Rihanna - Unapologetic ביקורת אלבום
ריהאנה בשנים האחרונות ערבבה הרבה ז'אנרים שונים באלבומים האחרונים שלה, מרגאיי עד להיפ הופ, מבלוז עד ליורודאנס. היא ניסתה ליצור אלבום מגובש מכל כך הרבה התנסויות בסגנונות שונים. באלבום הזה הקו ממשיך, ריהאנה לא מנסה לצמצם את רשימת הז'אנרים שהיא שרה ומתעסקת בהם, אבל מה? ריהאנה מכוונת לכיוון חדש. האם באלבום הזה נמצא הסגנון המתאים ביותר לריהאנה?
אני חושב שמאחוריי האלבום "לא מתנצלת", ריהאנה רצתה שנרגיש שהאלבום הזה הוא לא הגיוני.
ריהאנה רוצה שנחווה באלבום הזה רגשות שונים, גלים וזרמים שונים של החיים, מגוון של אתגרים ותחושות שאתה מקבל בחיים ומי אמר שזה בהכרח צריך להיות הגיוני?
בעצם, החיים הם אלה שלא הגיונים!
אז בואו נתחיל, השיר הראשון, מסלול הפתיחה של האלבום "Fresh Off The Runway", הוא בהחלט שיר שמעריצי ריהאנה יראו בו כ"חרא טהור שעשוי בצורה פרפקטציוניסטית". למרות שהסאונד המלוכלך, השיר הזה יכול להתנגן שעות על גבי שעות ואנשים עדיין ירצו לשמוע אותו. תקראו לי מפגר, אבל אני חושב שבשיר הזה יש משהו היפנוזי שיגרום למוח שלכם להתמכר אליו ובדיעבד שתתבגרו תגידו, באמת אהבתי את הדבר הזה?
יהלומים הוא הרצועה הטובה ביותר באלבום הזה. בהתחשב בעומק המילים, מה שלא נפוץ אצל ריהאנה, אני חושב שהשיר הזה הוא לא הגיוני בכלל. למעשה, הוא נותן לכם את כל התחושות שהשיר הזה הוא כן הגיוני. על פני השטח זה נראה שיר אהבה, השיר המושלם לכניסה לחופה, "אנחנו יפים כמו יהלומים בשמים". אבל כאשר אתה נכנס לעומק של השיר הזה, יחד עם השיר והקליפ שלו, זוהי רק סדרה של מילים שיגרמו לך לחשוב שזה עוד שיר אהבה, אבל זה לא נכון. השיר הזה בשבילי הוא בשבילי שיר פרידה, היופי שלו הוא שכל אחד יכול לתת משמעות שונה כפי שירצה.
Numb, הפזמון חוזר על עצמו כמאה וחמישים פעמים, פי חמישה יותר ממה שלדעתי צריך להיות. למרות שהוא ממכר, אני מוצא אותו מאוד משעמם. הבית של אמינם הציל את השיר הזה מלהיות סיוט, אפילו שהבית שלו היה בעצמו די צורם. השיר הזה נשמע מאוד לא "שיר". אולי ריהאנה כיוונה אותו שיהיה כך, שיהיה לא הגיוני ואז אנשים יחשבו שמרוב הפריקיות שלו הוא גאוני. אבל מצטער ריהאנה, פשוט לא.
לPour It Up יש סאונד כל כך אפל ואני די מחבב את זה למען האמת. זה כמו המוזיקה שהיינו שומעים לפני שמישהו היה נהרג ב"פעילות על טבעית" ואז אתה שומע "קולות נקישה" שבעצם מסמנות לך שהשיא של הסרט מתקרב.. יש לו פוטנציאל להפוך לשיר טוב אחרי 4 שמיעות, אבל זה שיר שמאוד קשה להתחבר אליו, אני אישית עדיין לא הצלחתי.
