Runaway Train
זה היה בסוף עוד יום מתיש בספריה. מאותם ימים שבהם אתה קורא עשרות רבות של עמודים, ובמקביל מנהל מלחמה עיקשת עם מגבלות הזיכרון. לא שמתי לב לזמן ונאלצתי ללכת במהירות לכיוון תחנת הרכבת ע"מ לא לפספס את הרכבת האחרונה.. הגענו ביחד לתחנה, הרכבת ואני, בזריזות עליתי לרכבת העמוסה והתחלתי ללכת בין הקרונות העמוסים ע"מ למצוא קרון קצת יותר שקט. הייתי זקוק לשקט – והרבה, כאילו כדי להירגע מהשקט הרועם שיש בסיפריה. הרחקתי עד לקרון האחרון שלהפתעתי היה ריק עם 2-3 נוסעים שישבו בקידמת הקרון. התיישבתי בספסל האחרון בקרון, הסדרתי את הנשימה והשענתי את הראש ע"ג החלון מנסה לתפוס עוד כמה רגעים של שלווה.. הוא נכנס לקרון בתחנה הבאה - בכל תרועה רמה, מדבר בפלאפון בקולי קולות. חייל. גבוה ושרירי. שיער קצוץ ועיניים בהירות. התעלמתי, הרי אני כבר מתורגל בזה.. הוא הלך עד קצה הקרון, נעץ בי מבטים, תוך כדי שיחה ערה בפלאפון, ואז התיישב בספסל המקביל אלי, מהעבר השני של המעבר. הרגשתי את המבטים שלו, כאילו הם ננעצים בי מתחת לחולצה. הוא הרים את רגליו, הניח אותם ע"ג הספסל הנגדי, והכניס את ידיו למכנסיו. ואני בשלי, התעלמתי. או שבעצם עשיתי את עצמי מתעלם. אבל הלב שלי כבר מזמן הגביר את פעימותיו. רגעי השלווה שלהם ייחלתי, כנראה ירדו בתחנה הראשונה. בכל אותה נסיעה הוא לטש בי את מבטיו, אבל מבטי נשאר תקוע בשמשה השחורה, כאילו מנסה לתפוס משהו מהנוף שחלף.. רק פעם אחת הרשתי לעצמי להסתכל עליו, רק פעם אחת בכל אותה נסיעה – ראיתי אותו מסתכל בי, וראיתי גם את הבליטה במכנסיו.. ירדתי בתחנת ת"א השלום, הוא גם ירד באותה תחנה. כשיצאנו מהרכבת הוא הסתובב אלי ושאל: "זאת תחנת ת"א השלום?" הסתכלתי אליו במבט מופתע ואמרתי: "כן, זה ת"א השלום" הוא המשיך ללכת ועלה על המדרגות הנעות, אבל אני נעצרתי. פחדתי שפה אני אשבר לראשונה. הוא הסתובב וראה אותי נשאר לעמוד על הרציף, אני ראיתי איך הוא עולה ונעלם על המדרגות הנעות בתוך התחנה... http://www.youtube.com/watch?v=NNre5neZ6QI&feature=fvst
זה היה בסוף עוד יום מתיש בספריה. מאותם ימים שבהם אתה קורא עשרות רבות של עמודים, ובמקביל מנהל מלחמה עיקשת עם מגבלות הזיכרון. לא שמתי לב לזמן ונאלצתי ללכת במהירות לכיוון תחנת הרכבת ע"מ לא לפספס את הרכבת האחרונה.. הגענו ביחד לתחנה, הרכבת ואני, בזריזות עליתי לרכבת העמוסה והתחלתי ללכת בין הקרונות העמוסים ע"מ למצוא קרון קצת יותר שקט. הייתי זקוק לשקט – והרבה, כאילו כדי להירגע מהשקט הרועם שיש בסיפריה. הרחקתי עד לקרון האחרון שלהפתעתי היה ריק עם 2-3 נוסעים שישבו בקידמת הקרון. התיישבתי בספסל האחרון בקרון, הסדרתי את הנשימה והשענתי את הראש ע"ג החלון מנסה לתפוס עוד כמה רגעים של שלווה.. הוא נכנס לקרון בתחנה הבאה - בכל תרועה רמה, מדבר בפלאפון בקולי קולות. חייל. גבוה ושרירי. שיער קצוץ ועיניים בהירות. התעלמתי, הרי אני כבר מתורגל בזה.. הוא הלך עד קצה הקרון, נעץ בי מבטים, תוך כדי שיחה ערה בפלאפון, ואז התיישב בספסל המקביל אלי, מהעבר השני של המעבר. הרגשתי את המבטים שלו, כאילו הם ננעצים בי מתחת לחולצה. הוא הרים את רגליו, הניח אותם ע"ג הספסל הנגדי, והכניס את ידיו למכנסיו. ואני בשלי, התעלמתי. או שבעצם עשיתי את עצמי מתעלם. אבל הלב שלי כבר מזמן הגביר את פעימותיו. רגעי השלווה שלהם ייחלתי, כנראה ירדו בתחנה הראשונה. בכל אותה נסיעה הוא לטש בי את מבטיו, אבל מבטי נשאר תקוע בשמשה השחורה, כאילו מנסה לתפוס משהו מהנוף שחלף.. רק פעם אחת הרשתי לעצמי להסתכל עליו, רק פעם אחת בכל אותה נסיעה – ראיתי אותו מסתכל בי, וראיתי גם את הבליטה במכנסיו.. ירדתי בתחנת ת"א השלום, הוא גם ירד באותה תחנה. כשיצאנו מהרכבת הוא הסתובב אלי ושאל: "זאת תחנת ת"א השלום?" הסתכלתי אליו במבט מופתע ואמרתי: "כן, זה ת"א השלום" הוא המשיך ללכת ועלה על המדרגות הנעות, אבל אני נעצרתי. פחדתי שפה אני אשבר לראשונה. הוא הסתובב וראה אותי נשאר לעמוד על הרציף, אני ראיתי איך הוא עולה ונעלם על המדרגות הנעות בתוך התחנה... http://www.youtube.com/watch?v=NNre5neZ6QI&feature=fvst