הראפייר, חרב הסיף ה"קלאסית"
כשחושבים על סיף בסגנון שלושת המוסקיטרים, לרוב באמת חושבים עם הRapier - מדובר, לפי מיטב ידיעתי בלהב ה"קלאסי" וה"יוקרתי", של החצרות. מדובר בלהב קל מאוד, שנכנס לשימוש לאחר שאבק השריפה הוריד את השריונות הכבדים מסדר היום הקרבי, ולכן גם את מעמדם של חרבות גדולות וכבדות (כמו הBroadsoard, לדוגמא). לגבי השאלה "למה הוא לא נשאר כל כך פופולארי", התשובה היא שהאירופאים אימצו ללא כל טקסיות כל דבר שקידם אותם בלהרוג זה את זה ואחרים, בניגוד ליפנים, לדוגמא, שהגיע למצב שבו נסגרים מתקני היצור המתקדמים ביותר בעולם (בזמנו) לייצור ארבקוסים (הסבא של הרובה), כי "זה לא מכובד להרוג מרחוק". נכון שהמשיכו ללכת עם חרבות, בעיקר טקסיות, על המדים בחלק מהצבאות, אבל אילו היו (לרוב) Sabres. היום הדבר הכי קרוב שאפשר למצוא הוא מומחים פה ושם שעדיין יודעים לסייף עם סייבר "על אמת", אבל אותם נדיר מאוד למצוא, או סיף מערבי אולימפי, שהקשר בינו ובין הסיף ה"אמיתי" הוא בערך כמו בין קנג´וטסו לקנדו. מה שכן, בתור מי שרק לאחרונה שיחק עם חרבות, אני חייב להודות שיש יתרון גדול מאוד לסיף אולימפי, בכך שיודעים מי פגע קודם - ההתקפה שלך היתה יכולה להיות מאוד מדויקת, אבל אם חתכתי אותך קודם, היא לא הייתה מתקיימת ב"עולם האמיתי". לכן, קשה מאוד לראות בעין בלתי מיומנת בקרבות סיף, מי טוב יותר.
