Silverchair - Diorama
האם למישהו יצא לשמוע את האלבום הזה? זהו האלבום החדש יחסית של silverchair, ממנו אפשר לראוצ מדי פעם בM2 את הקליפ ל-the greatest view. לדעתי האישית מדובר בלהקה מעולה... הנה סקירה קצרה של כל אלבומיהם כולל החדש, סתם כי התעוררתי ממש מוקדם ואין לי מה לעשות: 1. frogstomp (1994?) שלושת האוסטרלים האלה היו בני 16 כשהאלבום יצא. הם היו להקה מגיל צעיר מאד, וגולו ע"י מנהל בחברת תקליטים כשהופיעו בערב מקומי של כשרונות צעירים... באותה תקופה רצו עליהם הרבה בדיחות על הגיל שלהם ועל העובדה שהתלבשו בפלאנלים ועשו מוסיקת סיאטל אוסטרלית. חלק מהכינויים להם זכו הילדים היו Pearly jammy ו- kindergarden (על משקל סאונדגארדן). האלבום עצמו נשמע מצד אחד כמו אלבום שכתבו ילדים בני 16, בל מצד שני, בני 16 מאד מאד מוכשרים. מזהים את ה"צעירות" האומנותית במילים ובכתיבה, אבל מבחינת הנגינה וההפקה עצמה, הדיסק הזה הוא לא פחות ממאה אחוז מהוקצע ומשויף. שלא לדבר על הכישורים הווקאלים האדירים שהפגין הסולן דניאל ג´ונס בגיל הרך הזה... היו לו כמה oh שלא היו מביישים את אדי וודר וכמה O, yeah שלא היו מביישים את ליין סטיילי (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים). 2. freak show(1996) ילדים ישארו ילדים (עד שיתבגרו) וסילברצ´ייר לא חסינים בפני זה. למרות שמדובר באלבום מעולה ומהנה, המילים באלבום עדיין לא עברו את מחסום הבגרות הדרוש כדי שיקבלו משקל אומנותי ממאזינים מבוגרים יותר. המוסיקה, מה שכן, שוברת. סילברצ´ייר הניחו את סיאטל בצד לרגע והתחילו לחקור סאונדים חדשים של ניצני הניו מטאל שהיו באותה תקופה כמו helmet, biohazard ואפילו korn. לאלבום עצמו יש את הרגעים הכבדים והקלים שלו, הכתיבה לעומת זאת, פשוטה יותר, פחות מתחכמת, מינימליסטית ושוברת את הבית. 3. neon ballroom (1999) הילדים התבגרו... בצורה מדאיגה מאד. לדעתי, מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. מכל בחינה אפשרית א. המתופף סוף סוף התחיל לנגן טוב. ב. השימוש הרפטטיבי והכל כך נכון ברביעיית כלי מיתר במהלך כמעט כל הדיסק, שפשוט נותן לאלבום כל כך הרבה חיים. ג. המילים של דניאל ג´ונס שמעולם לא כתב יותר טוב, שעוסקות בעיקר בכניסתו ויציאתו מדבר נורא ואיום שנקרא אנורקסיה, שנותנות לדיסק הרבה מוות. ד. שירתו של דניאל ג´ונס שמעולם לא נשמעה כל כך כנה, כואבת ואמיתית. ה. העובדה הפשוטה מאד שכל אחד מהשירים שם הוא פשוט מקורי, יפהפה ומרגש ברמות רציניות מאד. 4. diorama (2002) לא שמעתי את האלבום הזה יותר משלוש פעמים, מהסיבה הפשוטה שקיבלתי אותו אתמול, אבל בשלוש הפעמים האלה, התרשמותי האישית היא כזו. דבר ראשון, אלבום מעולה עם הרבה שירים טובים. הם ממשיכים עם הקטע הזה של רביעיית כלי מיתר די חזק, שלפעמים גורע הרבה מהדיסטורשן שלעיתים חסר קצת. אבל בסופו של דבר, מבחינת הנגינה כולם ממשיכים להשתפר. הדיסק מופק בצורה מופלאה, ודניאל ג´ונס ממציא את עצמו מחדש פעם שניה בשני תחומים. בתחום השירה הוא משתפר כמובן (הפסיק לעשן), מגיע לגבהים חדשים ומרשימים ועדיין נשמע מאד מאד כנה ואותנטי. מבחינת הכתיבה, מדובר בבחור הרבה יותר אופטימי שיודע לאהוב את החיים שלו ולאט לאט לומד להתגבר על בעיית התדמית העצמית הכל כך ירודה שלו. קנו את כולם... יהיה שמח.
