SEX BOYS SEX 2 ../images/Emo47.gif
ושוב חמישי ושוב ערב ושוב ולמרות הכל, יוצאת. כמו מנהל משמרת בכור האטומי אני עוברת על כל הנוהל אחד לאחד, כדי להיות ערוכה למסדר יציאה, אני צריכה ביקוע גרעיני. כריסמס כבר כאן ליד, ניתן לראות אותו מבעד לתריסים בצורת מבצעים, הנחות, וזרזיף ראשוני של טלפונים מנומסים מקרובים רחוקים. חגים זו תקופה של חידוד המצוקות הקיומיות. כמו נסיעה דוממת ומביכה ברכב, כשהוא מגיע לרמזור אדום. עשרות שאלות מתעתדות להתהפך מעל לראשי כמו אקסקליבר, עם פרוץ החג. זו מן ספירת מלאי רב חגית, שנוחתת עלי בדרך כלל עם חילופי העונות. הכל זז הכל בתנועה, חגים, עונות, חודשים מתעברים, רק אני בשלי. לבד . הם שואלים ואני עונה. אני ? אני לא דואגת, ואני מאד עסוקה, ואני אין לי זמן, ואני מאושרת ואני בדיוק מתחילה משהו מעניין, ואני–המקוריות יכולות להשלים. (אינטראקטיבי כאילו) אז החלטתי שאולי הפעם ראוי לנסח מטרה. אולי במקום לחפש מישהו לתמיד, מישהו שיהיה לו צליל מיוחד בפלאפון שלי, מישהו שאסכים שילדי יישאו את הגנים שלו, אחליף קונספציה ואלך על משהו שיעביר לי את החגים בשלום. וכשישאלו אשיב בביטחון אמין, תוך כדי הנפקת חיוך ערמומי ומתוק, יש משהו, זה עוד חדש, נראה לאן זה יתפתח. נשמע מבטיח. מדוד, שקול ולא קופץ מעל הפופיק השטוח שלי. הרגשתי ממש חכמה, וכמעט חייכתי. מזוינת בתובנות הקיומיות האלו, אספתי את חברותיי הבינוניות, כמיטב המסורת, וקבענו לצאת לדאנס בר. אחת מהן, המעודכנת, הבטיחה שזהו ה מקום, וחבל על הזמן וכל שאר המנטרות הרדודות המאפיינות את המעודכנים האלה, שתמיד יודעים מה נפתח איפה, אך הספר האחרון שהם קראו היה תקציר של "אבא גוריו" לבגרות בספרות. מתארגנת. הנה אני והנה הוא- הארון. החלטתי לנסות ולהגיע ישירות אל הבגד האחרון שאליו אגיע אחרי שאוריד ואלבש את כל שאר הבגדים שבארון כמו שאני עושה תמיד. לקחתי אויר והשתעלתי . ואז הוצאתי אויר, ושוב עליתי על הקרוסלה הדוהרת. החלפתי תיאמתי, מדדתי, חזרתי בי ושוב, עד שכבר נגמר הזמן, ומצאתי את עצמי במגפיים, מיני, ומחשוף מטורף שקטן עלי בדלת אמות. הסתרקתי, איפור חריג, וקולון 8. הרגשתי ממש פורים. אבל עם הופעה כזו אני בטוחה שגם באדישים תיפול שלהבת. הנה אלה שחושבות שהן החברות שלי. אלוהים, כל התקציב של הלנה רובינשטיין לא יצליח להפוך בינוני לכמעט טוב. פשוט עצב מהלך. כמה טוב שהן מוכנות ללוות אותי. מתקרבות לדאנס- בר. אפלוליות נכלולית מקדמת את פנינו. מאורה מעוצבת במלט מואר, ובקבוקים לאלפים מפוזרים לעייפה בין כוסות בלתי נלגמות לעת עתה. שני מוטיבים למקום: חושך ודוחק. אני מתחילה להפשיר. שולחנות גבוהים. מנתבת עצמי קדימה, למצוא לי פינה בה אוכל להביט מעבר לעורף שמתחלף ומתעטף למולי. אולי מצאתי משהו. עומדת בצד ומתרגלת. אלפי אנשים מרצדים לי מול העיניים, עמוס כמו פארק