OH MARCY
שנות ה-80. יש הרבה בעיות עם המושג הזה. מצד אחד, תקופה חולה בתולדות המוזיקה, שבה לא קורה כמעט שום דבר מעניין. סגנון הסאונד המעצבן שהיה נהוג צמצם את מקום המוזיקאים והעלה את מקום הסינטסייזרים, הופעות מוחצנות ומגעילות שאין שום קשר ביניהם לבין מוזיקה, שירים דביקים וקיטשיים ושום דבר חדש בעולם שיעשה את המהפכות שהיו עד אז. משעמם. (כמובן, שהיה את u2, ודייר סטרייטס, והסמית'ס, וrem, וברוס ספרינגסטין, וגם קצת פוליס שהיו בסדר וחלקם היו מדהימים, אבל זה לא הנושא...) כמו כל העולם, גם בוב דילן נרדם קצת באייטיז. ההתנצרות שלו והחזרה ליהדות יצרה כמה אלבומים, שלא מתקרבים יותר מידי לרמת האלבומים שדילן הוציא בשנות ה-60 וה-80. שיתוף הפעולה שלו עם מארק קנופלר היה מעניין, לא רע, אבל גם לא יצר משהו שבאמת מעניין לדורות. דילן מתאר בספרו "כרוניקות" שהוא הרגיש שחלאס, זהו. אין לו מה לתת יותר לעולם המוזיקה. אם הוא יפרוש, זה יהיה בסדר. אם לא- שום דבר לא יהיה באמת מעניין. תוך כדי הוא הקליט אלבום עם הגרייטפול דד (אלבום בסדר.. אבל אל תרוצו לחפש אותו) ויצא לסיבוב הופעות, ובאמצע הסיבוב, הוא מספר שעלה על טכניקה חדשה לנגן ולשיר. אם אתם רוצים להבין על מה ומה מדובר- תקראו ת'ספר, כי אני לא הבנתי ממש ת'רעיון. בכל אופן, בוב מתלהב מעצמו, ומתחיל גם איכשהו לכתוב שירים חדשים. הדברים מתחילים להתחבר, אבל דילן לא מרגיש שיש לו באמת מה לתת לעולם, שכן הוא טוען ש"קשה לו להקליט אלבומים ושזה באמת יעבוד". בנוסף, הוא לא אוהב את סוגי הסאונד שמסתובבים סביבו, ובערך מוותר על הקלטת אלבום חדש. זה יכל להיות סוף הסיפור, אילולא ארוחת ערב של דילן עם אהובכם- בונו, סולנה של u2. בונו שואל את דילן אם יש לו שירים חדשים, ודילן עונה שכן. בונו רואה את השירים, ואומר לדילן משפט מקורי- "כדאי לך להקליט אותם" (נו, בטח, נראה אתכם אומרים משהו אחר על אלבום חדש של דילן אם יציעו לכם..). דילן אומר שעזוב, לא בא לי, עייפתי, לך צא לעוד סיבוב הופעות מפלצתי ותן לי להזדקן בשקט. בונו חושב, ואומר, למה? ודילן אומר שאין לו מה לחדש, והסאונד מעצבן אותו, ולא בא לי, וזהו. אז בונו שואל אותו אם הוא מכיר את דניאל לנואה. אז קצת על דניאל לנואה- מדובר בבחור צרפתי-קנדי, מפיק שעבד עם כמעט כל שם מוכר על הפלנטה והפיק כמות מדהימה של אלבומי מופת. הוא עבד עם בריאן אינו, פטר גבריאל, u2 כמובן, ניל יאנג, אמיליו האריס, רובי רוברטסון ועוד. הוא זה שהוציא את u2 מלהקת רוק קשוחה ללהקת אווירה חוצת שחקים. היכולת שלו לעצב אווירה ולתת לאמן את הבמה שהוא צריך כדי להוציא את עצמו לפועל מדהימה, ויעידו עליה השורה המרשימה של האמנים שהוזכרו. הוא גם הוציא כמה אלבומי סולו, ובכללי מראיונות איתו נראה שמדובר בבחור די חמוד. דילן שמע על לנואה, ואמר שיאללה, למה לא, ומוצא את עצמו נוסע לניו אורלינס, בירת הג'אז והבלוז. ניו אורלינס נראתה בדיוק כמו מה שדילן צריך- מקום שקט, עם טיפוסים מעניינים, וחיבור למוזיקת נשמה עוצמתית של ברים, פאבים ודרום ארה"ב. דילן מסתובב בניו אורלינס ונרגע