האם למישהו יצא לשמוע את האלבום הזה? זהו האלבום החדש יחסית של silverchair, ממנו אפשר לראוצ מדי פעם בM2 את הקליפ ל-the greatest view. לדעתי האישית מדובר בלהקה מעולה... הנה סקירה קצרה של כל אלבומיהם כולל החדש, סתם כי התעוררתי ממש מוקדם ואין לי מה לעשות: 1. frogstomp (1994?) שלושת האוסטרלים האלה היו בני 16 כשהאלבום יצא. הם היו להקה מגיל צעיר מאד, וגולו ע"י מנהל בחברת תקליטים כשהופיעו בערב מקומי של כשרונות צעירים... באותה תקופה רצו עליהם הרבה בדיחות על הגיל שלהם ועל העובדה שהתלבשו בפלאנלים ועשו מוסיקת סיאטל אוסטרלית. חלק מהכינויים להם זכו הילדים היו Pearly jammy ו- kindergarden (על משקל סאונדגארדן). האלבום עצמו נשמע מצד אחד כמו אלבום שכתבו ילדים בני 16, בל מצד שני, בני 16 מאד מאד מוכשרים. מזהים את ה"צעירות" האומנותית במילים ובכתיבה, אבל מבחינת הנגינה וההפקה עצמה, הדיסק הזה הוא לא פחות ממאה אחוז מהוקצע ומשויף. שלא לדבר על הכישורים הווקאלים האדירים שהפגין הסולן דניאל ג´ונס בגיל הרך הזה... היו לו כמה oh שלא היו מביישים את אדי וודר וכמה O, yeah שלא היו מביישים את ליין סטיילי (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים). 2. freak show(1996) ילדים ישארו ילדים (עד שיתבגרו) וסילברצ´ייר לא חסינים בפני זה. למרות שמדובר באלבום מעולה ומהנה, המילים באלבום עדיין לא עברו את מחסום הבגרות הדרוש כדי שיקבלו משקל אומנותי ממאזינים מבוגרים יותר. המוסיקה, מה שכן, שוברת. סילברצ´ייר הניחו את סיאטל בצד לרגע והתחילו לחקור סאונדים חדשים של ניצני הניו מטאל שהיו באותה תקופה כמו helmet, biohazard ואפילו korn. לאלבום עצמו יש את הרגעים הכבדים והקלים שלו, הכתיבה לעומת זאת, פשוטה יותר, פחות מתחכמת, מינימליסטית ושוברת את הבית. 3. neon ballroom (1999) הילדים התבגרו... בצורה מדאיגה מאד. לדעתי, מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. מכל בחינה אפשרית א. המתופף סוף סוף התחיל לנגן טוב. ב. השימוש הרפטטיבי והכל כך נכון ברביעיית כלי מיתר במהלך כמעט כל הדיסק, שפשוט נותן לאלבום כל כך הרבה חיים. ג. המילים של דניאל ג´ונס שמעולם לא כתב יותר טוב, שעוסקות בעיקר בכניסתו ויציאתו מדבר נורא ואיום שנקרא אנורקסיה, שנותנות לדיסק הרבה מוות. ד. שירתו של דניאל ג´ונס שמעולם לא נשמעה כל כך כנה, כואבת ואמיתית. ה. העובדה הפשוטה מאד שכל אחד מהשירים שם הוא פשוט מקורי, יפהפה ומרגש ברמות רציניות מאד. 4. diorama (2002) לא שמעתי את האלבום הזה יותר משלוש פעמים, מהסיבה הפשוטה שקיבלתי אותו אתמול, אבל בשלוש הפעמים האלה, התרשמותי האישית היא כזו. דבר ראשון, אלבום מעולה עם הרבה שירים טובים. הם ממשיכים עם הקטע הזה של רביעיית כלי מיתר די חזק, שלפעמים גורע הרבה מהדיסטורשן שלעיתים חסר קצת. אבל בסופו של דבר, מבחינת הנגינה כולם ממשיכים להשתפר. הדיסק מופק בצורה מופלאה, ודניאל ג´ונס ממציא את עצמו מחדש פעם שניה בשני תחומים. בתחום השירה הוא משתפר כמובן (הפסיק לעשן), מגיע לגבהים חדשים ומרשימים ועדיין נשמע מאד מאד כנה ואותנטי. מבחינת הכתיבה, מדובר בבחור הרבה יותר אופטימי שיודע לאהוב את החיים שלו ולאט לאט לומד להתגבר על בעיית התדמית העצמית הכל כך ירודה שלו. קנו את כולם... יהיה שמח.
אני גם נורא נורא אוהבת את סילבר צ´ייר וזה היה מידע מאוד מועיל