כשקראתי את המאמר
נזכרתי בספרים של mensa שהסתובבו אצלינו בבית, ספרי "בחן את עצמך", "דע את ה IQ של ילדך" וכו' כילדה, מאוד נהנתי מזה. אלה באמת היו חידות כיפיות עבורי, וככאלה - בהחלט היה לזה מקום. מאידך, כל ההתיחסות של הורי ללימודים (חלק מזה: פשוט ענין תרבותי), הציפיות, ה"תיק" שתפרו לי (ללמוד אץ כל מה שאבי יכול היה אך לא למד, משום שהם עלו לארץ + הוא הופתע מכך שהוא אב), יחד עם לקבל עבורי החלטות, להכריח אותי ללמוד, לקבוע לי סדרי עדיפויות... אני מרגישה היום שיש לי עוד הרבה עבודה על עצמי כדי לצאת משם. ושוב - חוגי המחוננים למיניהם היו לי מקום נפלא, לימודית וחברתית. הקושי שלי הוא עם כל הדמות שלי שנתפרה עבורי מסביב לזה. נדמה לי שזו הנקודה שצרמה לי במאמר.