People Under the Stairs - O.S.T../images/Emo91.gif
אני לא אדם של קיץ. משהו בשילוב של השמש הישראלית והעור הלבן מאוד שלי שעושה לי חשק לעבור לגור בתוך המקרר, עם עדיפות למדף של הקולה. לעומת זאת, מוזיקה קיצית, באווירה הנכונה (כלומר בתוך החדר או באוטובוס ובעיקר – עם מזגן!) בהחלט עושה לי טוב. אבל גם מוזיקה קיצית, כמו שיגיד לך כל חובב סנופ דוג, צריך לדעת לעשות טוב (אגב, נכון שחשבתם שיבוא פה משפט של "עושים באהבה או לא עושים בכלל"?). People Under the Stairs, שבתרגום חופשי זה אנשים מתחת למדרגות, היה סרט של ווס קרוון (הבמאי של סרטי "צעקה") עם מתאר עלילה מוזר ביותר – סרט מתח שמדבר על "הבית שכל ההורים מתלחשים עליו וכל הילדים עוברים צד ברחוב כדי להתחמק ממנו"... וזה ציטוט מהכרזה של הסרט. הדבר המעניין שבניגוד לסרט שעל שמו הם נקראים, אין שום דבר מפחיד או מרתיע במוזיקה של People Under the Stairs (שמעכשיו יקראו PUTS אם אכפת לכם מהאצבעות המסכנות שלי). למעשה המוזיקה שלהם מושפעת מאוד מהרכבי ראפ-ג'אז וותיקים שפעלו בתחילת שנות ה80 כמו דה לה סול או המוזיקה של פיט רוק והרכבים קלילים אחרים מL.A כמו אגלי דאקלינג. ההגדרה הטובה ביותר לPUTS זה "דיילייטד פיפל באלבום חידושים לפארסייד". PUTS הם בסך הכול 2 אנשים – Thes One הפרואני ושותפו Double K, שבין שניהם, הם מתחלקים ב13 כינוים שונים. כמו שאתם רואים, יש להם איזשהו פטיש לשמות. אולי זה בגלל שהשמות המקוריים שלהם, מייקל טרנר ג'וניור וכריס פורטוגל, כאלה יבשים, ואולי סתם בגלל שהיום בL.A מומלץ שיהיו לך כמה שיותר שמות מזויפים אם אתה מהגר אמריקאי. הצמד הם כולבויניקים – שניהם הראפרים, כמו גם המפיקים, וכהגדרתם – גם בי בויז. הדבר המעניין זה שהם מצליחים להיות מקצועיים ב2 התחומים (כי עד לא ראיתי אותם רוקדים). הביטים עמוסים בסימפולי ג'אז, ומקצבים נפלאים - מאלה שאתה יודע בדיוק מתי יכנסו התופים, ועדיין אתה מניד את הראש ללא הפסקה כשהם נכנסים. ב2002 הוציאו PUTS את האלבום O.S.T, שהיה עמוס בגרוב, המון סימפולי Fאנק (חלקם כל כך בוטים שכמעט אפשר לקרוא לזה שיר פאנק קלאסי כמו בשיר המסיבות Hang Loose) סימפולי ג'אז עדינים שעטופים סנר כבד ומקצבי תופים בועטים כמו Keepin It Live או Jappy Jap, או פשוט שירי היפ הופ בסיסי ועמוס באס כמו שני חלקי The Suite For Beaver. אחד הדברים שהכי תורמים לאווירה הטובה שבאלבום זה הפלאו הנעים של הצמד. הם לא מנסים להתחכם, נמנעים ממשחקי פלאו מיותרים, ופשוט עושים את מה שצריך לעשות בשירי קיץ – פשוט זורמים. לפעמים הפלאו שלהם נשמע דומה מדי ליותר מדי, ולא מספיק מקורי, אבל לקראת סוף האלבום כבר מרגישים שיש איזשהו טאץ' משלהם בפלאו. הליריקס בנויים כמו שצריך, קלילים וחסרי אמירה ברובן, מתייחסים לחיי מסיבות, חיי מוזיקאי בL.A. או סתם סמים קלים. כאמור – מוזיקת קיץ. בכנות, לרוב זה היה מפריע לי, רק שבמקרה של PUTS הליריקס משעשעים והמוזיקה עצמה פשוט מפצה על זה בטירוף. אז אם אתם מחפשים מסר, חדשנות או חומר למחשבה אחרי שאתם שומעים אלבום, נסו את בק
. אבל אם אתם רוצים אלבום עם אווירה קלילה, נעימה וקיצית – מסוג האלבומים שאפשר לשמוע בדרך לים (כמובן בתוך האוטו ועם מזגן בכוח מלא) האנשים שמתחת למדרגות זה האנשים בשבילכם. רק תתרחקו מהבית ההוא... מתן. בהמלצה פשוטה הפעם