הירקון ביום העצמאות, בלי ריח הבשר החרוך (בינתיים), ריח של דשא דווקא יש. מלצרית עמוסת ציצים קטנים, מגיעה ומציעה מרכולתה, הזמנתי משהו, מה אכפת לי במילא אין סיכוי שהיא תמצא אותי שוב במקום הזה. מוזיקה אלקטרונית חזקה, מאפשרת לכל הטיפשים שמפלס העומק שלהם נמוך מהבריכה של הקטנים, לנהל שיחות שטוחות ברמת המילה - צחוק, שתי מילים- שלוק, משפט - נישואין. כולם נראים מאד מאושרים. נעים לפי הקצב, מפגינים מקצועיות חברתית חביבים לשכנים ושכנות, ומעוצבים בכבדות. עוד עשר דקות עוברות ואני מתחילה לקלוט את הפרנציפ: סוד קסמו של הדאנס בר. לוקחים בנים בנות – זורקים אותם ביחד לאיזה פוד-פרוססור ענק, ומכריחים אותם להתערבב. דוחסים אותם לאיזה מרחב, וכאילו אומרים אין גבולות, אין שולחנות, אין הפרדה – יש טרור. כולם בתוך כולם ולהפך. זה הקונספט. משהו בי אומר שהגעתי למקום הנכון. אפשר להתחיל לדבר כאן ממש כאילו בטבעיות. זזים, הולכים, באים, מסתובבים, זה ממש חי המקום הזה. אני מרגישה רעד קטן במנגנון ההפעלה שלי, אפילו המלצרית מצאה אותי והביאה לי מקדם פתיחות בכוס זכוכית. אני מתחילה בכלל ליהנות. זה הגיוני ? זכרים סובבים סביבי כמו יתושים, ואני צורבת אותם למוות. פתאום עיניים נעימות זורקות לי היי. ואני מאבדת את ההכרה, ומוצאת חדשה. היי אני מפצירה בחזרה. היי הנה איש, לעצמי. אולי ? אולי. ועל ההתגלגלות אולי בפעם הבאה , אם תרצו. שלכם קופרניקוסית
ושוב חמישי ושוב ערב ושוב ולמרות הכל, יוצאת. כמו מנהל משמרת בכור האטומי אני עוברת על כל הנוהל אחד לאחד, כדי להיות ערוכה למסדר יציאה, אני צריכה ביקוע גרעיני. כריסמס כבר כאן ליד, ניתן לראות אותו מבעד לתריסים בצורת מבצעים, הנחות, וזרזיף ראשוני של טלפונים מנומסים מקרובים רחוקים. חגים זו תקופה של חידוד המצוקות הקיומיות. כמו נסיעה דוממת ומביכה ברכב, כשהוא מגיע לרמזור אדום. עשרות שאלות מתעתדות להתהפך מעל לראשי כמו אקסקליבר, עם פרוץ החג. זו מן ספירת מלאי רב חגית, שנוחתת עלי בדרך כלל עם חילופי העונות. הכל זז הכל בתנועה, חגים, עונות, חודשים מתעברים, רק אני בשלי. לבד . הם שואלים ואני עונה. אני ? אני לא דואגת, ואני מאד עסוקה, ואני אין לי זמן, ואני מאושרת ואני בדיוק מתחילה משהו מעניין, ואני–המקוריות יכולות להשלים. (אינטראקטיבי כאילו) אז החלטתי שאולי הפעם ראוי לנסח מטרה. אולי במקום לחפש מישהו לתמיד, מישהו שיהיה לו צליל מיוחד בפלאפון שלי, מישהו שאסכים שילדי יישאו את הגנים שלו, אחליף קונספציה ואלך על משהו שיעביר לי את החגים בשלום. וכשישאלו אשיב בביטחון אמין, תוך כדי הנפקת חיוך ערמומי ומתוק, יש משהו, זה עוד חדש, נראה לאן זה יתפתח. נשמע מבטיח. מדוד, שקול ולא קופץ מעל הפופיק השטוח שלי. הרגשתי ממש חכמה, וכמעט חייכתי. מזוינת בתובנות הקיומיות האלו, אספתי את חברותיי הבינוניות, כמיטב