חבל, כי 80% מתרבות יפן זו אמנות
אני מתקשה לתפוס שאנשים באים ליפן, והם לא מבינים ולא רוצים להתעניין באמנות, או בערכים וברקע ההיסטורי שלה, על הרבדים, הסימבולים ומשמעויות העמוקות יותר בתרבות יפן. ככה להיות ולטייל ביפן - לדעתי, זה פיספוס אדיר ... ולחדד את הנושא: אני חושב שזו בעייה מאד אפיינית לנו, היהודים, שאיבדנו את כל מה שקשור לאסתטיות, אמנות, עיצוב וגימור ובמיוחד כשמדובר בציבור, ברשות הכלל, במרחב האורבני, בשטחים פתוחים או בחיק הטבע. כניראה, אלפיים שנות חיי העוני בגטו המוזנח והארעיות בשטע'טל הנידח במזרח אירופה (שעד היום נחשב למפגר מכל הבחינות) - ניוונו את היהודים בכל הקשור לאמנות, לניקיון וטיפוח ציבורי. לכן הרבה משכונות ירושלים, תל אביב ולפעמים ערים שלמות בארץ ניראות כל כך עלובות, מלוכלכות ומוזנחות. דברים כל כך יסודיים ביפן כמו גינון, טיפוח בתים, גימור וניקיון - לא קיימים בהרבה מקומות (ובמיוחד הדתיים) בארץ - וזה מאד מאד חבל לדעתי... יכולתי לדבר על זה המון (אבל אני לא רוצה להלאות פה אנשים...), אבל יש לנו הרבה גם ללמוד מן היפנים - לא רק בלהשקיע באדם ובתחום המצומצם של ארבעת הקירות של המשפחה, אלא גם בכל הקשור לשפה הציבורית : האמנות (על כל היבטיה הויזואליים, הווקאליים ושל שאר החושים) - שהיא גם שפה בין-לאומית וכלל האנושית.