ביקורת מצויינת
הנה משהו שאני כתבתי פעם על האלבום הזה Saul Williams – Saul Williams Vs. Sage Francis – a Healthy Distrust ההיפ-הופ, תרבות הרחוב המקורית, האמיתית, הפואטית, כבר לא איתנו, אומנם MTV משדרים עשרות פעמים ביום קליפים של מוזיקת ראפ, אבל הגרעין הקשה כמעט ונכחד. ההיפ-הופ בראשית דרכו שימש כאמצעי ביטוי למחוסרי הביטוי, מעין שירת רחוב עם שפה משלה. בשנים האחרונות חלה הזנתה בסטנדרט העליון שחרץ את גורלם של הראפרים, אמינותם, נאמנותם למקומם, הראפ נעשה שבע ושמן וכבר לא סיפק את עצמו ככלי התבטאות אלא ככלי בידור נטול תוכן ממשי. בין כל ה – 50 סנטים והג'ה רולים עדיין ישנם מספר יוצאי דופן, סאול וויליאמס וסייג' פרנסיס הם כאלה, ראפרים שיודעים לשלב בין המוזיקלי למילולי.משוררים רחוב המהלכים לעיתים מחוץ לכללי הז'אנר, אבל לעולם לא שוכחים מאיפה באו. Saul Williams הוא איש רב פעלים, בין השאר הוא מטיף ידוע, משורר, שחקן ומוזיקאי (כמה ראפרים אתם מכירים עם תואר בפילוסופיה שהוציאו שני ספרי שירי שירה). באלבומו האחרון Williams לקח כיוון הרבה יותר אישי, זועם ומלא כאב מצד אחד, ויותר נגיש בהרבה מהצד שני. באלבום Williams לא מסתפק בדקלום קטעי Spoken Word ובריפרופ כמו באלבומו הראשון "Amethyst Rock Star", הוא גם שר בסגנונות שונים, מדי פעם זה רוק, מדי פעם קצת רגאי ומדי פעם הוא עושה דברים שלא ניתן למתג לטובת ז'אנר ספציפי. במרבית הקטעים באלבום Williams כועס. הוא זועם על החברה האמריקאית והתייחסותה לאדם השחור, הוא מלגלג על תרבות המערב שכביכול מרגישה נאורה בהרבה מאפריקה כשלמעשה ערכיה לדעתו, רקובים מיסודם. אם זאת Williams לא זונח את יכולתו הייחודית לבנות יצירות ספוקן וורד אישיות. בשיר Talk to Strangers הוא חולק איתנו בצורה אישיץ את הקונפליקט היום יומי שלו עם צבע עורו, דבר שמזה זמן רב לא נעשה בדרך כל כך עוצמתית וחדה. ההפקה המוזיקלית באלבום מגוונת ומתאימה את עצמה ככפפה לצרכיו המילוליים של Williams בין אם מדובר בפסנתר קלאסי בודד או בדיסטורשן גיטרות עצבני. אם Williams הינו הפנון של עולם ההיפ-הופ אז Francis הוא ללא צל של ספק, הקרואק של הראפ. פרנסיס הוא קנדי לבן ומשונה, שפרץ לתודעה, ממעוז ההיפ-הופ האלטרנטיבי והמעניין, הקולקטיב הקרוי Anticon. אלבומו השני A Healthy Distrust פחות אישי מקודמו Personal Journals החושפני, אך אם זאת נגיש בהרבה. Francis מחשיב את עצמו כאורח בעולם. נווד שתפקידו לתאר את החברה כצופה מהצד, משורר של הארעי. בעוד שתסכולו של וויליאמס מופנה בעיקר כלפי החברה שבחוץ, פרנסיס מפנה אצבע מאשימה כלפי פנים, אך כמו לוויליאמס גם לפרנסיס ישנה ביקורת רבה כלפי החברה, בשיר Dance Monkey הוא מביע את מחאתו כנגד הקהל הטיפש שכבר מזמן לא מתעניין בתוכן ונהנה רק מהמעטפת, המעוניין רק במוצרים המוגשים חמים וטריים מתנור תרבות הצריכה. האלבום לעיתים קורץ לרוק ההיפי של שנות ה – 60. שילוב המחמיא מאוד לפרנסיס, מעין ילד פרחים גרסת שנות ה - 2000. כמו וויליאמס גם פרנסיס יצר לעצמו מוניטין בתור אמן Spoken Word, וזה מורגש ברמה הטקסטואלית הגבוהה של האלבום אך כותב ביקורת זו מרגיש שחסר פה קצת ממה שהיה בהרבה באלבומו הראשון. רגש לא מפוסל, אמיתי ומזוקק, לעיתים יש תחושה שהטקסטים למרות הביצוע המצוין שלהם מלוטשים מדי, מלאכותיים כמעט. אם זאת, מדובר באלבום מצוין, שיורד ברמתו מקודמו החושפני רק במעט. לסיכום מדובר בשני אלבומים מרתקים ומיוחדים. בז'אנר מוזיקלי שנבנה על חדשנות והמצאה עצמית אינסופית, פרנסיס וויליאמס יוצרים איש, איש בסגנונו שלו משהו חדשני, תוך הישענות במידה רבה על העבר ושמירה חלקית על תבניות היסוד של ההיפ-הופ. כששומעים את האלבומים בשמיעה רציפה, ניתן להבין שמדובר באלבומי היפ-הופ לכל דבר, למרות המעטפת המוזיקלית המגוונת המעגנת את הטקסטים המבריקים לשירים. האלבומים מומלצים בחום למי שרוצה להתלמד על הפואטיקה שטמונה במוזיקה מסוג זו ולאלה שאוהבים את ההיפ-הופ שלהם מוגש עם אמירה ייחודית.