קצת, ומנסה לתת לעניינים לזרום. בנוסף, בצעד מעניין, הוא לא מביא שום ציוד לניו אורלינס, ובכך מביע אמון מוחלט בלנואה, כאילו אומר לו- אם אין לך מה שצריך, אז גם לי אין. דילן מעיד בספרו שללנואה היה את "כל הציוד הנדרש", כולל נגנים, אולפן, וחזון. ומתחילים לעבוד. על תהליך ההקלטות תוכלו לקרוא באריכות בסיפרו של דילן. הוא מתאר על הבלאגן שהיה באולפן, על הקושי שלו לחוש את השירים מבפנים ולעשות אותם בצורה שתזיז משהו למישהו. לנואה עזר לו בזה, אבל במחיר של הרבה גיטרות מנופצות, עצבים ועבודה קשה, ומיליון טייקים. אבל אני באתי לדבר על מוזיקה, אז בוא נראה מה הם עשו פה. oh marcy הוא אלבום פשוט. אין פה טריקים הפקתיים מיוחדים שלא שמענו מלנואה. דילן הוא לא u2 ולא פטר גבריאל, אין לו רעיונות לשנות את העולם או את המוזיקה. הוא רק מנסה לכתוב שירים טובים שיהיה מעניין לשמוע. לנואה יצר בשבילו פלטפורמה של הרבה גיטרות, סאונד אוורירי ותחושה של- איך לא- ניו אורלינס. השיר הראשון- "political world" מציג את כל מה שיש לאלבום להציע- דילן בשיאו עם טקסט לוחמני ומחאתי, שירה עצבנית, קול סדוק ויחודי. לנואה מקשט הכל עם הרבה גיטרות, גרוב, קצב ובלאגנים. לא, זה לא שיא האלבום, אבל זה פתיחה טובה, והאווירה האמריקנית של הקטע מראה שלדילן נמאס, מאוד, מהסאונד המעצבן של שנות ה-80. where teerdroops fall הוא בלדה יפהפייה, עם גיטרת סלייד וסולו סקספון מהמם בסופו. לנואה ערם פה גיטרות על גיטרות ויצר צליל מרגיע ונינוח, שעליו דילן מזמר בסגנון השירה הייחודי שלו. לא הבנתי על מה השיר מדבר (האמת, אני חלש בטקסטים באנגלית. אם מישהו רוצה לדבר על זה- אשמח לשמוע. אוף.) אבל האמת- זה לא משנה. פשוט שיר נפלא. evrething is brokan הוא פיסת רוקנרול נהדרת. המילים מעידות על השקפת העולם של דילן באותן הזמן- הוא לא רואה דברים שלמים וטובים, אלא רק פגמים, והוא כותב על אותם פגמים. זו מן הצהרה- "הכל שבור, אבל איזה כיף זה ככה, לא?". הגיטרות חוגגות, ויאללה בלאגן. אני מדמיין את מיק ג'אגר עושה את השיר הזה ומתמוגג. ring them bells הוא שיר שקצת מזכיר לי את התקופה הנוצרית של דילן, אבל למי אכפת. פסנתר יפהפייה ודילן מזמר על העניים, הנידחים, ועל כולנו. שיר עצוב, נוגע, אבל מלא תקווה. אני מרגיש פה נשמה בשיר הזה. ועובדה שלנואה גם חש ככה ולא הוסיף יותר מידי לשיר מלבד פסנתר וקצת גיטרה ברקע. the man in the long black coat הוא שיא האלבום מבחינתי, ואחד השיאים של דילן בכל הזמנים לדעתו, ודילן מעיד בספר שגם לדעתו- "זה היה הi walk the line". לנואה מכשף את השיר והמאזין ואת כל העולם על ידי יצירת אווירה הכי מפחידה שיצא לכם לשמוע. הקצב פה שומר על מתח, והמילים של דילן שמספרות על הזאתי שהלכה אבל לא ברור לו עם מי מכניסות אותנו לעולם עצוב, מפחיד ומשוגע. אבל מי רוצה לצאת מזה? מסטרפיס. most of the time, אחד השירים האהובים עלי מהאלבום. של דילני קלאסי על אדם שנפרד מאהובתו, וזה לא מזיז לו, בד"כ. שיר על הכחשה. תת מודע ואהבה נכזבת. כרגיל, לנואה נותן הפקה נהדרת עם