-_-
הוא אחז בידו את האקדח, החזיקו כל כך קרוב לגוף כאילו חשש שמא יאבד אותו. הוא לא רצה להשתמש בו, זה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות, אבל לא היתה לו ברירה, זו לא היתה הבחירה שלו, זה היה למען בתו, בתו יחידתו, מה הוא כבר יכל לעשות? הוא הרחיק מעט את האקדח מגופו, ישר את ידיו וכיוו אל האיש שעמד מולו. האיש שגרם לכל צרותיו בשנים האחרונות. האיש שאמלל אותו, את בתו, ואת כל משפחתו! הוא כוון את האקדח, ואז נשמע קול ירי!.... קול פיצוץ ירייה נשמע לפתע באוויר. הקנה היה חם לוהט ויצא ממנו עשן אפור סמיך. ברקע נשמעה קול סירנה מתקרבת יותר ויותר. הוא החזיר את האקדח למזוודה והחל ללכת, לאט לאט הוא החיש את צעדיו לכיוון תחנת הרכבת. לאחר מספר שניות שמע צפצוף חלש, אשר אט אט התגבר עד שלבסוף הפך לשאגת הרכבת המסורתית. בינתיים, מספר שוטרים פיטרלו בסביבות זירת הפשע. הוא התיק את מבטו מהם, מסרב לתת להם עילה לחשדות. זה לא עזר. אחד השוטרים קלט אותו והחל לרוץ לכיוון התחנה. למזלו הרכבת כבר נעצרה - הוא נכנס לתוכה, מחכה שהדלתות ייסגרו, בדרך אל החופש... אך, שניה לפני שהדלתות נסגרו, והחופש היה כל-כך בטוח, שוטר אחד הצליח לשלוח ידיו אל הדלת ועצר אותן. הוא החל לברוח, רץ מהר ככל שיכל, הוא התנשף בחוזקה עד שלא יכל לשמוע את קול צעדיו, עד שכמעט התעלף. כאשר הבין שהשוטר כבר לא בעקבותיו הוא נעצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו, ההרגשה שהיה כל כל קרוב ללהיתפס ריגשה אותו אבל היה שמח שה לא קרה. לאחר שהנשימות חזרו לסידרן הוא החל להתרחק מהמקום בעודו נותן מבט אחרון לאחור כדי לוודא שאכן אף אחד לא הולך אחריו אולם כאשר מסובב את פניו בחזרה הוא רואה את הכרטיסן. "כרטיסים בבקשה!" אמר הוא לאיש. "כרטיסים? כן כן... כמובן" הוא הגיש לכרטיסן את הכרטיסים שקיבל מבעוד מועד. נאמר לו לרדת לאחר שלושה תחנות. שם וודאי יפגוש אותם... הוא התיישב ליד אדם זקן. הקשיש חייך אליו, חושף צמד שיני זהב בדיוק במרכז. השיניים נורא סקרנו אותו.. כי אחרי הכל, למי יש שיני זהב בדיוק במרכז?? אז הוא חשב לדבר מעט עם האיש הזקן, אך הוא שינה את דעתו במהרה! מכיוון שברגע שהוא הסתובב לדבר עמו, הזקן כיוון אליו אקדח לרקה! "חושב על ללכת לאינשהוא?" הוא חייך, בעוד שיניו בוהקות לאור השמש מהחלון. האיש בלע את רוקו. הוא לא כיצד לפעול. לפתע לכד את עינו שלט מבחוץ לרכבת הדוהרת... "הישאר במקומך!" היה כתוב עליו, בצבע אדום בוער. על כן הוא נשאר. לפתע, נעצרה הרכבת בחריקת בלמים. הזקן, אשר השקיע את מלוא ריכוזו באיש שמולו, הופתע למדי ונפל על הרצפה. בעוד הוא נותן לאדם עליו איים לנוס על נפשו ולברוח מחלון הרכבת הדוממת. האיש רץ כל עוד נפשו בו, כשלפתע, יד הושטה אליו ממתחת לרכבת ותפסה את רגלו. הוא נבהל לרגע אך כאשר ראה מי יצא ממתחת לרכבת הבעת פניו השתנתה ועל שפתיו נגלה חיוך רחב. הוא ראה אותה, מתרוממת לאיטה ומנהרת מעצמה את האבק שנדבק אלייה בסמן שהייתה מתחת לרכבת. היא הייתה בחורה צעירה, בשנות ה-25 לחייה, עינייה היו חומות וארוכות, שיערה השחור, כל כך התאים לעורה השחום. והחיוך המדהים שלה יכול היה פשוט לשבות כל גבר. "תודה לך, אני חב לך את חיי" הוא אמר לה בעוד היא ממשיכה לנהר את האבק. "אל תודה לי עדיין, עשיתי את זה רק בגלל...." הוא לא הספיק להשלים את המשפט. כדור נורה מתוך סבך העצים שליד, מנקב את החזה של הבחורה, אשר צנחה ארצה, נטולת רוח חיים. לפני שהספיק הוא לעכל את ההתרחשות קיבל הוא חץ אדום לכתף. תוך מספר שניות הרגיש כיצד העייפות משתלטת על גופו, ולפני שהספיק לשאול "מה קורה לי?" נפל על הרצפה, בעוד הוא בעיצומו של חלום. הוא חש ביד אשר מנענעת ומטלטלת את גופו, יד שעירה שלא ראה קודם מימיו היתה מחוברת לגוף אדם צנום ודקיק, האיש עטה מסכה שחורה על פניו, חישק שפתיו ואמר לו "קום צריך ללכת, הבוס קורא לנו. הוא לא רגיל לחכות לאחרים". ואז בעצם האיש הבין שכל מה שכביכול קרה לא יכל להיות אמיתי... שחייו המשעממים והשגרתיים יהפכו להיות כמו סרט אקשן, עם סצנות קרב ויריות.. כן בטח!.. חשב לעצמו... ואז, בדיוק כשניסה לצבוט את עצמו בכדי להתעורר מהחלום, תפס אותו בעל המסכה והושיב אותו על כיסא. "אתה תחכה כאן." אמר בקצרה, ועזב את החדר. האיש הסתכל על המקום בו היה. היה זה אולם גדול, צבוע בסגול מנצנץ. לא היה במקום טיפת אור - לא נורות, לא אור שמש, ולא לפידים. אך עם זאת, האיזור לא היה חשוך כלל וכלל... הוא תהה מה הזמן כעת, ואם כבר הגיע הלילה. האיש ניסה לקום, אך ללא הועיל. משהו, או מישהו, דאג לכך שישבנו ייקבע בכיסא. לפתע, הדלת נפתחה, מביאה איתה חושך אשר כיסה חצי אולם. אדם התקרב מן החשיכה. האיש לא ידע אם מדובר בגבר או אישה... גובהו ומשקלו היו של גבר, כך שם לב, אך שיערו התארך עד כתפיו. פניו של האדם לא נתגלו מתוך החשיכה, רק עיניו בהקו. "קום!" אמר לו. "אין טעם," הסביר לו האיש, "אני דבוק לכי..." אך למרבה ההפתעה, נוכח הוא שהשתחרר מהכסא.
הוא אחז בידו את האקדח, החזיקו כל כך קרוב לגוף כאילו חשש שמא יאבד אותו. הוא לא רצה להשתמש בו, זה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות, אבל לא היתה לו ברירה, זו לא היתה הבחירה שלו, זה היה למען בתו, בתו יחידתו, מה הוא כבר יכל לעשות?