Loveeeeeee Song הוא שיר מוזר, אם לא הכי מוזר באלבום, וFuture הזה נשמע כמו סוג של עבריין שיודע לשיר. מגניב הייתי אומר? לא. השיר נשמע שיר אהבה רומנטי שיתאים מצוין לחייזרים. ריהאנה לא נשמעת במיטבה, אבל בכל מקרה היא נשמעת יותר טוב מFuture.
Jump- האם הגענו לשיא של האלבום? קלאב האנגר מיינסטרימי (איך לא) שיכול להיות אהוב בתוך זמן קצר על ידי כל הערסים במדינת ישראל. השיר הזה מזכיר לי סגנון ערבי אסלי ואפילו טורקי עם נגיעות דאנס אירופאיות ואיך לא, הטאצ' של ריהאנה. הוא בנוי באופן מאוד צפוי והבית של הראפר (Who is this?) לא הוסיף ואפילו הזיק, הוא הפך אותו מסוג השירים האלקטרונים/דאנס של זמרת פופ ממוצעת + קטע ראפ. אבל ההפקה היא אחת החזקות ששמעתי מזה זמן רב, סופר את הזמן עד שהיא תשחרר אותו כסינגל.
והנה הגענו לעוד שיר מיינסטרמי בכיכובה של ריהאנה והפקתו המעניינת במיוחד של דיויד גואטה, "Right Now".
סתם, לא. עד עכשיו האלבום הסתדר מצוין מבחינת המבנה שלו, מבחינת הזרם, וכאן מתחילה הירידה. לשים שיר כזה אחרי Jump, לא ההחלטה הכי חכמה לפי דעתי. מסוג השירים שטומרולנד חופרים עליהם, הייתי מאוד רוצה שריהאנה תתרחק מהסגנון הזה, נשמה, התנסת בו מספיק פעמים בשביל לדעת שהוא יושב עלייך מצוין. אבל הוא לא נותן לך כלום, במבט לעתיד אנשים יסתכלו על זה כאל פיסה ממוחזרת, שיגעון חולף, עוד אחת מן הזמרות של דיויד גואטה וחבל לי.
What Now, אני אתעלם מהניסיון הכי לא מוצלח של ריהאנה לרגש בבלדה אלקטרונית מעיקה. NEXT.
Stay, הבלדה החזקה ביותר שמעתי מריהאנה בארבעת האלבומים האחרונים. נכון לעכשיו, זו בלדה שמאוד מזכירה את Unfaithful (בזמן שבו שירים היו טובים), והיא אפילו מתאמצת להיות כזאת. מיקי, בניגוד לשאר שיתופי הפעולה באלבום הוסיף לרצועה הזאת מאוד. אנשים שפוגעים מאהבה יכולים להזדהות איתה בצורה חסרת גבולות, סוף סוף שיר שמתעמק במילים ולא מההפקה מהצד של ריהאנה.
Nobodys Business. אני מעז לומר, שהוא אחת מן הרצועות הטובות באלבום. יודעים למה אני שמח? שהם לא הלכו על סגנון להיטי הדאנס של פיטבול. יש לו קצב ממש אורבני שמח וכיפי, קצת הזכיר לי בסגנון את "Anticipating" של בריטני ורצועות של MJ המנוח, אבל בכל זאת שיר ממש טוב, כי הוא באמת ריהאנה.
אהבה ללא טרגדיה / אמא מרי. אני מעדיף את אהבה ללא טרגדיה על פני אמא מרי. אני באמת מקווה שאהבה ללא טרגדיה ישתחרר כסינגל כדי שאוכל לשמוע את הגרסה הארוכה יותר. ההתחלה החזירה אותי בחזרה למוזיקה של שנות ה70, יש מצב והוא מסומפל כנדמה לי, אבל גם אם לא, אני מאוד מרוצה ממנו. אני מאוד אהבתי את הדימויים והמטפורות שריהאנה נתנה על אהבה ללא טרגדיה.
