P.O.S. - Audition
פי-או-אס הוא אמסי זכר ממיניאפוליס. הוא חתום על ריימסיירז, הלייבל של סלאג ושות'. השם הוא קיצור של pissed off stan, יענו סטן המחורבן. בעבר סטן היה בעסקי הפאנק, וזה הדבר הכי בולט בדיסק הזה. הדיסק כולו מלא בהפקות עם גיטרות חשמליות וקליימקסים רועשים. הקול של סטן הוא די חד, לא יחודי ממש, לא זורם בצורה שונה מהרגיל, אבל הוא מסתדר עם זה סבבה ולא נותן לזה להפיל אותו. במילים אחרות, אין לו גימיקים, רק קול חצי רוקיסטי וסולידי שיושב אחלה על הקצב. ההפקה של לייזרביק בטראק הרביעי והחמשעשרה היא חיה ומזיינת. יש בזה אתה הכיף של פאנק והיפהופ באלכימיה הכי טובה ששמעתי מלא זמן. זה מזכיר מופע חי גם אם אתה יושב על כיסא משרדי כמוני. על הביטים פי-או-אס רוכב ממש יפה, עם צעקות וכל מיני ראפים מהירים שמזיזים את העיניינים. ההפקות של פי-או-אס עצמו הם גם מעניינות. יש להם דימיון לאלו של לייזקביק, ובגדול הדיסק שומר על אחידות סגנונית. פי-או-אס כותב על הקושי של החיים 'i can never be what i wanna be, nothing but a man, nothing even inside of me, nothing i can understandä' ובקלות אני מזדה איתו. האי-אפשרות הזו של להגיע לשלום עם עצמך, להיות מובך משום שאתה כבר מבוגר אבל עדיין לא סגור על עצמו בשום צורה. עולם שסוגר עליך. זה מצלצל מוכר. הוא גם כותב על אהבה, ומצטרף אליו סלאג. הקצב טוב, האוירה עוברת דרך המוזיקה.. ושניהם מדברים על הריבים, האהבה שהשתמרה, וסתם נקבות משוגעות. בתכלס זה שיר אהבה די מקסים. חוץ משני הדברים האלו, יש בדיסק הרבה קטעים שבאים פשוט לתת שיחרור. שירי מסיבה. וגם בהם המילים מגניבות. יש הרבה דיבור על איך כולנו צריכים להתאגד ולהלחם בחרא. הקטעים האלו משכנעים וממריצים את הבנאדם אשכרה לצאת ולעשות משהו חזק. הם כיף, וסטן עושה תעבודה מצויין. ויש גם עיסוק בזבל הפוליטי - איך אמריקה בציר הרשע, עיסוק בפרופוגנדה ליברלית וזה. יש הרבה קטעים טובים בדיסק הזה במישור הזה, אבל איכשהו הרבה נשמע מוכר ולא מעניין. לפחות לי.
פי-או-אס הוא אמסי זכר ממיניאפוליס. הוא חתום על ריימסיירז, הלייבל של סלאג ושות'. השם הוא קיצור של pissed off stan, יענו סטן המחורבן. בעבר סטן היה בעסקי הפאנק, וזה הדבר הכי בולט בדיסק הזה. הדיסק כולו מלא בהפקות עם גיטרות חשמליות וקליימקסים רועשים. הקול של סטן הוא די חד, לא יחודי ממש, לא זורם בצורה שונה מהרגיל, אבל הוא מסתדר עם זה סבבה ולא נותן לזה להפיל אותו. במילים אחרות, אין לו גימיקים, רק קול חצי רוקיסטי וסולידי שיושב אחלה על הקצב. ההפקה של לייזרביק בטראק הרביעי והחמשעשרה היא חיה ומזיינת. יש בזה אתה הכיף של פאנק והיפהופ באלכימיה הכי טובה ששמעתי מלא זמן. זה מזכיר מופע חי גם אם אתה יושב על כיסא משרדי כמוני. על הביטים פי-או-אס רוכב ממש יפה, עם צעקות וכל מיני ראפים מהירים שמזיזים את העיניינים. ההפקות של פי-או-אס עצמו הם גם מעניינות. יש להם דימיון לאלו של לייזקביק, ובגדול הדיסק שומר על אחידות סגנונית. פי-או-אס כותב על הקושי של החיים 'i can never be what i wanna be, nothing but a man, nothing even inside of me, nothing i can understandä' ובקלות אני מזדה איתו. האי-אפשרות הזו של להגיע לשלום עם עצמך, להיות מובך משום שאתה כבר מבוגר אבל עדיין לא סגור על עצמו בשום צורה. עולם שסוגר עליך. זה מצלצל מוכר. הוא גם כותב על אהבה, ומצטרף אליו סלאג. הקצב טוב, האוירה עוברת דרך המוזיקה.. ושניהם מדברים על הריבים, האהבה שהשתמרה, וסתם נקבות משוגעות. בתכלס זה שיר אהבה די מקסים. חוץ משני הדברים האלו, יש בדיסק הרבה קטעים שבאים פשוט לתת שיחרור. שירי מסיבה. וגם בהם המילים מגניבות. יש הרבה דיבור על איך כולנו צריכים להתאגד ולהלחם בחרא. הקטעים האלו משכנעים וממריצים את הבנאדם אשכרה לצאת ולעשות משהו חזק. הם כיף, וסטן עושה תעבודה מצויין. ויש גם עיסוק בזבל הפוליטי - איך אמריקה בציר הרשע, עיסוק בפרופוגנדה ליברלית וזה. יש הרבה קטעים טובים בדיסק הזה במישור הזה, אבל איכשהו הרבה נשמע מוכר ולא מעניין. לפחות לי.
אה, והקליפ.. אחלה של קליפ. שמעתי שגם הקליפ הבא של סייג' פנסיס יהיה בסגנון פילם נואר. זה הולך טוב איתם. זה מתאים.