תתפלא אבל חוקרים אובדנות
בכלים קצת יותר רצינים , במחקרים קצת יותר רצינים אוכלוסיות מודרות. ואובדנות .
אני אישית מאמין שאובדנות אינה קשורה רק לבדידות ורדיפה. רבים ממקרי האובדנות של אוכלוסיות מסויימות קשורה לבעיות אחרות: כלכליות, משפחתיות, תוך אישיות, בינאישיות ועוד.
הנטייה המינית בנושא אובדנות היא סוג של סמן סיכון. עצם היותך בעל נטייה הומוסקסואלית שם אותך בסיכון לאורך כל חייך וללא קשר לגילך או היותך בארון או קשיש, או מנותק מהמשפחה. נכון שכעת הסטטיסטיקה מדברת יותר על גילאי 15-24, אבל לצערי לא בדקו נטייה לאובדנות לאורך כל החיים בקרב להט"בים. מה קורה ומה הייתה תגובתך אילו החוקר היה מגיע מבית? יש הרבה להט"בים שעורכים מחקרים רצינים (תיזות ומעלה) על נושאים להט"בים. אבל לא רק.
דווקא שמעתי שיש כיום מחקרים הסותרים את המודל של קאס ויש לפעמים יותר מצוקה ודחק לאחר היציאה מהארון. תחשוב על להט"ב שהבעיה העיקרית שלהם היא לקבל את עצמם לפני שהסביבה תקבל, לעתים מתפתחת על רקע זה מצוקה נפשית קשה. אנשים לאחר פרידות או אלימות בתוך זוגיות חד מינית, או אתמול יצא לי לשמוע תדהמה על ניצול מיני בקרב גברים בגירים, האם כל אדם החווה דיכאון בהכרח ייטה למחשבות או מעשים אובדניים? המציאות מוכיחה שלא. האם כל אדם שיש לו מחשבות או אקטים אובדניים הוא בהכרח סובל מדיכאון? גם לא.
אובדנות לצערי, היא נושא כאוב. מעבר לכך שהוא כאוב, הוא כיום נמצא בויכוח האם ניתן או לא לנבא אובדנות , והאם ניתן או לא למנוע. לגבי השאלה השנייה אני יותר מחושב שניתן להקטין אובדנות, למזער מספרים אך לא בהכרח למגר.
אגלב לך סוש "חקרתי" בסמינר בתואר הראשון הומואים דתיים, חלק מהמסקנות במיני מחקר הזה היו דומות לעבודה של הספר "ארוך בתוך ארון" עירית קורן וחלק לא.
חבל לי שבוחרים לחקור רק את הבעייתי והפתולוגי ולא את הכוחות או הקשיים החברתיים שמהווים קרקע לבעיות חברתיות משמעותיות (ולא שיוויון זכויות הוא לא הבעיה הדחופה ביותר).
נטייה מינית היא סמן לסיכון אך רק סמן. רופא צריך להיות מודע שזה רק סמן. רופא טוב משתמש בסמנים לטיפול, רופא טיפש שולח לבדיקת HIV באופן אוטומטי.