Get It Over With, באמת מביאה אותך למצב רוחני/דתי, הרגשתי עור ברווז ששמעתי אותו. DUDE, ההפקה בשיר הזה התעלתה על הציפיות שלי מההצצה, הרגשות בשיר הזה אחד המאפיינים הבולטים כאן והוא אפילו מדכא, זה טוב אבל עם זאת אני מוצא אותו כמאוד משעמם אחרי מספר שמיעות, מה שנפוץ אצל ריהאנה לפי דעתי לאחרונה.
No Love Allowed, זה כמו Man Down 2.0. בחזרה למקורות של ריהאנה, לארץ מוצאה, כבר מה5 שניות הראשונות ששומעים אותו מבינים שריהאנה חיפשה את ה"גבר למטה" הבא, ההפקה של השיר הזה נשמעת כל כך רכה. רגאיי, ריהאנה וסוף הסיפור. אתם יכולים לשמוע את ריהאנה האמיתית שיש בשיר הזה, ורק היא יכולה לייצר שירים כאלה בתעשיית הפופ עכשיו.
דרך אגב, השיר הזה מזכיר לי שיר אחר. גם לכם? במיוחד הקטע בהתחלה!
Lost In Paradise, השיר הסופי שבאמת עושה עבודה ממש טובה בסגירת האלבום. נשמע כאילו שיר התגובה ל"We Found Love". המילים סותרות זה את זה, עם ביט שיגרום לך לצפות במסך טלוויזיה ריק ועדיין ליהנות. אני מרגיש כאילו השיר הזה הוא באמת נועד להיות השיר האחרון של האלבום הזה, כמו Everytime של בריטני וThe Edge Of Glory של גאגא. ככה צריך.
אחרי כל המסע עם Unpologetic, אני חושב שהמסר העיקרי שריהאנה מנסה להעביר כאן הוא שאנחנו יכולים להיסחף על ידי רגשות שפשוט באים והולכים, אף אחד לא יודע למה או מתי או איפה זה הולך לבוא. זה פשוט מגיע, זה לא הגיוני. החיים הם ככה. חיים הם לא סלחנים, הם Unpologetic, אז אתם אמורים להיות לא סלחנים גם כן.
ריהאנה בשנים האחרונות ערבבה הרבה ז'אנרים שונים באלבומים האחרונים שלה, מרגאיי עד להיפ הופ, מבלוז עד ליורודאנס. היא ניסתה ליצור אלבום מגובש מכל כך הרבה התנסויות בסגנונות שונים. באלבום הזה הקו ממשיך, ריהאנה לא מנסה לצמצם את רשימת הז'אנרים שהיא שרה ומתעסקת בהם, אבל מה? ריהאנה מכוונת לכיוון חדש. האם באלבום הזה נמצא הסגנון המתאים ביותר לריהאנה?
אני חושב שמאחוריי האלבום "לא מתנצלת", ריהאנה רצתה שנרגיש שהאלבום הזה הוא לא הגיוני.
ריהאנה רוצה שנחווה באלבום הזה רגשות שונים, גלים וזרמים שונים של החיים, מגוון של אתגרים ותחושות שאתה מקבל בחיים ומי אמר שזה בהכרח צריך להיות הגיוני?
בעצם, החיים הם אלה שלא הגיונים!
אז בואו נתחיל, השיר הראשון, מסלול הפתיחה של האלבום "Fresh Off The Runway", הוא בהחלט שיר שמעריצי ריהאנה יראו בו כ"חרא טהור שעשוי בצורה פרפקטציוניסטית". למרות שהסאונד המלוכלך, השיר הזה יכול להתנגן שעות על גבי שעות ואנשים עדיין ירצו לשמוע אותו. תקראו לי מפגר, אבל אני חושב שבשיר הזה יש משהו היפנוזי שיגרום למוח שלכם להתמכר אליו ובדיעבד שתתבגרו תגידו, באמת אהבתי את הדבר הזה?