גיטרות מושלמות, ודילן עם הקול הסדוק רק מוסיף לתחושת הוויסקי של אחרי הפרידה. what god am i הוא שיר טוב, אבל לטעמי קצת מפספס ת'קטע. גם דילן לא התהלהב ממנו ומעיד שהמנגינה לא נוגעת בו מספיק. אני מסכים, זה שיר קצת לא ממוקד, אבל גם שירים לא ממוקדים אצל דילן טובים יותר מכל דבר אחר כמעט בעולמנו. Disease of Conceit- שיר מחאה אנלא בטוח, אבל לבטח שיר שמעיד על משהו לא טוב בעולם. שיר על איך כולנו אובדים ע"י מחלת היוהרה ולא מצליחים לרפא את עצמנו. אם זה מתקשר לשיר הקודם, ניכר שדילן לא היה בטוח באמת בעצמו והיו לו הרבה מחשבות על יוהרה, ביטחון עצמי וכד'. מעניין. שיר נפלא אגב, עם סולו גיטרה יפהפייה בסופו. what was it you wanted הוא המשך ישיר ל"איש במעיל השחור הארוך". מפחיד, מטריד, וממשיך את תחושת הבידוד ואי ההבנה. לא ברור מה אתה רוצה, מה אני רוצה, ומה אנחנו בכלל קשורים אחד לשני. המפוחית כאן בשיאה. עוד אחד משיאי האלבום. shooting star- עזבו. כל מילה שאגיד על השיר מיותרת, רק ניתן לדילן לדבר- "השיר הזה מכיל בתוכו מיליון שנה של עצבות". זה אלבום שברובו עצוב, לעיתים מטריד ואף מפחיד. אין פה הרבה אופטמיות- דילן לא היה אופטימי לגבי העולם או המוזיקה שלו. אבל לנואה כן היה, והחיבור הנפלא הזה מניב את האלבום הזה. את דילן קשה לתמצת. הוא גאון מוזיקלי ולירי, עם ראיה מאוד חזקה על העולם. ההשראה באה לו לפרקים, וקשה לתפוס אתו בשיאו. לנואה הצליח ליצור את כל התנאים, ולמזלו דילן בדיוק התחבר עם עצמו בזמן, ונתן לנו 9 שירים,
שנות ה-80. יש הרבה בעיות עם המושג הזה. מצד אחד, תקופה חולה בתולדות המוזיקה, שבה לא קורה כמעט שום דבר מעניין. סגנון הסאונד המעצבן שהיה נהוג צמצם את מקום המוזיקאים והעלה את מקום הסינטסייזרים, הופעות מוחצנות ומגעילות שאין שום קשר ביניהם לבין מוזיקה, שירים דביקים וקיטשיים ושום דבר חדש בעולם שיעשה את המהפכות שהיו עד אז. משעמם. (כמובן, שהיה את u2, ודייר סטרייטס, והסמית'ס, וrem, וברוס ספרינגסטין, וגם קצת פוליס שהיו בסדר וחלקם היו מדהימים, אבל זה לא הנושא...) כמו כל העולם, גם בוב דילן נרדם קצת באייטיז. ההתנצרות שלו והחזרה ליהדות יצרה כמה אלבומים, שלא מתקרבים יותר מידי לרמת האלבומים שדילן הוציא בשנות ה-60 וה-80. שיתוף הפעולה שלו עם מארק קנופלר היה מעניין, לא רע, אבל גם לא יצר משהו שבאמת מעניין לדורות. דילן מתאר בספרו "כרוניקות" שהוא הרגיש שחלאס, זהו. אין לו מה לתת יותר לעולם המוזיקה. אם הוא יפרוש, זה יהיה בסדר. אם לא- שום דבר לא יהיה באמת מעניין. תוך כדי הוא הקליט אלבום עם הגרייטפול דד (אלבום בסדר.. אבל אל תרוצו לחפש אותו) ויצא לסיבוב הופעות, ובאמצע הסיבוב, הוא מספר שעלה על טכניקה חדשה לנגן ולשיר. אם אתם רוצים להבין על מה ומה מדובר- תקראו ת'ספר, כי אני לא הבנתי ממש ת'רעיון. בכל אופן, בוב מתלהב מעצמו, ומתחיל גם איכשהו לכתוב שירים חדשים. הדברים מתחילים להתחבר, אבל דילן לא מרגיש שיש לו באמת מה לתת לעולם, שכן הוא טוען ש"קשה לו להקליט אלבומים ושזה באמת יעבוד". בנוסף, הוא לא אוהב