Right On Time אתמול בבארבי
למי שלא מכיר, תמיד כדאי לשמוע קודם. פעם ראשונה שאני רואה את ההרכב הזה בהופעה, אחרי שפספסתי בסדרתיות את כל ההופעות הקודמות שלהם. אכלתי את הלב, כי הדמו שלהם מעולה לגמרי ויש שם חומר גדול. ראוי לציין שמי שהושפע מהוויכוח ההוא וחושב שאכן מדובר בלהקת מיינסטריים או משהו בסגנון, יתבדה. אמנם לרייט און טיים יש בעיה מסוימת עם 'כתיבה אוטומטית', ולפעמים הם משלבים קטעים שנשמעים כמו חיקוי חיוור של הקטעים הטובים יותר (ארחיב על כך בהמשך), אבל כשהקטעים הטובים הללו מגיעים, האורגזמה המוסיקלית בשיאה. קודם כל, כל הנגנים שולטים בכלים שלהם. יציב כספי (כאורח על כלי ההקשה, אמנם, אך בכל זאת) והאחים אוליאל (בס ותופים) אף שולטים בהם בצורה מעוררת השתאות (חלק נרחב מההופעה הייתי עסוק בלהרים את הלסת שנפלה נוכח ביצועיו ותפקידיו של יציב על כלי ההקשה שלו). לעומת זאת, לא נעים לומר, אבל הזמרת החדשה (דנה רוזנברוך) לא מצליחה להיכנס לנעליו של רמי שלמון הווירטואוז (את מיטל מועלם, הזמרת הקודמת, לא שמעתי). קולה אינו עוצמתי במידה בה המוסיקה דורשת ממנו להיות, והיא לא מתמודדת עם הטווחים הגבוהים טוב כ"כ. במוסיקה כמו זו של רייט און טיים לזמר/ת יש נוכחות מרכזית וחשובה ביותר, ולמרות שאני מעריך את המאמץ, זה לא ממש זה. הלחנים של רא"ט הם נושא שנוי במחלוקת. כמו שכתבתי קודם, יש להם כמה שירים מצוינים ונפלאים (Twilight Junction, At Nights, A Figment, Silly Silly, , הקטע האינסטרומנטאלי [{החדש?} שחיבר בין הקטע האינסטרומנטאלי מהדמו לקטע אינסטרומנטאלי שלא הכרתי], Glee, ויש עוד שאינני מכיר את שמם), ומנגד יש להם שירים פחות טובים. אם סתם היה מדובר בשירים לא טובים, זה היה נסבל (ויש שירים כאלו, 'סתם', שעוברים ליד האוזן), אולם הבעיה מתחילה כשחלק מהלחנים מבוססים על קלישאות רייט און טיים (מה שכיניתי קודם 'כתיבה אוטומטית' [ותודה לאייל עמיר]), ובשלב מסוים כל השטיקים הריתמים וההרמוניים מרגישים די לעוסים. זה אפילו מצליח לפגוע בחוויה של השירים הטובים. כמו כן, יש שירים שהם פשוט שירי ג'אז חסרי מעוף, אבל למרבה המזל לא היו רבים כאלו. כמו כן ראוי לציין שהתרגום העברי לA Figment מיותר לחלוטין, והשיר נשמע הרבה, הרבה יותר טוב באנגלית. מה גם שכל ההופעה מבוצעת בשפה האנגלית, וזה מרגיש קצת לא קשור להכניס את הקטע העברי הזה ללא שום הצדקה קונספטואלית. לסיכום, למרות הכול, ברגעיה הטובים מדובר בלהקה מצוינת ומיוחדת במינה, עם גישה מיוחדת מאוד לכתיבה מלודית ומודעות ריתמית, ואני ממליץ לכל מי שאוהב את המוסיקה שלו דחוסה, תמציתית ומלאה (ולא, 'תמציתית' ו'מלאה' זה לא סתירה) לתת להם צ'אנס.
