למי שרוצה לדעת קצת על המסע..
מנקודת המבט שלי..זאת מגילה,אני כבר מזהירה- האמת שעוד לא יצא לי לכתוב הרבה על המסע ולדבר עליו.. אממ..דבר ראשון,היה מסע מוצלח.הייתה לי קבוצה מעולה שעשתה חלק גדול מהמסע..לבלות איתם שבוע זה בכל זאת הרבה..אבל הכרתי אנשים וצחקנו המון,והיה לנו ממש כיף ביחד
..למרות שלפעמים היו כאלה שרציתי לירות בהם כי הם עשו רעש כשרציתי לישון..אבל לא נורא
המחנות-שום דבר שמספרים זה לא כמו להיות שם.כל אחד לוקח את זה אחרת,כשאני הייתי שם,ברוב המחנות לא התחברתי ולא הרגשתי..אבל אח"כ הכל עולה..אני לא יכולה להסביר איך זה לעמוד במקום שבו נרצחו מאות אנשים או מאות אלפי אנשים..או בבורות ירי שנרצחו בהם ילדים..זה הכי זיעזע אותי. זה לא נתפס,עומדים שם,רואים צריפים ריקים,הרבה עשב וצמחים,וזה לא תמיד עושה משהו.. כשחושבים על זה אח"כ זה אף פעם לא נתפס,כי זה אבסורד,אבל לאט לאט מבינים יותר..וזה לא קל.. באושוויץ המחשבה שכל הזמן עברה לי בראש זה שהמקום הזה פשוט עצום..וכמה מטורף צריך להיות כדי להקים כזה מקום ענק רק כדי לרצוח אנשים.. רק אושוויץ בירקנאו זה מקום ענק,וכל שאר החלקים בכלל..והכי מוזר זה כמה שהיער שמקיף את המקום כ"כ יפה,שקט ופסטורלי. במהלך הנסיעות בין המחנות או במחנות עצמם חשבתי על המשפחה שלי,חלק גדול מהם נספו בשואה..לא יכלתי לדמיין את זה.לא רציתי.ואני גם לא רוצה לזכור אותם ככה,גם אם לא הכרתי אותם,הם זכורים אצלי כאנשים שחיו לפני,לא בתור נספים בשואה..הם זכורים ככאלה שעדיין חיים.גם אם הם לא. בסה"כ,לכל מי שחושב שזה שבוע של דיכאון,זה לא.דבר ראשון-יש המון איזון בין העצב לשמחה...האמת שרוב הזמן נהנים וצוחקים,נמצאים ביחד בנסיעות הרבה שעות,ובמלון..אני חושבת שהיו לי שם המון רגעים הכי מצחיקים שהיו לי אי פעם.. ובמחנות זה כמובן שונה לגמרי.נמצאים עם כולם ביחד,אין שום שמחה,אבל שעוברים את זה ביחד זה שונה,וזה הרבה יותר קל... אני אזכור את הכל בתור חוויה מאוד גדולה וטובה
..למדתי,חשבתי,כעסתי,אולי גם לא הבנתי..אבל בסופו של דבר הכל היה לטובה,וזה לא נורא להגיד שנהנתי,כי באמת נהנתי.היה לי כיף. וחשבתי על דברים שאף פעם לא חשבתי מקודם..על שאלות שבד"כ אין להן תשובה..תהיות. חשבתי על סבא שלי.אף פעם לא חשבתי עליו יותר מאז..אתם לא יודעים כמה שנשברתי,עמדתי בטקס באושוויץ וכמה ילדים הקריאו מכתב לסבתא/סבא שלהם..ואני חשבתי שהכי עצוב לי שבכלל לא הכרתי אותו,ושהייתי רוצה לספר לו שעמדתי שם באושויץ וחשבתי עליו,שהייתי רוצה כ"כ להכיר אותו ולספר לו הכל...הוא שרד את השואה,אבל נפטר עוד לפני שנולדתי.. אבל האמת שאני בטוחה שהוא יודע ושומע הכל.אין לי ספק בזה.אני מאמינה בזה..והאמת,כשראיתי את הצמחים והפרחים שצומחים בבורות הירי ובין הקברים ובמחנות,פשוט ידעתי שזה לא סתם..חשבתי על מי שנרצח שם,על המתים ועל ההמשך..על הפרחים האלה שבמקום הזה הם דווקא סימן לחיים. טוב.אני אפסיק את המגילה שלי פה.. עד כאן בלבולי שכל מהמסע שלי לפולין.
אבל אני לא יכולה בלי- ראיתי את ההופעה בברלין בטלויזיה
...ורק אני כל פעם אמרתי את ה'שואה גרנייה' שלהם ואף אחד לא הבין מה אני רוצה
טוב.אני צריכה לזוז.