יהלומים הוא הרצועה הטובה ביותר באלבום הזה. בהתחשב בעומק המילים, מה שלא נפוץ אצל ריהאנה, אני חושב שהשיר הזה הוא לא הגיוני בכלל. למעשה, הוא נותן לכם את כל התחושות שהשיר הזה הוא כן הגיוני. על פני השטח זה נראה שיר אהבה, השיר המושלם לכניסה לחופה, "אנחנו יפים כמו יהלומים בשמים". אבל כאשר אתה נכנס לעומק של השיר הזה, יחד עם השיר והקליפ שלו, זוהי רק סדרה של מילים שיגרמו לך לחשוב שזה עוד שיר אהבה, אבל זה לא נכון. השיר הזה בשבילי הוא בשבילי שיר פרידה, היופי שלו הוא שכל אחד יכול לתת משמעות שונה כפי שירצה.
Numb, הפזמון חוזר על עצמו כמאה וחמישים פעמים, פי חמישה יותר ממה שלדעתי צריך להיות. למרות שהוא ממכר, אני מוצא אותו מאוד משעמם. הבית של אמינם הציל את השיר הזה מלהיות סיוט, אפילו שהבית שלו היה בעצמו די צורם. השיר הזה נשמע מאוד לא "שיר". אולי ריהאנה כיוונה אותו שיהיה כך, שיהיה לא הגיוני ואז אנשים יחשבו שמרוב הפריקיות שלו הוא גאוני. אבל מצטער ריהאנה, פשוט לא.
לPour It Up יש סאונד כל כך אפל ואני די מחבב את זה למען האמת. זה כמו המוזיקה שהיינו שומעים לפני שמישהו היה נהרג ב"פעילות על טבעית" ואז אתה שומע "קולות נקישה" שבעצם מסמנות לך שהשיא של הסרט מתקרב.. יש לו פוטנציאל להפוך לשיר טוב אחרי 4 שמיעות, אבל זה שיר שמאוד קשה להתחבר אליו, אני אישית עדיין לא הצלחתי.
Loveeeeeee Song הוא שיר מוזר, אם לא הכי מוזר באלבום, וFuture הזה נשמע כמו סוג של עבריין שיודע לשיר. מגניב הייתי אומר? לא. השיר נשמע שיר אהבה רומנטי שיתאים מצוין לחייזרים. ריהאנה לא נשמעת במיטבה, אבל בכל מקרה היא נשמעת יותר טוב מFuture.
Jump- האם הגענו לשיא של האלבום? קלאב האנגר מיינסטרימי (איך לא) שיכול להיות אהוב בתוך זמן קצר על ידי כל הערסים במדינת ישראל. השיר הזה מזכיר לי סגנון ערבי אסלי ואפילו טורקי עם נגיעות דאנס אירופאיות ואיך לא, הטאצ' של ריהאנה. הוא בנוי באופן מאוד צפוי והבית של הראפר (Who is this?) לא הוסיף ואפילו הזיק, הוא הפך אותו מסוג השירים האלקטרונים/דאנס של זמרת פופ ממוצעת + קטע ראפ. אבל ההפקה היא אחת החזקות ששמעתי מזה זמן רב, סופר את הזמן עד שהיא תשחרר אותו כסינגל.
והנה הגענו לעוד שיר מיינסטרמי בכיכובה של ריהאנה והפקתו המעניינת במיוחד של דיויד גואטה, "Right Now".
סתם, לא. עד עכשיו האלבום הסתדר מצוין מבחינת המבנה שלו, מבחינת הזרם, וכאן מתחילה הירידה. לשים שיר כזה אחרי Jump, לא ההחלטה הכי חכמה לפי דעתי. מסוג השירים שטומרולנד חופרים עליהם, הייתי מאוד רוצה שריהאנה תתרחק מהסגנון הזה, נשמה, התנסת בו מספיק פעמים בשביל לדעת שהוא יושב עלייך מצוין. אבל הוא לא נותן לך כלום, במבט לעתיד אנשים יסתכלו על זה כאל פיסה ממוחזרת, שיגעון חולף, עוד אחת מן הזמרות של דיויד גואטה וחבל לי.
