מעניין, תודה
אני יודע שכתבת בתגובה לאבי ולא ישירות ל-misterrigs.
עדיין, כיוון שנשאלה כאן שאלה בעניינו של misterrigs, וכיוון שאנו לא מכירים אותו והוא לא הגיב מאז, אני באמת לא יכול לדעת מה תהיה תחושתו לנוכח הלצות ברוח הזאת.
לאחד ממטופליי יש OCD. אני מטפל בו אצלו בבית, כיוון שהוא מתקשה מנטלית לצאת מהבית. יום אחד יצאנו לאחר הטיפול להליכה ושיחה קצרה ליד ביתו. באותו זמן חלפה ברחוב הקטן שבו הלכנו מכונית במהירות גבוהה. הוא העיר את דעתו על הנהג בהומור, אני הגבתי באמירה משלי, שנינו צחקנו ולאחר מכן המשכנו ללכת ולשוחח עוד שעה קלה. נפרדנו כמו תמיד ברוח טובה.
בערב, מספר שעות מאוחר יותר, הוא התקשר אליי. הוא שאל אם אני זוכר מה אמרתי על אותו נהג, סיפר לי שמאז אותו רגע נתפסה אצלו המחשבה שצחקתי בעצם עליו ולא על הנהג, והמחשבה הזאת מפריעה לו ברמה כזאת שהוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. הוא שאל אם זה בסדר מבחינתי לקחת את דבריי בחזרה. אמרתי לו שדבריי לא כוונו כלפיו, שאני מתנצל אם חשב שכן ובכל מקרה אם זה מה שיסייע לו, אני כמובן לוקח את דבריי בחזרה. הוא הודה לי, ואמר שלולא הייתי לוקח את דבריו בחזרה, המחשבה הזאת לא היתה עוזבת אותו. במפגשים הבאים שוחחנו על כך מעט, ואני חושב שגם דרך השיאצו הוא חווה אפשרות להתמודד עם משהו פשוט יותר עבורו, כמו כאב עדין שמתמוסס בעקבות מגע.
אני מטפל שיאצו, לא פסיכולוג. אני חושב שכל מי שעובר הכשרה ארוכה ורצינית של טיפול במגע, וטיפול בכלל, מפתח ומרחיב את ההקשבה, הרגישות וההבנה שכבר קיימות אצלו. ועדיין, אני לא פסיכולוג. יכול להיות שפסיכולוג היה דוחק בו להתמודד עם המחשבה הטורדנית בדרך אחרת, ולא לפנות אליי. יכולות להיות הרבה שיטות ודרכים, גם בפסיכולוגיה המערבית שאינה מקשה אחת. נזכרתי כעת בסיפור הזה רק משום שכל עוד אנחנו לא מכירים ומבינים מי נמצא בצד השני, כדאי לגלות יותר רגישות. אני לא מפנה אליך אישית את הדברים, ולא טוען שאתה לא רגיש - זה פשוט נראה לי נכון כגישה כללית.
ואני מסכים ש"אדם שמטפל ברפואה משלימה , או אדם העוסק ברוחניות צריך להכיר כמה שיותר את נפש האדם". אני מקבל הרבה השראה מקריאה של דברים שלא למדתי לעומק, אבל נכתבו על ידי אנשים שכן התעמקו בהם. ואני זוכר את ההבדל. באותה מידה אפשר לומר שכל אדם שמטפל, צריך להכיר כמה שיותר את גוף האדם. יחד עם זאת, כל תלמיד לרפואה שנה א' יודע כנראה יותר טוב ממני אנטומיה ופיזיולוגיה. הדבר נכון כנראה גם לגבי תובנות נהדרות שיש בפסיכולוגיה המערבית, ובהקשר הזה וודאי קראת - ואם לא, אז מומלץ בחום - לקרוא את ספריו של ג`ק קורנפילד, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית ומורה ויפאסנה שמצא כנראה דרך מוצלחת למזג בדרכו את שניהם.
ולסיום, אני חושב שזה נכון לכל מטפל, להמשיך לקרוא, לחקור וללמוד בתחום שלו. כתבת:
"לכן לאחרונה התחלתי לבלוע ספרי פסיכולוגיה מכל הסוגים"
אז בתאבון, ותמשיך לשתף.