אני לא אדם של קיץ. משהו בשילוב של השמש הישראלית והעור הלבן מאוד שלי שעושה לי חשק לעבור לגור בתוך המקרר, עם עדיפות למדף של הקולה. לעומת זאת, מוזיקה קיצית, באווירה הנכונה (כלומר בתוך החדר או באוטובוס ובעיקר – עם מזגן!) בהחלט עושה לי טוב. אבל גם מוזיקה קיצית, כמו שיגיד לך כל חובב סנופ דוג, צריך לדעת לעשות טוב (אגב, נכון שחשבתם שיבוא פה משפט של "עושים באהבה או לא עושים בכלל"?). People Under the Stairs, שבתרגום חופשי זה אנשים מתחת למדרגות, היה סרט של ווס קרוון (הבמאי של סרטי "צעקה") עם מתאר עלילה מוזר ביותר – סרט מתח שמדבר על "הבית שכל ההורים מתלחשים עליו וכל הילדים עוברים צד ברחוב כדי להתחמק ממנו"... וזה ציטוט מהכרזה של הסרט. הדבר המעניין שבניגוד לסרט שעל שמו הם נקראים, אין שום דבר מפחיד או מרתיע במוזיקה של People Under the Stairs (שמעכשיו יקראו PUTS אם אכפת לכם מהאצבעות המסכנות שלי). למעשה המוזיקה שלהם מושפעת מאוד מהרכבי ראפ-ג'אז וותיקים שפעלו בתחילת שנות ה80 כמו דה לה סול או המוזיקה של פיט רוק והרכבים קלילים אחרים מL.A כמו אגלי דאקלינג. ההגדרה הטובה ביותר לPUTS זה "דיילייטד פיפל באלבום חידושים לפארסייד". PUTS הם בסך הכול 2 אנשים – Thes One הפרואני ושותפו Double K, שבין שניהם, הם מתחלקים ב13 כינוים שונים. כמו שאתם רואים, יש להם איזשהו פטיש לשמות. אולי זה בגלל שהשמות המקוריים שלהם, מייקל טרנר ג'וניור וכריס פורטוגל, כאלה יבשים, ואולי סתם בגלל שהיום בL.A מומלץ שיהיו לך כמה שיותר שמות מזויפים אם אתה מהגר אמריקאי. הצמד הם כולבויניקים – שניהם הראפרים, כמו גם המפיקים, וכהגדרתם – גם בי בויז. הדבר המעניין זה שהם מצליחים להיות מקצועיים ב2 התחומים (כי עד לא ראיתי אותם רוקדים). הביטים עמוסים בסימפולי ג'אז, ומקצבים נפלאים - מאלה שאתה יודע בדיוק מתי יכנסו התופים, ועדיין אתה מניד את הראש ללא הפסקה כשהם נכנסים. ב2002 הוציאו PUTS את האלבום O.S.T, שהיה עמוס בגרוב, המון סימפולי Fאנק (חלקם כל כך בוטים שכמעט אפשר לקרוא לזה שיר פאנק קלאסי כמו בשיר המסיבות Hang Loose) סימפולי ג'אז עדינים שעטופים סנר כבד ומקצבי תופים בועטים כמו Keepin It Live או Jappy Jap, או פשוט שירי היפ הופ בסיסי ועמוס באס כמו שני חלקי The Suite For Beaver. אחד הדברים שהכי תורמים לאווירה הטובה שבאלבום זה הפלאו הנעים של הצמד. הם לא מנסים להתחכם, נמנעים ממשחקי פלאו מיותרים, ופשוט עושים את מה שצריך לעשות בשירי קיץ – פשוט זורמים. לפעמים הפלאו שלהם נשמע דומה מדי ליותר מדי, ולא מספיק מקורי, אבל לקראת סוף האלבום כבר מרגישים שיש איזשהו טאץ' משלהם בפלאו. הליריקס בנויים כמו שצריך, קלילים וחסרי אמירה ברובן, מתייחסים לחיי מסיבות, חיי מוזיקאי בL.A. או סתם סמים קלים. כאמור – מוזיקת קיץ. בכנות, לרוב זה היה מפריע לי, רק שבמקרה של PUTS הליריקס משעשעים והמוזיקה עצמה פשוט מפצה על זה בטירוף. אז אם אתם מחפשים מסר, חדשנות או חומר למחשבה אחרי שאתם שומעים אלבום, נסו את בק
) אישית אני חושב שהאלבום הכי טוב שלהם הוא Question in the form of an answer (שד"א אלא אם כן הוא נרכש בשלושת החודשים האחרונים ויש מצב שהוא לא, יש עותק עוד מנויילן שלו בחור בשחור ב - 20 שקל). גם האחרון stepfather היה די מענג. ובכלל כל האלבומים שלהם הם Fאנקי שיט מגניב אדיר עם וייבים אולדסקולים, סקרצ'ים מגניזלים וראפ שלוכד את ההתלהבות של ההפקות. מומלץ בחום. ד"א מתן סתם קטנוניות, הם עובדים הרבה לפני אגלי דאקלינג אבל פיט רוק הוא בהחלט השפעה ניכרת (ונראה לי שהם גם מזכירים אותו בסרט הדוקומנטרי שהגיע ביחד עם הדיסק האחרון שלהם) פלג.