למי שלא מכיר, תמיד כדאי לשמוע קודם. פעם ראשונה שאני רואה את ההרכב הזה בהופעה, אחרי שפספסתי בסדרתיות את כל ההופעות הקודמות שלהם. אכלתי את הלב, כי הדמו שלהם מעולה לגמרי ויש שם חומר גדול. ראוי לציין שמי שהושפע מהוויכוח ההוא וחושב שאכן מדובר בלהקת מיינסטריים או משהו בסגנון, יתבדה. אמנם לרייט און טיים יש בעיה מסוימת עם 'כתיבה אוטומטית', ולפעמים הם משלבים קטעים שנשמעים כמו חיקוי חיוור של הקטעים הטובים יותר (ארחיב על כך בהמשך), אבל כשהקטעים הטובים הללו מגיעים, האורגזמה המוסיקלית בשיאה. קודם כל, כל הנגנים שולטים בכלים שלהם. יציב כספי (כאורח על כלי ההקשה, אמנם, אך בכל זאת) והאחים אוליאל (בס ותופים) אף שולטים בהם בצורה מעוררת השתאות (חלק נרחב מההופעה הייתי עסוק בלהרים את הלסת שנפלה נוכח ביצועיו ותפקידיו של יציב על כלי ההקשה שלו). לעומת זאת, לא נעים לומר, אבל הזמרת החדשה (דנה רוזנברוך) לא מצליחה להיכנס לנעליו של רמי שלמון הווירטואוז (את מיטל מועלם, הזמרת הקודמת, לא שמעתי). קולה אינו עוצמתי במידה בה המוסיקה דורשת ממנו להיות, והיא לא מתמודדת עם הטווחים הגבוהים טוב כ"כ. במוסיקה כמו זו של רייט און טיים לזמר/ת יש נוכחות מרכזית וחשובה ביותר, ולמרות שאני מעריך את המאמץ, זה לא ממש זה. הלחנים של רא"ט הם נושא שנוי במחלוקת. כמו שכתבתי קודם, יש להם כמה שירים מצוינים ונפלאים (Twilight Junction, At Nights, A Figment, Silly Silly, , הקטע האינסטרומנטאלי [{החדש?} שחיבר בין הקטע האינסטרומנטאלי מהדמו לקטע אינסטרומנטאלי שלא הכרתי], Glee, ויש עוד שאינני מכיר את שמם), ומנגד יש להם שירים פחות טובים. אם סתם היה מדובר בשירים לא טובים, זה היה נסבל (ויש שירים כאלו, 'סתם', שעוברים ליד האוזן), אולם הבעיה מתחילה כשחלק מהלחנים מבוססים על קלישאות רייט און טיים (מה שכיניתי קודם 'כתיבה אוטומטית' [ותודה לאייל עמיר]), ובשלב מסוים כל השטיקים הריתמים וההרמוניים מרגישים די לעוסים. זה אפילו מצליח לפגוע בחוויה של השירים הטובים. כמו כן, יש שירים שהם פשוט שירי ג'אז חסרי מעוף, אבל למרבה המזל לא היו רבים כאלו. כמו כן ראוי לציין שהתרגום העברי לA Figment מיותר לחלוטין, והשיר נשמע הרבה, הרבה יותר טוב באנגלית. מה גם שכל ההופעה מבוצעת בשפה האנגלית, וזה מרגיש קצת לא קשור להכניס את הקטע העברי הזה ללא שום הצדקה קונספטואלית. לסיכום, למרות הכול, ברגעיה הטובים מדובר בלהקה מצוינת ומיוחדת במינה, עם גישה מיוחדת מאוד לכתיבה מלודית ומודעות ריתמית, ואני ממליץ לכל מי שאוהב את המוסיקה שלו דחוסה, תמציתית ומלאה (ולא, 'תמציתית' ו'מלאה' זה לא סתירה) לתת להם צ'אנס.