותים, רוכסים את מעיליהם ומעבירים את האוכל מהצלחת אל פיהם לגמרי בכוחות עצמם. כמו סבון הילדים שקניתי לחדר הרחצה, עם ברווזון הגומי במרכז, גם התינוק ההוא קבור עמוק בתוך כל אחד מהם, ונראה רק בקושי למעט מבעד לערפל הבלתי מהימן של העבר. כל מה שכתוב בכל הספרים שפעם עיינתי בהם בשקידה כבר אינו רלבנטי בשבילי. דר´ ספוק, פנלופי ליץ´, ט´ טרי ברייזלטון. הספרים על קנאת אחאים ושינה כל הלילה והחינוך בילדות המוקדמת, על כולם אבד הכלח. יחד עם "לילה טוב ירח" ו"ארץ יצורי הפרא," הם חבוטים, מוכתמים ומשומשים מאוד. אבל אני חושדת שאם תדפדפו בהם יעלה מהם אבק כמו זיכרונות. מה שהספרים האלה לימדו אותי, בסופו של דבר, ומה שהנשים בגן השעשועים לימדו אותי, וקרובי המשפחה המתכוונים לטוב - מה שהם לימדו אותי היה שאין הרבה שהם יכולים למד אותי. גידול ילדים מוצג תחילה כמבחן של נכון/לא נכון, ואחר-כך הופך למבחן אמריקאי, עד שלבסוף, לאחר כברת דרך, את מבינה שזו כתיבת עבודה אין-סופית. איש אינו יודע כלום. ילד אחד מגיב היטב לחיזוקים חיוביים, אחר מגיב רק לקול חמור ולפסקי זמן. ילד אחד לומד לשלוט בצרכיו בגיל 3, אחיו בגיל שנתיים. כשנולד בכורי אמרו להורים להניח את התינוק במיטתו על בטנו כדי שלא ייחנק מהפליטות שלו. כשהתינוק האחרון שלי נולד הונחו תינוקות על גבם, בשל מחקרים שבדקו תסמונת מות עריסה. להורה חדש, הוודאות המשתנה תדיר הזו מפילה אימה, ואחר-כך היא מרגיעה. עם הזמן אתם מוכרחים ללמוד לבטוח בעצמכם. עם הזמן המחקר יילך בעקבותיכם. ראשית אמר לנו המדע שהם גושים נטולי בינה. אבל אנחנו חשבנו שהם מסתכלים, ועוקבים ולומדים, גם כשבילו זמן כה רב בהנחתת מכות על פניהם. ועם הזמן אמר המדע שצדקנו, שתפקוד קוגניטיבי חשוב התחיל בינקות המוקדמת. תחילה אמר המדע שהסביבה היא המעצבת הגדולה של הטבע האנושי. אבל נראה שלכל אחד מהתינוקות הללו אישיות נבדלת משל עצמו, חלקם מהורהרים, אחרים חברותיים, וחלקם רגזנים. ועם הזמן אמר המדע שגם זה נכון, שהם מחווטים מראש כמו שחשדנו. ובכל זאת, הפיתוי לשמוע למומחים היה גדול. ההורה המשכיל, המתקרב לכל דבר - בישול, עיצוב, החיים - כאילו שזו עבודה שיש להגיש או בחינה מתקרבת, מצוי בסכנה מיוחדת עם בוא ילדיו. כמה שכל זה נראה טיפשי עכשיו, העיסוק הכפייתי בהקניית שפה ואבני-דרך גופניות, הרכיבה על גלי הנורמלי, המחונן, ההיפראקטיבי, כל התגיות הללו המגמדות את האינדיבידואליות לסדרת קופסאות קטנות. אבל זה לא היה בשליטתי. צפיתי באימי מגדלת בקלות חמישה ילדים שנולדו על פני יותר מעשר שנים, אבל מעצם הצפייה בה ידעתי אינטואיטיבית כי אני עוסקת במלאכה הגדולה - והקטסטרופלית בפוטנציה - ביותר בחיי. ידעתי שיש אימהות שיש להן סיבה טובה לדאוג, שיש ילדים שייאלצו להתמודד עם אתגרים גדולים. לנו שיחק המזל; ילדינו לא נמנו עימם. שום דבר נורא לא קרה: היה ניתוח שבר, כמה תפרים, זרוע שבורה וגבס סגול תואם. מה שחווינו בעיקר היו הפחדים והנס היום-יומי של גידול ילד, והאתגרים של ילדינו היו אותם אתגרים ישנים ומוכרים, של ללמוד לחיות כעצמם בעולם. הסוד היה להתקדם מעבר לפחדי, לאגו שלי ולחסרונותי כדי לסייע להם לעשות זאת. בהריוני הראשון קניתי בשוק פשפשים סדרה של ספרים ישנים ומכורכים בבד. הספרים, שראו אור בשנת 1933, נקראו "האנציקלופדיה של אימא" וכרך אחד תיאר למה זקוקה האם כדי להיות "טובה מבחינה פסיכולוגית: מאוזנת, שלמה, בריאה, חסרת פחד, מסוגלת להתמודד עם העולם ולחיות בעידן מסוים זה, בעלת אישיות שלמה, ואדם מאוזן היטב." במלה אחת, אוי. טוב לדעת הרבה יותר היום, לדעת שאימהות אינן צריכות להיות מושלמות כדי להצליח. אבל חלק ממה שאנו לומדות מזיק כמו אותו