נגעת בנקודה כואבת
בקצה חדר האוכל של הקלאב, אחרי הלחמים והפיצות והפסטות, התנשאה לה עמדת הגריל. בצד אחד - דגים בהמוניהם שמושלכים לפלנצ'ה ויוצאים סדוקים, כמעט מתפוררים מיובש. בצד האחר - הנתח. כיכר בשר גדולה, פעם סינטה ופעם פילה, פעם רוטפלייש (סרעפת, "נתח קצבים") ופעם שוק טלה, מונחת על על קרש ענק, עם טבח שמגלף ממנה פרוסות וצולה אותן לבקשתך.
ביום הראשון בהיתי בזה כמה דקות עד שנזכרתי שמותר גם לבקש לאכול. ברירת המחדל הייתה חריכת הבשר עד שהוא נוקשה ובקושי מתגרד מהגריל, אז עמדתי שם ופיקחתי על תהליך הצליה. התוצאה - סטייק שנראה טוב, אפילו נהדר, ומרגיש בפה כמו חתיכת צמיג. בימים הבאים חזר הטקס הזה על עצמו: כמעט לא משנה מאיפה ומאיזו חיה נלקח הנתח היפהפה שעל הדלפק - כשהוא הגיע לצלחת נותר ממנו משהו שיכול לשמש לכל היותר אביזר לפיתוח שרירי הלסת. הכי עלוב היה ה"ביף וולינגטון" - פילה בקר עטוף בבצק עלים. המראה היה ממש לגלויה, גליל בשר עם צבע חום בקצוות ואדום לח באמצע, עטוף בבצק עלים. הסכין המשוננת שלי בקושי הצליחה לעבור אותו. הכי טוב - שוק חזיר שלמה, מעושנת, שהונחה על הגריל רק לצריבה והמסת שומנים. הכי עצוב - שוקי הכבש שבוזבזו שם בזו אחר זו, הבשר החביב עלי שעשרות קילוגרמים ממנו פשוט ירדו לטמיון.
מרסלו, לאדם שמתייחס לבשר בחרדת קודש, חוויה כזו גובלת בשברון לב. מומלץ להמנע.