on an island

[NOBLESSE99]

on an island

אומנם אני לא כותב פעיל בפורום,אך אני מקפיד לקרוא פה יום יום ומשתדל להגיב מדיי פעם.להפתעתי אני מוצא פה מבוגרים,צעירים,ובני נוער אפילו אינטלגנטים ובעלי כושר כתיבה יוצא דופן{צנעני אני מכיר רופא טוב} כמות הידע שרכשתי כאן היא עצומה על הפלויד ועל מוסיקה בכלל. טוב,נתחיל רציתי לשתף אתכם על התחושות וההרגשות שלי לגבי האלבום המופלא הזה "על אי" של גילמור. חובבי הטבע הנופים הים השקט והאהבה שבנינו ואני לא אסתכן ואומר שגם הרומנטיקנים שביננו יהנו מאוד מאלבום מופתי ועדין שגורם למאזין לו לחוות עולמות של צבעים נופים וטבע מבלי לצאת מפתח הבית. הגיטרה אוי הגיטרה הכל כך אסטתית ומדוייקת של גילמור שונה לחלוטין מימי הפלויד שכ"כ מוכרים לנו,קטעי סולו צועקים אך עם זאת כל כך מרגיעים,נגינה שקטה ורכה שנשמעת כל כך לא מסובכת ופשוטה אבל מאוד מורכבת. אני אגע פה רק בחלק מן השירים{רק מפאת חוסר זמן אני ברבוטה כרגע} the blue רצועה מס 3 שיר כל כך מרגיע תמיד שאני שומע אותו משום מה לא בא לי לעשות כלום אחר כך חוץ מלשבת במרפסת שלי להסתכל על הנוף ולשמוע אותו שוב ושוב ושוב...{אולי בגלל ריק רייט עם הקולות ברקע} take a breathרצועה רביעית התחלה של גיטרה צורמת שמזכיר לי משהו מתקופת הpiper העליזים,לחן קליט שיר ממוצע יחסית לכל האלבום. red sky at night רצועה חמישית גילמור מפתיע בסולו מהפנט על סקסופון{דיק פרי היזהר לך..} where we start רצועה עשירית השיר הכי טוב באלבום לדעתי,שיר מצוין חוץ מתופים דיויד מנגן על הכל גילמור במיטבו שוב פעם מזכיר את העבר all of the dark {side of the moon?!?!?!}time left behind גילמור ואהבתו לפסטורליות של הטבע השקט הכפר בע"ח. {אפילו האלבום עצמו עשוי מנייר ממוחזר או משהו כזה אני טועה ציף??} לסיכום אלבום אופטימי,ככה לשבת בשבת בצהריים על הים או סתם מול נוף יפה עם בירה קרה!!! יותר מומלץ ממומלץ שווה כל לירה!!!! עכשיו כמה שאלות.. מי אלו חמשת האנשים שיושבים בעמוד הראשון באלבום? גילמור נראה יושב ורושם משהו על מחברת ויחד איתו כמה אנשים למישהו יש מושג מי אלה ואיפה צולמה התמונה? והאם זאת פעם ראשונה שגילמור מנגן על סקסופון? אה... והדבר הכי דפוק באלבום זה המקום שבו מונח הדיסק שזה מן כפתור גומי כזה שעומד להיקרע לי כמעט אבל ניחא שאלה יהיו צרותינו. ואם איי פעם ישאלו אותי שוב את השאלה התמוהה הזאת מה תקח איתך לאי בודד??? זה ללא ספק דיסקמן ואת on an island......

 

[thezanani]

"מבוגרים,צעירים,ובני נוער אפילו

אינטלגנטים ובעלי כושר כתיבה יוצא דופן" ומה הפורום המתחרה יאמר אם לא :"פרוגרים ישישים וסוגדי צ'לו,עוללים פוחזים וסוטים שהציצו לארון של אבא,חיילים משוחררים עם זכרונות טראומתים ותרסיס פלפל ריק וצינואים תותחים" איזה פוטוגנים אנחנו.זוז כבר וג',אתה מסתיר את איתן כבל. ומהדיסק החדש של גילמורוטוס,אל הסיליקון בשפתיים שהפך למוסכניק נורווגי,לא קפצתי מהגג,אף על פי המלצת מרן רוג'ר יוסף.

