Shake Your Moneymaker

[melancholy man]

Shake Your Moneymaker

את הבוקר הזה פתחתי עם אלבום הבכורה של פלייטווד מק: Peter Green's Fleetwood Mac אולי הטוב שבאלבומי הבלוז הבריטי מבום הבלוז של סוף שנות השישים, כל כך הרבה אנרגיה יש שם, כל כך הרבה כנות וחום, שאי אפשר לעמוד בקסמו, הגיטרות של גריין, מסבירות בדיוק, למה בחר ג'ון מאייל להחליף את קלפטון (ולמה אף אחד לא התלונן...) המפוחית מוסיפה נשמה כמו שרק מפוחית יכולה, ובחירת השירים לא פחות מגאונית, זה אולי לא האלבום הכי נמכר של הבלוז, בטח רחוק מלהיות האלבום הכי מוכר של פלייטווד מק (קצת קשה להתחרות בפצצת החרטא רומרז) אבל זה לא פחות טוב מכל דבר שעשו cream, או כל הרכב בלוז אחר. השירים המקוריים, בעיקר של גריין אבל גם של הגיטריסט השני בלהקה, ספנסר, הם שילוב מדהים של בלוז כוחני מצידו של ספנסר, עם הפגיעות והרגישות (המוסתרת בנתיים) של גריין) והקאברים, לרוברט ג'ונסון והאוליין וולף הם מהמוצדקים שברוק הבריטי, ויוצרים יחד שילוב של בלוז כפרי כמעט, יחד shake סוער במיוחד ושיאי רגש של בלוז עדין איטי וארוך כמו שצריך, מסוג התקליטים שנותנים לך את מנת האנדרלנין המוטרפת שצריך בשביל להתחיל עוד שבוע חדש ומעצבן. איך אתם אוהבים את הבלוז שלכם בבוקר יום ראשון?

 

[Aeroguy]

אלבום נפלא, להקה נפלאה

אני לא ממש אוהב את פליטווד מאק של אחרי פיטר גרין. אבל כשפיטר גרין היה שם, באותם השנים - פליטווד מאק היו, אולי, להקת הבלוז-רוק המרגשת ביותר בעולם, יחד עם Ten Years After ואולי גם Savoy Brown. כבר הספקתי לחרוש כמעט על כל הקלטה שיצאה להם. האלבום הראשון המדובר הוא נפלא, יש בו משהו מאוד טהור. במיוחד אני אוהב מהאלבום הזה את הקאבר ל- Hellhound On My Trail, עם פסנתר בלבד. עם זאת, ה"נאמנות" שלי שמורה לאלבום האחרון שלהם עם פיטר גרין, Then Play On. הם פרצו החוצה מגבולות הז'אנר באלבום הזה, ויצאה להם פיסת אמנות חזקה, מקורית, שלא מתאימה לכל אחד - אבל בשבילי זה אלבום יחיד ומיוחד.

 

[Investigations]

ראשון בבוקר...

סמל בשבילי בעבר את שביזות יום א'! הבלוז של כל חייל ישראלי. ולכן מצריך בלוז כבר ואיטי, ולכן הבחירה הטבעית שלי לבוקר יום ראשון היא: Luther Alison - Bad News Coming אלבום מעולה אבל יכול להשמע לפעמים טיפה יותר מידי כבד בדרכו של אליסון.

 

[AeroTom]

אלבום מעולה ../images/Emo45.gif

מאלבומי הבכורה היותר אהובים עלי, והיותר מוצלחים לדעתי. Fleetwood Mac המוקדמים, של פיטר גרין, היו מלהקות הרוק-בלוז היותר טובות שיש. חבל לפעמים שבדרך כלל הרוב מכיר את השם פליטווד מאק רק מהעבודות של אחרי עזיבתו של גרין. Then Play On שגיא הזכיר הוא עוד אלבום גדול. אני אציין גם את Mr.Wonderful האלבום השני עם גרין, שלדעתי הוא מאוד Underrated. אבל אלבום הבכורה שלהם באמת מאלבומי הבלוז היותר החזקים, עם רוקנ'רול משובח שהגיע ממנו הלאה שעדיין שומר את העוצמה והנשמה של הבלוז, שגרין והחבורה לקחו כאן לצד הנפלא שלהם. עם כל הג'אמים והכיף שלקחו גם להופעות שלהם. גם לדעתי האישית התקופה של Fleetwood המוקדמים עם פיטר, הלהקת רוק-בלוז האמיתית (לפני שסטיבי ניקס וכל מה שהגיע אחרי), לא יורדת מהרמה של Cream שהזכרת, Ten Years After, Creedence או כל להקה מעולה אחרת בסגנון דומה שהייתה שם בסביבה. הם פשוט היו מעולים ואלבום הבכורה הזה מראה את זה די טוב.

