The Walrus
New member
On An Island VS Amused To Death
קניתי את שתי הדיסקים האלה, On an Island וAmused To Death, וסך הכל שניהם די טובים. אני כתבתי מין מאמר שמשווה אותם... בסרט התיעודי "The Making Of The Dark Side Of The Moon" מרואיינים כל מיני חברי צוות שעבו עם הפלויד באולפן. ולמה אני מספר את זה עכשיו? כי אחד מהם (שאני לא זוכר את שמו) דיבר על השילוב המנצח של הליריקה של רוג'ר והמוזיקה של דייב וסיכם במשפט הזה: "דייויד גרם לאנשים להנות מהאלבום, ורוג'ר גרם להם לחשוב". רק עכשיו הבנתי כמה זה נכון. האלבום של גילמור, On An Island, הוא מהנה למדי. יש בו כמה שירים מאוד טובים, וכמובן - סולואים של גילמור... כל סולו שלו מדהים אותי מחדש. במיוחד נהניתי מלחן של השיר "Smile", ומהסולו גיטרה הסוגר של "On An Island" (השיר, לא הדיסק). מבחינת מילים, האלבום בינוני ומטה. המילים שלו פשוטות ולא מעניינות מדי, מידי פעם איזה משהו מעניין... בקיצור, שווה קנייה, מאוד גילמורי... אבל כל שיר באלבום (טוב, נו... כל שיר שאינו אינסטרומנטלי) פשוט צועק - רוצים את ווטרס! המילים של גילמור ואישתו לא ממש מעניינות... אצל ווטרס המצב הפוך. ב"Amused To Death" לא חסר ליריקה מצוינת. שיר הסיום, שנושא את שם האלבום, הוא אחת היצירות הטובות ביותר של ווטרס לדעתי... כל מילה שם כל כך נכונה. מדי פעם גם שמנו - היהודים - עלה בדיסק, ולא באור חיובי במיוחד ("הגרמנים הרגו את היהודים, שהרגו את הערבים, שהרגו את בני הערובה"), אבל סך הכל ליריקה מצויינת. אבל הלחנים לא מהנים במיוחד. רובם זה לא ממש שירה, אלא יותר מלמול של ווטרס על רקע מוזיקה, וכל שיר ממש צועק - רוצים את גילמור! את הלחנים המעולים שלו! והגיטרה שלו! אבל בקשר לגיטרה - יש במה להתנחם. ווטרס הביא 'שחקן חיזוק', שמשתתף בחלק גדול מהשירים ושמחפה על המחסור בסולואים של גילמור - ג'ף בק. גיטריסט מעולה ומוכר, בעל טאץ' שונה לגמרי מזה של גילמור אבל ייחודי מאוד. העבודה שלו בWhat God Wants Part 1 פשוט מעולה. לסיכום: ווטרס וגילמור משלימים אחד את השני, אחד מהם לבד פשוט לא מספיק. תתאחדו כבר! בבקשה...
קניתי את שתי הדיסקים האלה, On an Island וAmused To Death, וסך הכל שניהם די טובים. אני כתבתי מין מאמר שמשווה אותם... בסרט התיעודי "The Making Of The Dark Side Of The Moon" מרואיינים כל מיני חברי צוות שעבו עם הפלויד באולפן. ולמה אני מספר את זה עכשיו? כי אחד מהם (שאני לא זוכר את שמו) דיבר על השילוב המנצח של הליריקה של רוג'ר והמוזיקה של דייב וסיכם במשפט הזה: "דייויד גרם לאנשים להנות מהאלבום, ורוג'ר גרם להם לחשוב". רק עכשיו הבנתי כמה זה נכון. האלבום של גילמור, On An Island, הוא מהנה למדי. יש בו כמה שירים מאוד טובים, וכמובן - סולואים של גילמור... כל סולו שלו מדהים אותי מחדש. במיוחד נהניתי מלחן של השיר "Smile", ומהסולו גיטרה הסוגר של "On An Island" (השיר, לא הדיסק). מבחינת מילים, האלבום בינוני ומטה. המילים שלו פשוטות ולא מעניינות מדי, מידי פעם איזה משהו מעניין... בקיצור, שווה קנייה, מאוד גילמורי... אבל כל שיר באלבום (טוב, נו... כל שיר שאינו אינסטרומנטלי) פשוט צועק - רוצים את ווטרס! המילים של גילמור ואישתו לא ממש מעניינות... אצל ווטרס המצב הפוך. ב"Amused To Death" לא חסר ליריקה מצוינת. שיר הסיום, שנושא את שם האלבום, הוא אחת היצירות הטובות ביותר של ווטרס לדעתי... כל מילה שם כל כך נכונה. מדי פעם גם שמנו - היהודים - עלה בדיסק, ולא באור חיובי במיוחד ("הגרמנים הרגו את היהודים, שהרגו את הערבים, שהרגו את בני הערובה"), אבל סך הכל ליריקה מצויינת. אבל הלחנים לא מהנים במיוחד. רובם זה לא ממש שירה, אלא יותר מלמול של ווטרס על רקע מוזיקה, וכל שיר ממש צועק - רוצים את גילמור! את הלחנים המעולים שלו! והגיטרה שלו! אבל בקשר לגיטרה - יש במה להתנחם. ווטרס הביא 'שחקן חיזוק', שמשתתף בחלק גדול מהשירים ושמחפה על המחסור בסולואים של גילמור - ג'ף בק. גיטריסט מעולה ומוכר, בעל טאץ' שונה לגמרי מזה של גילמור אבל ייחודי מאוד. העבודה שלו בWhat God Wants Part 1 פשוט מעולה. לסיכום: ווטרס וגילמור משלימים אחד את השני, אחד מהם לבד פשוט לא מספיק. תתאחדו כבר! בבקשה...