 

[The Walrus]

אני די מופתע

שמעתי את הדיסק שוב והוא מאוד יפה, אבל יש בו שיר אחד שהוא פשוט מדהים. אחד השירים הטובים ביותר שאי פעם שמעתי, ואתה לא הזכרת אותו. Pocketful Of Stones. כל אחד וטעמו, אבל אני חושב שזה שיר מדהים... הטוב ביותר באלבום. לא ממש אהבתי את "Where We Start". זה רק אני או ש"Red Sky At Night" נשמע כאילו זה קטע אבוד מSOYCD?

 

[FuryUri]

pocketful of stones?

הוא פשוט כל הזמן מזכיר לי את imagine ... אני לא יודע למה!!! ואכן... red sky at night מזכיר לי גם את SOYCD ... לפחות בהתחלה...

 

[NOBLESSE99]

כי זה היה משמיעות ראושניות

הוא פשוט נתפס לאוזן בצורה קשה באמת והתעמקות ממשית עדיין לא חוויתי אני מקווה שזה יקרה בקרוב הכל נכתב לאחר שבוע שמיעה..!!!

 

[שלום חן]

אני רץ לקנות הדיסק...

אני מאד מקווה שאתה לא איש שיווק של גילמור בארץ.

 

[NOBLESSE99]

הלוואי...../images/Emo13.gif

 

[Inis mor]

הצאת לי את המילים מהפה!

ללא ספק מוצר חובה לרומנטיקאנים המלנכוליים שבניינו. מעניין גם שידיד שלי שלא מחבב במיוחד את פינק פלויד (וזה בלשון המעטה...

) ששמע אותו התלהב ממנו מאד. וכשסיפרתי לו של מי הדיסק-הוא הכריז את עצמו "מעריץ". יכול להיות שהצלחתי "להמיר" עוד אחד???

 

[ציףציף1000]