 

[Investigations]

אפרופו פלייטווד מק...

בהשראתכם התחלתי לפשפש בהם כמובן שתמיד שמעתי על הצד הבלוזי שלהם אבל לא ממש בדקתי אותו. וכמו כל אחד מהשורה הכרתי רק את הלהיטים הרכים והקיטשים שלהם (אני לא אכחיש, יש לי את רומרס בבית ואני חושב שלמרות הכל הוא נפלא) והיום נתקלתי בשיר I'm So Afraid בהופעה. ופשוט כל מה שיש לי לומר זה וואו, פשוט וואו אני כבר חורש אותו מהבוקר איזה סולו מתפוצץ יש בשיר הזה הרגשה של עוד שניה הגיטרה עולה באש, תענוג רצוף. אז שאלתי עליכם היא מה גרם לנקודת המפנה הכל כך קיצונית הזו? איך מזה הגענו לרומרס?

 

[AeroTom]

I'm So Afraid הוא גם לא בתקופה של גרין

ואחרי שהם עשו בעצם את השינוי שכבר לא היה הבלוז-רוק הנפלא של האלבומים המוקדמים. לאחר מכן עם הצירוף גם של סטיבי ניקס זה נהפך לסגנון מוזיקה שיש כאלה שיאהבו, אבל מבחינתי זה ממש לא זה. Fleetwood בשבילי זו הלהקה עם הדגש על הבלוז והסביבה, זאת של פיטר גרין בתחילת הדרך. כדי להכיר אותם הכי טוב כמובן יש את האלבום המוזכר כאן, הראשון. Then Play On הוא מעולה גם כן להכרה של הלהקה הנפלאה הזאת המוקדמת. וכדי ממש להבין את הכוח והעוצמה שהיו להם שם לפני שהפכו ללהקה הפופית יותר, מומלצים בחום שלושת ההוצאות של Live In Boston. שלושת ה-Volumes האלה הם מסמך מבריק של הכישרון הענק והכוח שהיה ללהקה המוקדמת. 3 אלבומי לייב אדירים שהם חבילת הלייב המושלמת של Peter Green's Fleetwood Mac שלדעתי כל אחד צריך להכיר. אחרי שמיעה שלהם די מקבלים את החותם האחרון (אם לא קיבלת אותו באלבומע הסטודיו הראשונים עם גרין) ליופי והאיכות הגבוהה שהייתה ללהקה הזאת. בלוז-רוק במיטבו.

 

[Investigations]

אוקיי אז מי בעצם...

הליבה הקובעה של הלהקה?

 

[ציףציף1000]

מיק פליטווד, למרבית ההפתעה

אולי פשוט כברירת מחדל, כי הוא היחיד שלא התחרפן בדרך? (הם איבדו שלושה גיטריסטים להתחרפנות, עד שמצאו את הנוסחה המנצחת). הוא זה שהנהיג את המעבר לקליפורניה, ונשאר ה"ליבה" של הלהקה עד היום.

 

[yokei]

בתור חובב גדול של התקופה הבלוזית של המק.

תרשו לי להמליץ לכם על התקופה אחרי עזיבת פיטר גרין ועד ההצטרפות של הצמד חמד ניקס = בקינגאהם. 70 +73 . יש שם אלבומים מוצלחים ומעניינים ביותר .

 

[מנור9]

סטיבי ניקס סקסית עד היום

 

[Investigations]

לא היה לב איזה שיר ממש ממש מוצלח?