אני יודע שכתבת בתגובה לאבי ולא ישירות ל-misterrigs.
עדיין, כיוון שנשאלה כאן שאלה בעניינו של misterrigs, וכיוון שאנו לא מכירים אותו והוא לא הגיב מאז, אני באמת לא יכול לדעת מה תהיה תחושתו לנוכח הלצות ברוח הזאת.
לאחד ממטופליי יש OCD. אני מטפל בו אצלו בבית, כיוון שהוא מתקשה מנטלית לצאת מהבית. יום אחד יצאנו לאחר הטיפול להליכה ושיחה קצרה ליד ביתו. באותו זמן חלפה ברחוב הקטן שבו הלכנו מכונית במהירות גבוהה. הוא העיר את דעתו על הנהג בהומור, אני הגבתי באמירה משלי, שנינו צחקנו ולאחר מכן המשכנו ללכת ולשוחח עוד שעה קלה. נפרדנו כמו תמיד ברוח טובה.
בערב, מספר שעות מאוחר יותר, הוא התקשר אליי. הוא שאל אם אני זוכר מה אמרתי על אותו נהג, סיפר לי שמאז אותו רגע נתפסה אצלו המחשבה שצחקתי בעצם עליו ולא על הנהג, והמחשבה הזאת מפריעה לו ברמה כזאת שהוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. הוא שאל אם זה בסדר מבחינתי לקחת את דבריי בחזרה. אמרתי לו שדבריי לא כוונו כלפיו, שאני מתנצל אם חשב שכן ובכל מקרה אם זה מה שיסייע לו, אני כמובן לוקח את דבריי בחזרה. הוא הודה לי, ואמר שלולא הייתי לוקח את דבריו בחזרה, המחשבה הזאת לא היתה עוזבת אותו. במפגשים הבאים שוחחנו על כך מעט, ואני חושב שגם דרך השיאצו הוא חווה אפשרות להתמודד עם משהו פשוט יותר עבורו, כמו כאב עדין שמתמוסס בעקבות מגע.
אני מטפל שיאצו, לא פסיכולוג. אני חושב שכל מי שעובר הכשרה ארוכה ורצינית של טיפול במגע, וטיפול בכלל, מפתח ומרחיב את ההקשבה, הרגישות וההבנה שכבר קיימות אצלו. ועדיין, אני לא פסיכולוג. יכול להיות שפסיכולוג היה דוחק בו להתמודד עם המחשבה הטורדנית בדרך אחרת, ולא לפנות אליי. יכולות להיות הרבה שיטות ודרכים, גם בפסיכולוגיה המערבית שאינה מקשה אחת. נזכרתי כעת בסיפור הזה רק משום שכל עוד אנחנו לא מכירים ומבינים מי נמצא בצד השני, כדאי לגלות יותר רגישות. אני לא מפנה אליך אישית את הדברים, ולא טוען שאתה לא רגיש - זה פשוט נראה לי נכון כגישה כללית.
ואני מסכים ש"אדם שמטפל ברפואה משלימה , או אדם העוסק ברוחניות צריך להכיר כמה שיותר את נפש האדם". אני מקבל הרבה השראה מקריאה של דברים שלא למדתי לעומק, אבל נכתבו על ידי אנשים שכן התעמקו בהם. ואני זוכר את ההבדל. באותה מידה אפשר לומר שכל אדם שמטפל, צריך להכיר כמה שיותר את גוף האדם. יחד עם זאת, כל תלמיד לרפואה שנה א' יודע כנראה יותר טוב ממני אנטומיה ופיזיולוגיה. הדבר נכון כנראה גם לגבי תובנות נהדרות שיש בפסיכולוגיה המערבית, ובהקשר הזה וודאי קראת - ואם לא, אז מומלץ בחום - לקרוא את ספריו של ג`ק קורנפילד, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית ומורה ויפאסנה שמצא כנראה דרך מוצלחת למזג בדרכו את שניהם.
ולסיום, אני חושב שזה נכון לכל מטפל, להמשיך לקרוא, לחקור וללמוד בתחום שלו. כתבת:
"לכן לאחרונה התחלתי לבלוע ספרי פסיכולוגיה מכל הסוגים"
אז בתאבון, ותמשיך לשתף.