את סוגי הסאונד שמסתובבים סביבו, ובערך מוותר על הקלטת אלבום חדש. זה יכל להיות סוף הסיפור, אילולא ארוחת ערב של דילן עם אהובכם- בונו, סולנה של u2. בונו שואל את דילן אם יש לו שירים חדשים, ודילן עונה שכן. בונו רואה את השירים, ואומר לדילן משפט מקורי- "כדאי לך להקליט אותם" (נו, בטח, נראה אתכם אומרים משהו אחר על אלבום חדש של דילן אם יציעו לכם..). דילן אומר שעזוב, לא בא לי, עייפתי, לך צא לעוד סיבוב הופעות מפלצתי ותן לי להזדקן בשקט. בונו חושב, ואומר, למה? ודילן אומר שאין לו מה לחדש, והסאונד מעצבן אותו, ולא בא לי, וזהו. אז בונו שואל אותו אם הוא מכיר את דניאל לנואה. אז קצת על דניאל לנואה- מדובר בבחור צרפתי-קנדי, מפיק שעבד עם כמעט כל שם מוכר על הפלנטה והפיק כמות מדהימה של אלבומי מופת. הוא עבד עם בריאן אינו, פטר גבריאל, u2 כמובן, ניל יאנג, אמיליו האריס, רובי רוברטסון ועוד. הוא זה שהוציא את u2 מלהקת רוק קשוחה ללהקת אווירה חוצת שחקים. היכולת שלו לעצב אווירה ולתת לאמן את הבמה שהוא צריך כדי להוציא את עצמו לפועל מדהימה, ויעידו עליה השורה המרשימה של האמנים שהוזכרו. הוא גם הוציא כמה אלבומי סולו, ובכללי מראיונות איתו נראה שמדובר בבחור די חמוד. דילן שמע על לנואה, ואמר שיאללה, למה לא, ומוצא את עצמו נוסע לניו אורלינס, בירת הג'אז והבלוז. ניו אורלינס נראתה בדיוק כמו מה שדילן צריך- מקום שקט, עם טיפוסים מעניינים, וחיבור למוזיקת נשמה עוצמתית של ברים, פאבים ודרום ארה"ב. דילן מסתובב בניו אורלינס ונרגע קצת, ומנסה לתת לעניינים לזרום. בנוסף, בצעד מעניין, הוא לא מביא שום ציוד לניו אורלינס, ובכך מביע אמון מוחלט בלנואה, כאילו אומר לו- אם אין לך מה שצריך, אז גם לי אין. דילן מעיד בספרו שללנואה היה את "כל הציוד הנדרש", כולל נגנים, אולפן, וחזון. ומתחילים לעבוד. על תהליך ההקלטות תוכלו לקרוא באריכות בסיפרו של דילן. הוא מתאר על הבלאגן שהיה באולפן, על הקושי שלו לחוש את השירים מבפנים ולעשות אותם בצורה שתזיז משהו למישהו. לנואה עזר לו בזה, אבל במחיר של הרבה גיטרות מנופצות, עצבים ועבודה קשה, ומיליון טייקים. אבל אני באתי לדבר על מוזיקה, אז בוא נראה מה הם עשו פה. oh marcy הוא אלבום פשוט. אין פה טריקים הפקתיים מיוחדים שלא שמענו מלנואה. דילן הוא לא u2 ולא פטר גבריאל, אין לו רעיונות לשנות את העולם או את המוזיקה. הוא רק מנסה לכתוב שירים טובים שיהיה מעניין לשמוע. לנואה יצר בשבילו פלטפורמה של הרבה גיטרות, סאונד אוורירי ותחושה של- איך לא- ניו אורלינס. השיר הראשון- "political world" מציג את כל מה שיש לאלבום להציע- דילן בשיאו עם טקסט לוחמני ומחאתי, שירה עצבנית, קול סדוק ויחודי. לנואה מקשט הכל עם הרבה גיטרות, גרוב, קצב ובלאגנים. לא, זה לא שיא האלבום, אבל זה פתיחה טובה, והאווירה האמריקנית של הקטע מראה שלדילן נמאס, מאוד, מהסאונד המעצבן של שנות ה-80. where teerdroops fall הוא בלדה יפהפייה, עם גיטרת סלייד וסולו סקספון מהמם בסופו. לנואה ערם פה גיטרות על גיטרות ויצר צליל מרגיע ונינוח, שעליו דילן מזמר בסגנון