תיאור מבהיל, ונועד לגרום לנו להרגיש מדי יום שאנו כישלון. אני זוכרת כיצד, לפני 15 שנה, קראתי באחד מספריו הנפלאים של דר´ בייזלטון על התפתחות הילד, בו הוא מתאר 3 סוגים שונים של פעוטות: ממוצע, שקט ופעיל. חיפשתי אחר סעיף ל"תת-שקט" (ר´ שבלול) לתינוק בן 18 חודשים שלא הלך. האם משהו לא בסדר ברגליו הקטנות והשמנמנות? האם משהו פגום במוחו הזעיר? האם הוא מעוכב התפתחותית, מאותגר גופנית? האם הייתי מטורפת? בשנה שעברה הוא נסע לסין. בשנה הבאה הוא עומד ללמוד במכללה. הוא הלך בסדר גמור. אפילו טוב מדי. כל חלק מגידול הילדים מסתכם בסופו של דבר בזה: היזהרו במשאלותיכם, הן עלולות להתגשם. וכל חלק של גידול ילדים מעורר גם ענווה. האמינו לי שטעיתי. כל הטעויות מונצחות במוזיאון התהילה הקרוי "אתם זוכרים כשאימא..." ההתפרצויות, התקפי הזעם, השפה הגסה - שלי, לא שלהם. הפעם שבה התינוק נפל מהמיטה. הפעמים בהן איחרתי לקחת אותם מהגן. מסיבת הפיג´מות מהגיהינום. הקיטנה האיומה. היום שבו הצעירה ביותר דהרה מהכיתה עם 98 במבחן בגיאוגרפיה ואני הגבתי "ואיפה השגיאה?" (היא עמד על כך שאכלול את זה). הפעם בה הזמנתי אוכל מהרמקול במקדונלדס דרייב-אין ונסעתי משם בלי לקחת את ההזמנה בחלון. (כולם עמדו על כך שאכלול את העובדה) שלא הרשיתי להם לצפות ב"משפחת סימפסון" בשתי העונות הראשונות (מה חשבתי בכלל?) אבל הטעות הגדולה ביותר שעשיתי היתה הטעות שרובנו נכשלים בה כשאנו עושים את זה. לא חייתי מספיק את הרגע. וזה ברור במיוחד כעת, כשהרגע חלף והוא מונצח רק בתמונות. יש תמונה אחת של שלושתם יושבים בדשא על שמיכת טלאים בצל הנדנדה ביום קיצי אחד, בני 6, 4 ו-1. והלוואי שיכולתי לזכור מה אכלנו, ועל מה דיברנו, ואיך נשמעו, ואיך נראו כשישנו באותו לילה. הלוואי שלא הייתי ממהרת כל-כך ללכת הלאה, לדבר הבא: ארוחת ערב, אמבטיה, ספר, מיטה. הלוואי שהייתי מוקירה מעט יותר את העשייה ומעט פחות את הצורך להספיק. עד היום אני לא בטוחה מה עבד ומה לא, מה היה אני ומה היה פשוט החיים. עד כמה השפעתי באמת על האישיות של התינוק-לשעבר שבכה רק כשערכנו מסיבות ושהיום, כמתבגר, אינו אוהב להתרועע בחברה והמונים? כשהיו קטנים מאוד, אני מניחה שחשבתי שיום אחד יהיו למי שיהיו בגלל מה שעשיתי. כיום אני חושדת שהם פשוט צמחו אל יישותם האמיתית מפני שתבעו ממני, באלף דרכים, לסגת לאחור ולהניח להם לנפשם. היו הפטפוטים ששכחתי, הגירוי שהם לא קיבלו מעולם, מאכלים שהתכוונתי להכין ומכעולם לא הספקתי. אם מובייל שחור לבן באמת מגדיל את תפישת העומק וחשיפה מוקדמת למוסיקה קלאסית מגדילה את הסבירות לשמיעה מושלמת, פישלתי. הספרים אמרו להיות רגועה ואני הייתי לעיתים קרובות מתוחה, למעשה לפעמים הגזמתי לגמרי. ותראו איך הכול הסתדר. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם שלושת האנשים שאני הכי מחבבת בעולם, שעשו יותר מכל אדם אחר לחפור ולהוציא מתוכי את האנושיות הבסיסית שלי. וזה מה שהספרים לא אמרו לי מעולם. הייתי נחושה בדעתי ללמוד מהמומחים. פשוט לקח לי קצת זמן להבין מיהם המומחים.
אסתר גרוניס IBCLC
New member
Wow, thank you for the translation!
Don´t you think this is so true?
Don´t you think this is so true?
Shellylove
New member
אתן יודעות? זה ממש גרם לי לדמעות
של התרגשות, לא יודעת ממש למה. תודה אסתר על הקישור ותודה עדי על התרגום. מאמר מקסים!!! אני מקשרת את התרגום גם ל"הנקה" כי שווה שכולן תקראנה.
של התרגשות, לא יודעת ממש למה. תודה אסתר על הקישור ותודה עדי על התרגום. מאמר מקסים!!! אני מקשרת את התרגום גם ל"הנקה" כי שווה שכולן תקראנה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.