PP&F היה האלבום השאפתני ביותר שלו באותה תקופה.
למעשה, הוא הנמיך את הלהבה לאחר מכן, ו-YOTC היה בבחינת הפתעה כשהצליח מסחרית. שלושת אלבומיו הראשונים, בסוף שנות השישים, היו פולק-סינגר-סוגרייטר קלאסי. הם אלבומים מקסימים, אך ניכר שנכתבו ע"י בחור מאוד צעיר (אגב, כשהייתי בלונדון לפני כמה חודשים עברתי ליד Elvaston Place בקנזינגטון, שם גר בסוף שנות השישים, כאשר היה צעיר ורעב. בתקופה בה גר שם, האריסטוקרטיה עזבה את השכונה, והיא ירדה מגדולתה. כך יכלו צעירים להשיג שם דירות בזול. היום המטוטלת נעה לקצה השני: רק בעלי ממון רב גרים באזור, שהוא יפהפה).
 
Orange ב-1972 היה כבר יותר שאפתני מבחינת העיבודים (למרות שבדיעבד, מרבית השירים היו חלשים, ועדיין תחת השפעת הפרידה שלו ממאנדי, אהבת חייו). ב-PP&F הוא ניסה להפיק אפוס ענק, על ההיסטוריה האירופית במאה ה-20. האלבום התאים באופיו לתקופה, בה הושקעו כספים רבים בהפקת אלבומים גם של אמנים לא מהשורה הראשונה דווקא. השקעה ניכרה לא רק בהפקת הסאונד - שהיתה הטובה ביותר שלו עד אז - אלא גם בהפקת העטיפה, שהיתה כפולה ומעוצבת בסגנון "רטרו" (לא העטיפה הזמינה היום). מכירות האלבום לא עמדו בציפיות חברת התקליטים, והאלבום הבא, Modern Times, היה כבר צנוע יותר ועם צליל שפנה יותר למיינסטרים. למרות הסתייגויותיו, סטיוארט נכנע לתכתיבי חברת התקליטים (ע"ע If it doesn't come naturally, leave it) ואימץ קו אפילו יותר מיינסטרימי (במונחים של אותם ימים), עבור YOTC. האלבום היה כזכור אחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בתקופה, ולטעמי גם עמד במבחן הזמן מבחינה אמנותית. האלבומים הבאים שהופקו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים בארה"ב, היו ברמה נמוכה יותר, למרות הבלחות טובות פה ושם. סטיוארט נעלם למעשה מהראדר בסביבות 1982/3. הוא עבר לגור בקליפורניה, ולהקליט בלייבלים יותר צנועים, במקביל לעיסוקו העיקרי(?) כמומחה ליין. הוא מקליט ומופיע עד היום. אומרים שאלבומיו האחרונים, בהם הוא חזר כאמור לאותן תימות הסטוריות שהיו ב0PP&F, הם יותר טובים, אך אני מכירה רק שירים מועטים מהם (והם אכן טובים).
 
על פי השמועות, הוא מתכוון להעלות את כל YOTC בהופעות בלונדון במאי, באחד מהאולמות המרכזיים, וכן עוד אלבום (לא ברור בדיוק איזה).