 

[מנור9]

Sweet Little Lies

 

[Investigations]

טעות בידך ידיד המלומד....

השיר ניקרא Little Lies והוא של פליטווד מהאלבום "טנגו בלילה" תמיד מצחיק לתרגם לעיברית לא?

 

[מנור9]

נשמע כמו שקרים מתוקים../images/Emo137.gif

 

[bibi50]

Rattlesnake Shake

הקשיבו ל Rattlesnake Shake עם שלושה גיטריסטים קרוב לעשר דקות אם איני טועה. כל אחד עם הצליל האופיני שלו ויחד הם הם שוזרים מנגינה שאין רבות כמוה, פשוט גדולים. אני בדרך כלל מרגיש אחרי הקשבה לקטע הזה שובע !!! לא רוצה לשמוע מוזיקה אחרי הקטע הזה. פשוט נהדר ! Rattlesnake Shake נמצא על ה live in boston 2. פשוט חובה

 

[AeroTom]

הוא נמצא גם בראשון וגם בשני בהוצאות החדשות

כל גרסה מגיעה ל-25 דקות של תענוג ענק. אחד השירים היותר אהובים עלי בלייב. הכרתי אותו לראשונה מאירוסמית' שמתחילת הדרך עד היום נוהגים לבצע אותו בהופעות (בגרסת לייב נפלאה גם כן, שמבוססת כמובן על ביצועי הלייב של פליטווד). זה בעיקרון השיר שגרם להם להקים את הלהקה כאשר סטיבן טיילר ראה את הלהקה המוקדמת של ג'ו פרי מבצעת את זה (יחד עם עוד כמה קאברים) ורצה נורא להקים איתו להקה. יש 2 גרסאות מעולות רשמיות שלהם לשיר. מהקלטת רדיו מוקדמת שנמצאת בקופסה של Pandora's Box מ-91 ובאלבום הלייב Rockin' The Joint שיצא ב-2005 (עם הקלטה מהופעה ב-Joint בלאס-וגאס בתחילת 2002). למעשה בגלל ההשפעה המוקדמת וההערכה של אירוסמית' לפיטר גרין וחבורתו, הגעתי לחיבור עם Fleetwood. אירוסמית' גם ביצעו מדי פעם את Oh Well בהופעות ומבצעים בקביעות את Stop Messin' Around של גרין ופליטווד מאז 93 עד היום (וגם הקליטו אותו בסטודיו לאלבום הנהדר עם החזרה לשורשים Honkin' On Bobo שיצא ב-2004 שכולו קאברים לשירי בלוז ישנים שהשפיעו על הלהקה). Rattlesnake Shake הוא קסם גדול בלייב, בהחלט. מהשירים הכי אהובים עלי של גרין ו-פליטווד וגם בכלל.

 

[Barmelai]

I'm So Afraid הוא שיר עם עצמה לא רגילה

אבל חוץ ממנו לא מצאתי שום דבר להתרגש ממנו בתקופת הפוסט גרין. אני נשאר עם Then Play On כאלבום האולפן המועדף משתי סיבות: OH WELL, נעזוב את זה. בכל אופן זה האלבום שמרגיש לי הכי "אלבומי", כלומר יש בו גישה של משהו עם התחלה אמצע וסוף, שלא ממש קיימת בשני קודמיו. ובגזרת אלבום הלייב - אין משהו שמתקרב ל Live In Boston על כל שלושת החלקים. עם עדיפות ברורה לראשון, למי שמסתפק רק באחד מהם.

 

[AeroTom]

הפייבוריט שלי כיום הוא החלק השני

אני לא חושב שאפשר להסתפק רק באחד מהם. בעצם כל מי שיתעניין ויקנה אחד מהם ויבין מה יש לו ביד, ירוץ בטח לקנות גם את ה-2 האחרים. אני לא רואה דרך אחרת

 

[Barmelai]

אלא מה? ../images/Emo13.gif

המלצה על האלבום הראשון היא מזימה ערמומית לפתאים שחושבים לקנות רק אחד כי אין כסף להכל. עד עכשיו זה עבד בכל פעם.

 

[AeroTom]

מזימה כלבבי