יפה כתבת! ../images/Emo45.gif

ואני מסכימה. הרשמים שלי: אם הייתי צריכה להגדיר את האלבום החדש של גילמור במילה אחת, הייתי מגדירה אותו כ"מהורהר". זהו אלבום של זכרונות, חוויות, רגשות ותחושות, של כניסה פנימה לעולם הפנימי ונסיון להבין אותו, לעשות בו סדר, למצוא בו הגיון. שירי האלבום הם שירי הלל לשלווה, לאהבה, לקשר – אבל מתחת לפני השטח יש תמיהות, חששות, זכרונות לא נעימים, ואף פחד קיומי, שגילמור נוגע-לא נוגע בו. On an Island מחזיר אותנו לפסטורליה של הפלויד. אמנם, החיבור לפלויד אינו ישיר כאן (מלבד רגעים בודדים, פה ושם), אבל האווירה הכפרית, המינורית, השורה על מרבית קטעי האלבום, מתקשרת מיידית לשירים כמו cirrus minor או grantchester meadows – מינוס רוג'ר ווטרס. (אם ווטרס הורג באחת את הזבוב המסכן בסוף grantchester meadows, גילמור יעדיף לתת לו לעוף לדרכו). הצורך לברוח מהמולת העיר, לעמוד מול עצמך במרחב הכפרי, באמצע השדות, לא השתנה אצל הפלוידים, כנראה, עד היום. זהו גם אלבום על חברות: החל משיתוף הפעולה הצמוד עם פולי סמסון, אשתו של דייב, שהשתתפה בכתיבת המילים למרבית השירים וגם שרה באחד מהם, דרך החברים הרבים המנגנים עם גילמור באלבום: גרהאם נאש ודייויד קרוסבי, פיל מנזנירה, רוברט וואייט, ראדו "בוב" קלוז, ווילי ווילסון ואחרים. גילמור כנראה מרגיש בנוח, כאשר הוא מוקף בחברים, התומכים בו וביצירתו, ומעבים את רוח השירים, אותה הוא מנסה להעביר. היינו, זה ההפך המוחלט מהאווירה של אלבומים כמו "החומה" או TFC, שעשייתם לוותה במאבקים קשים בין העושים במלאכה. ולשירי האלבום: Castellorizon אנו מתחילים את המסע אליו לוקח אותנו גילמור כבר בקטע הראשון, קטע אינסטרומנטלי ששמו לקוח משם אי יווני, שם שהה גילמור עם משפחתו. גילמור אוכף עלינו להאיט את הקצב, להתנתק מהוויות היומיום והקצב הרצחני של חיינו, לעבור לאי בודד, בו אווירה קסומה, מהורהרת ואמוציונלית. להתחיל מסע חדש, אל תוכנו. On an Island אווירת האי הבודד היא אינטימית, שלווה וחמה: אנו שוכבים ביחד ליד הגלים, מתחת לכיפת השמים, כשרק הכוכבים מארחים לנו לחברה. המוסיקה איטית, שקטה, רכה, ללא זוויות חדות. ההרמוניות שמוסיפים דייויד קרוסבי וגרהאם נאש לשיר מדגישות את הרכות, ה-mellowness של השיר, ומתקשרות ליצירה שלהם עצמם, בתחילת שנות השבעים עם CS&N. The Blue אנו ממשיכים במסע, נכנסים עמוק יותר ויותר, מתמסרים לטבע – לכחול של הים, ללילה האפל, לרוח, ולתחושות שהם מעלים, ללא התנגדות או נסיון להבין את הפשר.... “just drifting”... זהו שיר פסטורלי, והכי "פלוידי" באופיו באלבום. נוכחותו של ריק רייט רק מוסיפה לכך (שלא לדבר על ראדו "בוב" קלוז, המנגן אף הוא בקטע). Take a Breath ("קח אוויר") אנו עדיין בים הכחול, אבל האווירה משתנה: השיר עוסק באובדן דרך, בספיקות, בחששות ובפחדים, במיוחד במסגרת קשר אינטימי: "כאשר אתה מדוכא, אתה מוצא את עצמך / כאשר אתה טובע אין אף אחד אחר / אם אתה אובד, תצטרך להציל עצמך / כאשר תגלה שאין אף אחד אחר". הנגינה כאן חדה, קשה יותר, אינטנסיבית. Red Sky at Night תחושת אובדן הדרך נמשכת גם בקטע האינסטרומנטלי הבא, "שמים אדומים בלילה", אולי בגלל שהקטע אכן מזכיר את הפתיחה של Shine On You Crazy Diamond. הקלידים של רייט והסקסופון של גילמור דומיננטיים כאן, ומזכירים מיידית את המלנכוליה ששרתה על הקטע ההוא. This Heaven האהבה והזוגיות עושות רק טוב לגילמור: "כל החלקים מסתדרים במקומם / כאשר אנו הולכים בשדות אלו / ואני מושיט יד לגעת בפנייך / גן עדן עלי אדמות זה, הוא מספיק בשבילי / אז פרשי את הלחם