נכון, זוהי הגדרה מכוונת לבעלי מקצוע
ולא להורה או למורה הנבוך, למרות שממורים הייתי מצפה להבין מה זו תפיסה חזותית, או מודעות פונולוגית. לא צריך להתרגש כל כך כי מדובר רק במלים.... אסור שאבחון יהיה פרווה, עליו להגיע לאבחנה מבדלת, על האבחון לבדוק את יכולות הקריאה והכתיבה וכן תחומים שנמצאו במחקר כמשפיעים על תחומים אלו (במקרה של אבחוני קריאה וכתיבה). למשל כדי לבדוק קריאה אני אבדוק: קריאה קולית, דמומה, מילות טפל (קידוד פונולוגי כלומר תרגום צליל לסמל), אבני יסוד (עיצורים ותנועות), תבניות אורתוגרפיות (זיהוי וכתיבה של מלים ללא שגיאות כתיב), שיום (לתת שם לחפץ, אות, ספרה), זכרון עבודה (זיכרון פעיל) וכו'. אם תמצא בעיה באחד התהליכים הבסיסיים על המאבחן לציין זאת כי זה מעיד על לקות. אם התהליכים בבסיס הקריאה תקינים והקריאה לא תקינה הבעיה יכולה להיות נעוצה בחוסר שטף, בחוסר אוטומיזציה, בחוסר חשיפה או בהוראה לא מותאמת... מסובך? נכון! טוב בשביל זה למדתי שנתיים כדי להיות מאבחנת דידקטית. אבל.... על המאבחן לשבת עם ההורים והמורים ולהסביר להם בשפה מדוברת ומובנת את הכתוב (בנוסח מקצועי כנדרש מכל בעל פרופסיה) ובמיוחד את הדרכים לטיפול. החשוב ביותר הוא שלא יהיה כתוב: "הוראה מתקנת" אלא אייך, מה ועל מה בהוראה מתקנת כך שכל מורה תדע לאן לפנות ומה לעשות אפילו אם אנה מורה לחינוך מיוחד. אותי לימדו לתת המלצות טיפול להורים (פעילויות בבית הפניות לבדיקות ואבחונים נוספים - לפי הצורך כגון קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק או נוירולוג וכו'), לבית הספר (התאמת דרכי הוראה והבחנות) למחנכת (מה לעשות בשיעורים בכיתה) ולמורה להוראה מתקנת (אסטרטגיות, עבודה על תהליכים בסיסיים וכו'). אני למשל, מציעה להורים שאינם מבינים את הנוסח הכתוב (של אבחונים שלא אני ערכתי) שיתנו לי לקרוא, כבעל מקצוע ואני יושבת ומסבירה למה התכוונו וכו'. אבחונים שאני עושה אני יושבת עם ההורים ואפילו מדריכה את הצוות החינוכי - לפי הצורך.