הנה משהו שאני כתבתי פעם על האלבום הזה Saul Williams – Saul Williams Vs. Sage Francis – a Healthy Distrust ההיפ-הופ, תרבות הרחוב המקורית, האמיתית, הפואטית, כבר לא איתנו, אומנם MTV משדרים עשרות פעמים ביום קליפים של מוזיקת ראפ, אבל הגרעין הקשה כמעט ונכחד. ההיפ-הופ בראשית דרכו שימש כאמצעי ביטוי למחוסרי הביטוי, מעין שירת רחוב עם שפה משלה. בשנים האחרונות חלה הזנתה בסטנדרט העליון שחרץ את גורלם של הראפרים, אמינותם, נאמנותם למקומם, הראפ נעשה שבע ושמן וכבר לא סיפק את עצמו ככלי התבטאות אלא ככלי בידור נטול תוכן ממשי. בין כל ה – 50 סנטים והג'ה רולים עדיין ישנם מספר יוצאי דופן, סאול וויליאמס וסייג' פרנסיס הם כאלה, ראפרים שיודעים לשלב בין המוזיקלי למילולי.משוררים רחוב המהלכים לעיתים מחוץ לכללי הז'אנר, אבל לעולם לא שוכחים מאיפה באו. Saul Williams הוא איש רב פעלים, בין השאר הוא מטיף ידוע, משורר, שחקן ומוזיקאי (כמה ראפרים אתם מכירים עם תואר בפילוסופיה שהוציאו שני ספרי שירי שירה). באלבומו האחרון Williams לקח כיוון הרבה יותר אישי, זועם ומלא כאב מצד אחד, ויותר נגיש בהרבה מהצד שני. באלבום Williams לא מסתפק בדקלום קטעי Spoken Word ובריפרופ כמו באלבומו הראשון "Amethyst Rock Star", הוא גם שר בסגנונות שונים, מדי פעם זה רוק, מדי פעם קצת רגאי ומדי פעם הוא עושה דברים שלא ניתן למתג לטובת ז'אנר ספציפי. במרבית הקטעים באלבום Williams כועס. הוא זועם על החברה האמריקאית והתייחסותה לאדם השחור, הוא מלגלג על תרבות המערב שכביכול מרגישה נאורה בהרבה מאפריקה כשלמעשה ערכיה לדעתו, רקובים מיסודם. אם זאת Williams לא זונח את יכולתו הייחודית לבנות יצירות ספוקן וורד אישיות. בשיר Talk to Strangers הוא חולק איתנו בצורה אישיץ את הקונפליקט היום יומי שלו עם צבע עורו, דבר שמזה זמן רב לא נעשה בדרך כל כך עוצמתית וחדה. ההפקה המוזיקלית באלבום מגוונת ומתאימה את עצמה ככפפה לצרכיו המילוליים של Williams בין אם מדובר בפסנתר קלאסי בודד או בדיסטורשן גיטרות עצבני. אם Williams הינו הפנון של עולם ההיפ-הופ אז Francis הוא ללא צל של ספק, הקרואק של הראפ. פרנסיס הוא קנדי לבן ומשונה, שפרץ לתודעה, ממעוז ההיפ-הופ האלטרנטיבי והמעניין, הקולקטיב הקרוי Anticon. אלבומו השני A Healthy Distrust פחות אישי מקודמו Personal Journals החושפני, אך אם זאת נגיש בהרבה. Francis מחשיב את עצמו כאורח בעולם. נווד שתפקידו לתאר את החברה כצופה מהצד, משורר של הארעי. בעוד שתסכולו של וויליאמס מופנה בעיקר כלפי החברה שבחוץ, פרנסיס מפנה אצבע מאשימה כלפי פנים, אך כמו לוויליאמס גם לפרנסיס ישנה ביקורת רבה כלפי החברה, בשיר Dance Monkey הוא מביע את מחאתו כנגד הקהל הטיפש שכבר מזמן לא מתעניין בתוכן ונהנה רק מהמעטפת, המעוניין רק במוצרים המוגשים חמים וטריים מתנור תרבות הצריכה. האלבום לעיתים קורץ לרוק ההיפי של שנות ה – 60. שילוב המחמיא מאוד לפרנסיס, מעין ילד פרחים גרסת שנות ה - 2000. כמו וויליאמס גם פרנסיס יצר לעצמו מוניטין בתור אמן Spoken Word, וזה מורגש ברמה הטקסטואלית הגבוהה של האלבום אך כותב ביקורת זו מרגיש שחסר פה קצת ממה שהיה בהרבה באלבומו הראשון. רגש לא מפוסל, אמיתי ומזוקק, לעיתים יש תחושה שהטקסטים למרות הביצוע המצוין שלהם מלוטשים מדי, מלאכותיים כמעט. אם זאת, מדובר באלבום מצוין, שיורד ברמתו מקודמו החושפני רק במעט. לסיכום מדובר בשני אלבומים מרתקים ומיוחדים. בז'אנר מוזיקלי שנבנה על חדשנות והמצאה עצמית אינסופית, פרנסיס וויליאמס יוצרים איש, איש בסגנונו שלו משהו חדשני, תוך הישענות במידה רבה על העבר ושמירה חלקית על תבניות היסוד של ההיפ-הופ. כששומעים את האלבומים בשמיעה רציפה, ניתן להבין שמדובר באלבומי היפ-הופ לכל דבר, למרות המעטפת המוזיקלית המגוונת המעגנת את הטקסטים המבריקים לשירים. האלבומים מומלצים בחום למי שרוצה להתלמד על הפואטיקה שטמונה במוזיקה מסוג זו ולאלה שאוהבים את ההיפ-הופ שלהם מוגש עם אמירה ייחודית.