השירה הייחודי שלו. לא הבנתי על מה השיר מדבר (האמת, אני חלש בטקסטים באנגלית. אם מישהו רוצה לדבר על זה- אשמח לשמוע. אוף.) אבל האמת- זה לא משנה. פשוט שיר נפלא. evrething is brokan הוא פיסת רוקנרול נהדרת. המילים מעידות על השקפת העולם של דילן באותן הזמן- הוא לא רואה דברים שלמים וטובים, אלא רק פגמים, והוא כותב על אותם פגמים. זו מן הצהרה- "הכל שבור, אבל איזה כיף זה ככה, לא?". הגיטרות חוגגות, ויאללה בלאגן. אני מדמיין את מיק ג'אגר עושה את השיר הזה ומתמוגג. ring them bells הוא שיר שקצת מזכיר לי את התקופה הנוצרית של דילן, אבל למי אכפת. פסנתר יפהפייה ודילן מזמר על העניים, הנידחים, ועל כולנו. שיר עצוב, נוגע, אבל מלא תקווה. אני מרגיש פה נשמה בשיר הזה. ועובדה שלנואה גם חש ככה ולא הוסיף יותר מידי לשיר מלבד פסנתר וקצת גיטרה ברקע. the man in the long black coat הוא שיא האלבום מבחינתי, ואחד השיאים של דילן בכל הזמנים לדעתו, ודילן מעיד בספר שגם לדעתו- "זה היה הi walk the line". לנואה מכשף את השיר והמאזין ואת כל העולם על ידי יצירת אווירה הכי מפחידה שיצא לכם לשמוע. הקצב פה שומר על מתח, והמילים של דילן שמספרות על הזאתי שהלכה אבל לא ברור לו עם מי מכניסות אותנו לעולם עצוב, מפחיד ומשוגע. אבל מי רוצה לצאת מזה? מסטרפיס. most of the time, אחד השירים האהובים עלי מהאלבום. של דילני קלאסי על אדם שנפרד מאהובתו, וזה לא מזיז לו, בד"כ. שיר על הכחשה. תת מודע ואהבה נכזבת. כרגיל, לנואה נותן הפקה נהדרת עם גיטרות מושלמות, ודילן עם הקול הסדוק רק מוסיף לתחושת הוויסקי של אחרי הפרידה. what god am i הוא שיר טוב, אבל לטעמי קצת מפספס ת'קטע. גם דילן לא התהלהב ממנו ומעיד שהמנגינה לא נוגעת בו מספיק. אני מסכים, זה שיר קצת לא ממוקד, אבל גם שירים לא ממוקדים אצל דילן טובים יותר מכל דבר אחר כמעט בעולמנו. Disease of Conceit- שיר מחאה אנלא בטוח, אבל לבטח שיר שמעיד על משהו לא טוב בעולם. שיר על איך כולנו אובדים ע"י מחלת היוהרה ולא מצליחים לרפא את עצמנו. אם זה מתקשר לשיר הקודם, ניכר שדילן לא היה בטוח באמת בעצמו והיו לו הרבה מחשבות על יוהרה, ביטחון עצמי וכד'. מעניין. שיר נפלא אגב, עם סולו גיטרה יפהפייה בסופו. what was it you wanted הוא המשך ישיר ל"איש במעיל השחור הארוך". מפחיד, מטריד, וממשיך את תחושת הבידוד ואי ההבנה. לא ברור מה אתה רוצה, מה אני רוצה, ומה אנחנו בכלל קשורים אחד לשני. המפוחית כאן בשיאה. עוד אחד משיאי האלבום. shooting star- עזבו. כל מילה שאגיד על השיר מיותרת, רק ניתן לדילן לדבר- "השיר הזה מכיל בתוכו מיליון שנה של עצבות". זה אלבום שברובו עצוב, לעיתים מטריד ואף מפחיד. אין פה הרבה אופטמיות- דילן לא היה אופטימי לגבי העולם או המוזיקה שלו. אבל לנואה כן היה, והחיבור הנפלא הזה מניב את האלבום הזה. את דילן קשה לתמצת. הוא גאון מוזיקלי ולירי, עם ראיה מאוד חזקה על העולם. ההשראה באה לו לפרקים, וקשה לתפוס אתו בשיאו. לנואה הצליח ליצור את כל התנאים, ולמזלו דילן בדיוק התחבר עם עצמו בזמן, ונתן לנו 9 שירים,