What Now, אני אתעלם מהניסיון הכי לא מוצלח של ריהאנה לרגש בבלדה אלקטרונית מעיקה. NEXT.
Stay, הבלדה החזקה ביותר שמעתי מריהאנה בארבעת האלבומים האחרונים. נכון לעכשיו, זו בלדה שמאוד מזכירה את Unfaithful (בזמן שבו שירים היו טובים), והיא אפילו מתאמצת להיות כזאת. מיקי, בניגוד לשאר שיתופי הפעולה באלבום הוסיף לרצועה הזאת מאוד. אנשים שפוגעים מאהבה יכולים להזדהות איתה בצורה חסרת גבולות, סוף סוף שיר שמתעמק במילים ולא מההפקה מהצד של ריהאנה.
Nobodys Business. אני מעז לומר, שהוא אחת מן הרצועות הטובות באלבום. יודעים למה אני שמח? שהם לא הלכו על סגנון להיטי הדאנס של פיטבול. יש לו קצב ממש אורבני שמח וכיפי, קצת הזכיר לי בסגנון את "Anticipating" של בריטני ורצועות של MJ המנוח, אבל בכל זאת שיר ממש טוב, כי הוא באמת ריהאנה.
אהבה ללא טרגדיה / אמא מרי. אני מעדיף את אהבה ללא טרגדיה על פני אמא מרי. אני באמת מקווה שאהבה ללא טרגדיה ישתחרר כסינגל כדי שאוכל לשמוע את הגרסה הארוכה יותר. ההתחלה החזירה אותי בחזרה למוזיקה של שנות ה70, יש מצב והוא מסומפל כנדמה לי, אבל גם אם לא, אני מאוד מרוצה ממנו. אני מאוד אהבתי את הדימויים והמטפורות שריהאנה נתנה על אהבה ללא טרגדיה.
Get It Over With, באמת מביאה אותך למצב רוחני/דתי, הרגשתי עור ברווז ששמעתי אותו. DUDE, ההפקה בשיר הזה התעלתה על הציפיות שלי מההצצה, הרגשות בשיר הזה אחד המאפיינים הבולטים כאן והוא אפילו מדכא, זה טוב אבל עם זאת אני מוצא אותו כמאוד משעמם אחרי מספר שמיעות, מה שנפוץ אצל ריהאנה לפי דעתי לאחרונה.
No Love Allowed, זה כמו Man Down 2.0. בחזרה למקורות של ריהאנה, לארץ מוצאה, כבר מה5 שניות הראשונות ששומעים אותו מבינים שריהאנה חיפשה את ה"גבר למטה" הבא, ההפקה של השיר הזה נשמעת כל כך רכה. רגאיי, ריהאנה וסוף הסיפור. אתם יכולים לשמוע את ריהאנה האמיתית שיש בשיר הזה, ורק היא יכולה לייצר שירים כאלה בתעשיית הפופ עכשיו.
דרך אגב, השיר הזה מזכיר לי שיר אחר. גם לכם? במיוחד הקטע בהתחלה!
Lost In Paradise, השיר הסופי שבאמת עושה עבודה ממש טובה בסגירת האלבום. נשמע כאילו שיר התגובה ל"We Found Love". המילים סותרות זה את זה, עם ביט שיגרום לך לצפות במסך טלוויזיה ריק ועדיין ליהנות. אני מרגיש כאילו השיר הזה הוא באמת נועד להיות השיר האחרון של האלבום הזה, כמו Everytime של בריטני וThe Edge Of Glory של גאגא. ככה צריך.
אחרי כל המסע עם Unpologetic, אני חושב שהמסר העיקרי שריהאנה מנסה להעביר כאן הוא שאנחנו יכולים להיסחף על ידי רגשות שפשוט באים והולכים, אף אחד לא יודע למה או מתי או איפה זה הולך לבוא. זה פשוט מגיע, זה לא הגיוני. החיים הם ככה. חיים הם לא סלחנים, הם Unpologetic, אז אתם אמורים להיות לא סלחנים גם כן.