ומיזגי את היין / אני לא צריך ברכות [במובן הדתי – צ.], אבל אני סופר את ברכותיי / החיים הם הרבה יותר ממה שהכסף יכול לקנות / כשאני רואה את האמונה בעיני ילדיי" זהו שיר של אדם המרוצה ממצבו ומקומו בחיים, ואסיר תודה על כך. ברקע, במשתמע, קיים הזכרון מזמנים קשים יותר, בהם היה פחות ממאושר ואולי החשש – המודגש על ידי המוסיקה הלא-עדינה – שאולי כל זה ייעלם, ימוג. Then I close My Eyes קטע אינסטרומנטלי נוסף, כמעט אמביינטי, שקט מאוד, כאשר בתוכו מתנהל דיאלוג בין הגיטרות של גילמור לצ'לו של קרוליין דייל. רגע של שקט פנימי, בו אנו מנותקים לחלוטין מהסביבה, ואף המחשבות מתמסמסות למעין גלים וצלילים עובריים. Smile שיר שנכתב לפני כמה שנים, ובוצע על ידי גילמור בפסטיבל "מלטדאון" בשנת 2002. זהו שיר מינורי, חמוד ועדין. אף כי הוא מדבר על ריב בין אוהבים – עד ההתפייסות שאחריה – הוא עדיין משאיר, כמו שמו, חיוך על שפתינו. גילמור מנגן כאן על כמעט כל הכלים, אך מפליא במיוחד בנגינת הגיטרה. הוא מלווה ע"י פולי בפסנתר ובשירה, וע"י ווילי ווילסון – המתופף של להקתו של גילמור לפני הפלויד, וחברו מקיימברידג' – בתופים תופים. A Pocketful of Stones ("כיס מלא חלוקי אבן") אחד הקטעים היותר טובים באלבום, ודווקא בגלל האמביוולנטיות שבו, הגורמת לנו להתעכב עליו, לחשוב. השיר מתאר אדם המתנתק מהעולם והוויותיו, סגור בתוך עצמו באנוכיות, נוכח ולא נוכח: "הוא מקפיץ את חלוקי האבן על פני המים, מעיף אותן באוויר / המעגלים מסתחררים מחוץ לזמנו / אף כי האדמה גוססת ראשו נמצא בכוכבים / רוב הסיכויים שניצוץ זה יימשך לכל אורך החיים / מנותק ממגע, הוא יחיה בתמיהה / הדאגות לא ידירו שינה מעיניו, הוא רק יעמיד פנים / בעולם שלו הוא לא יטבע / מסתובב בלעדיו עד הסוף / הנהרות מתייבשים אך אין קמט במצחו / אומר שלא אכפת לו מי יינצל / זה רק איך שהקוביה נופלת, עניין של מזל, ה'כאן ועכשיו' / והוא אינו חש אשמה, או פחד". האם גילמור מקנא בו? מבקר אותו? מרחם עליו? טון השיר הוא פייסני, שלו, לא ביקורתי, אך משאיר מספיק עמימות – הן במילים והן במוסיקה – בכדי שנמשיך לתהות. Where we start? האלבום מסתיים עם תמונה של דייב ופולי הולכים יד ביד, תוהים היכן הם בחייהם, באווירה הפסטורלית: "אנו מתחילים במקום בו אנו מסיימים / אנו יוצאים החוצה במתיקות, ללא תכנון מראש / לאורך הנהר אנו מאכילים את הברבורים בלחם / ואז חוצים את הגשר הצר לעבר היער שבעבר השני.... הזמן עובר בעצלתיים, ליבותינו משולבים זה בזה / עוזבים מאחור את כל הזמנים הרעים / היום תם / השמש שוקעת / מקפלים את השמיכה, הגיע הזמן לזוז... רוקדים וולס לאור הירח, וניצוצות הגחלים / עברנו כל כך הרבה / עוד דרך ארוכה לפנינו". זהו השיר היחיד באלבום לו כתב גילמור את המילים לבד. ואמנם, יש בטקסט קלישאות, אבל לא ניתן לפקפק באותנטיות של הרגש המועבר בו. גילמור מתגלה כאן, למרבית ההפתעה, כאדם עמוק ומעניין בהרבה מכפי שניתן היה לחשוב בעבר (או ממה שווטרס היה רוצה שנחשוב, אם להזכיר את הצ'ילבה לרגע). השיר הזה – ואולי האלבום כולו – מזכירים אולי באופן בלתי נמנע את On the Run מתוך Dark Side of the Moon: "היום תם, השיר נגמר, חשבתי שהיה לי עוד משהו לומר.... ". הצורך לומר את שלך, לפני שהכל נגמר, להפציר באנשים למצות את החיים, לפני שמאוחר מדי, לסכם את מה שהיה, ולקוות למה שיהיה. השורה התחתונה: זה אלבום טוב.

 

[The Walrus]

יפה כתבת!

(הכותרת לא מקורית אבל נכונה). Pocketful Of Stones זה שיר מדהים, אני שומע אותו כל הזמן... אלבום מעולה, היה שווה - ולו רק בשביל להכיר את השיר הזה.