המסורת, וקבענו לצאת לדאנס בר. אחת מהן, המעודכנת, הבטיחה שזהו ה מקום, וחבל על הזמן וכל שאר המנטרות הרדודות המאפיינות את המעודכנים האלה, שתמיד יודעים מה נפתח איפה, אך הספר האחרון שהם קראו היה תקציר של "אבא גוריו" לבגרות בספרות. מתארגנת. הנה אני והנה הוא- הארון. החלטתי לנסות ולהגיע ישירות אל הבגד האחרון שאליו אגיע אחרי שאוריד ואלבש את כל שאר הבגדים שבארון כמו שאני עושה תמיד. לקחתי אויר והשתעלתי . ואז הוצאתי אויר, ושוב עליתי על הקרוסלה הדוהרת. החלפתי תיאמתי, מדדתי, חזרתי בי ושוב, עד שכבר נגמר הזמן, ומצאתי את עצמי במגפיים, מיני, ומחשוף מטורף שקטן עלי בדלת אמות. הסתרקתי, איפור חריג, וקולון 8. הרגשתי ממש פורים. אבל עם הופעה כזו אני בטוחה שגם באדישים תיפול שלהבת. הנה אלה שחושבות שהן החברות שלי. אלוהים, כל התקציב של הלנה רובינשטיין לא יצליח להפוך בינוני לכמעט טוב. פשוט עצב מהלך. כמה טוב שהן מוכנות ללוות אותי. מתקרבות לדאנס- בר. אפלוליות נכלולית מקדמת את פנינו. מאורה מעוצבת במלט מואר, ובקבוקים לאלפים מפוזרים לעייפה בין כוסות בלתי נלגמות לעת עתה. שני מוטיבים למקום: חושך ודוחק. אני מתחילה להפשיר. שולחנות גבוהים. מנתבת עצמי קדימה, למצוא לי פינה בה אוכל להביט מעבר לעורף שמתחלף ומתעטף למולי. אולי מצאתי משהו. עומדת בצד ומתרגלת. אלפי אנשים מרצדים לי מול העיניים, עמוס כמו פארק הירקון ביום העצמאות, בלי ריח הבשר החרוך (בינתיים), ריח של דשא דווקא יש. מלצרית עמוסת ציצים קטנים, מגיעה ומציעה מרכולתה, הזמנתי משהו, מה אכפת לי במילא אין סיכוי שהיא תמצא אותי שוב במקום הזה. מוזיקה אלקטרונית חזקה, מאפשרת לכל הטיפשים שמפלס העומק שלהם נמוך מהבריכה של הקטנים, לנהל שיחות שטוחות ברמת המילה - צחוק, שתי מילים- שלוק, משפט - נישואין. כולם נראים מאד מאושרים. נעים לפי הקצב, מפגינים מקצועיות חברתית חביבים לשכנים ושכנות, ומעוצבים בכבדות. עוד עשר דקות עוברות ואני מתחילה לקלוט את הפרנציפ: סוד קסמו של הדאנס בר. לוקחים בנים בנות – זורקים אותם ביחד לאיזה פוד-פרוססור ענק, ומכריחים אותם להתערבב. דוחסים אותם לאיזה מרחב, וכאילו אומרים אין גבולות, אין שולחנות, אין הפרדה – יש טרור. כולם בתוך כולם ולהפך. זה הקונספט. משהו בי אומר שהגעתי למקום הנכון. אפשר להתחיל לדבר כאן ממש כאילו בטבעיות. זזים, הולכים, באים, מסתובבים, זה ממש חי המקום הזה. אני מרגישה רעד קטן במנגנון ההפעלה שלי, אפילו המלצרית מצאה אותי והביאה לי מקדם פתיחות בכוס זכוכית. אני מתחילה בכלל ליהנות. זה הגיוני ? זכרים סובבים סביבי כמו יתושים, ואני צורבת אותם למוות. פתאום עיניים נעימות זורקות לי היי. ואני מאבדת את ההכרה, ומוצאת חדשה. היי אני מפצירה בחזרה. היי הנה איש, לעצמי. אולי ? אולי. ועל ההתגלגלות אולי בפעם הבאה , אם תרצו. שלכם קופרניקוסית