OCD , אשמה, טיקים. ו"מונק"

[noah000]

OCD , אשמה, טיקים. ו"מונק"

מה אתם חושבים על הרעיון שמאחורי OCD עומד איזה קונפליקט לא פתור, כמו תחושת אשמה או אגרסיה שקשה לבעליה להתמודד איתה? לא בטוחה מה אני חושבת על זה. נשמע לי פשטני משהו. מצד שני זה מתאר אותי מצויין.

אבל אולי אני לא מקרה אופייני... ודבר שני, האם יש איזה קשר ידוע בין OCD לטיקים? יש לי אותם מאז שהייתי קטנה, הם כמעט נעלמו עם השנים, אבל הם עוד מפגינים נוכחות כשאני לחוצה. חבל שלא היתה לזה מודעות כשאני הייתי קטנה. אמא11, אני מאוד מסכימה איתך לגבי החשיבות של טיפול מוקדם... אחותי סבלה מ-OCD וטיקים בתור ילדה, הגיעה לטיפול מוקדם (בגלל משהו אחר דווקא) ונפטרה מזה לגמרי. not the case with me.

מה שמתסכל זה שבגלל שזה משהו שהיא עברה כילדה ויצאה ממנו בגיל ההתבגרות המוקדם, היא מאוד מזלזלת בי ורואה אותי כתקועה באיזה שלב התפתחות אינפנטילי, כי זה שייך בעיניה לילדים. ודבר שלישי... אני לא יודעת כמה מכם רואים את הסדרה "מונק" שמוקרנת בימים אלה בערוץ סטאר וורלד. סדרה נהדרת בעיניי. יש חכמות ממנה, אבל היא היחידה שמטפלת ב-OCD בהומור בלי להשפיל (רוב הזמן). רק מה? הערוץ לא ידוע במיוחד בפרומואיו האינטליגנטיים, והוא מפגיז בקדימונים לסדרה שבהם מונק נקרא משוגע, פסיכוטי ודפקט. רגישים החבר'ה האלה.

זהו, סתם גירד לי במוח כבר כמה שבועות העניין הזה...

 

[One Falling Star]

סידרה חמודה../images/Emo13.gif

הרבה פעמים אני מפספסת אותה אז זה קצת מעצבן אפשר לדעת מתי זה משודר? תיקים נראה לי הם במובן מסויים גם מזכירים טיפה איזשהו סוג של טקס או לפחות מבטאים חרדה בעניין הקונפליקטים מאחורי האוסידי וכל זה אני חושבת שאצל כל בנאדם זה שונה, כי כל בנאדם מביא עימו מטען אחר של ניסיון חיים וחרדות ככה שאני לא יכולה להגיד חד-משמעית

 

[noah000]

זה משודר

בערוץ

סטאר וורלד, בימי רביעי (ללא תרגום כמובן). מכיוון שהם משדרים בלוּפים, התכנית משודרת משהו כמו שלוש או ארבע פעמים באותו יום. די נוח. העונה ששודרה בערוץ 10 נגמרה די מזמן, מה שהם מראים עכשיו בסטאר זו כבר העונה השניה לכל הפחות. תכנית חמודה. והכי נחמד שיר הנושא...

קולע בול: It's a jungle out there Disorder and confusion everywhere No one seems to care Well, I do ?Hey -- who's in charge here It's a jungle out there There's poison in the very air we breathe ?D'you know what's in the water that you drink Well, I do -- and it's amazing People think I'm crazy 'cause I worry all the time If you paid attention, you'd be worried, too You'd better pay attention, or this world we love so much might just kill you I could be wrong, now, but I don't think so Cause it's a jungle out there' .It's a jungle out there

 

[אגס חמוץ]

טיקים?../images/Emo12.gif

 

[noah000]

תנועות בלתי רצוניות, בערך.

 

[הילההיל]

הי חמודה

דיברת בהודעתך על כמה נושאים ובכל נושא אני מוצאת משהו נכון, למשל: יש קשר בין ocd לתיקים, תיקים הם מעין טקסים שנובעים מחרדות קטנות, זה כמו ocd רק בקטן, לאבא שלי היה את זה כילד והוא התגבר על זה לבד, ממה שהבנתי מרופא שלי שרוב הפעמים ניתו להתגבר על תיקים לבד כי החרדה היא פחות חרדה אלא יותר חשש ומחשבה לא נעימה... העניין שאם לא מתגברים על זה לבד או מי שלא יכול לבד מטפל בזה, החשש יכול להפוך לחרדה וכך הטקסים יגדלו והתיקים יהפכו ל-ocd, בקשר לקונפליקט לא פתור מאחורי ה-ocd, מאוד יכול להיות, ה-ocd הוא מאוד אנבידואלי, אצל כל אדם יש את השונה והדומה מאנשים אחרים הסובלים מ-ocd ואותו הדבר גם גבי הגורם ל-ocd, יכול להיות מאוד שיש אנשים שאצלהם מאחורי ה-ocd נובע קונפליקט לא פתור ואולי אפילו יש אנשים שיש להם את הקונפליקט הלא פתור ולא יודעים זאת כי זה משו שהדחיקו מהילדות או משהו כזה, אבל כמו שאישה מיקצועית ונפלאה אמרה לי-יש דברים שעדיף לא לדעת, אם הגוף והנפש הדחיקו כנראה יש להם סיבה והם יודעים מה טוב להם... לגבי טיפול מוקדם-הוא אכן חשוב, אך יש אנשים-כמוני, שלא זכו לאיבחון מוקדם ולכן עדיף טיפול מאוחר מאשר ללא טיפול בכלל-אפיחלו שיותר קשה להפטר מה-ocd, זה שווה את העבודה הקשה, לגבי אחותך שסבלה מ-ocd יש לי מסר אליה(אם את מרגישה נוח ורוצה את יכולה להראות לה את המסר הזה אליה- זה יהיה טוב אם היא תבין אותו)- לאחות של נועה: כמישהי שסבלה מתיקים ו-ocd-אפילו כילדה-את צריכה להבין וכנראה מבינה את הסבל, הכאב והקושי ב-ocd ואת הקושי לצאת ולהפטר מה-ocd! לך אולי, עדיין היה קשה להלחם ב-ocd ולצאת ממנו, אבל יחסית היה לך יותר קל כי את זכית לאיבחון בגיל מוקדם, אבל יש אנשים-כמו אחותך נועה, שלא זכו לאיבחון מוקדם ולכן יותר קשה להם לצאת מזה, אולי כי יצאת מזה בגיל מוקדם ה-ocd נראה לך בעיה של ילדים, אבל הוא ממש לא! ocd זו בעיה של הרבה בני אדם בהרבה גילים גם ילדים, גם נערים וגם מבוגרים! ככל שמאובחנים יותר מאוחר כך עוברות יותר שנים של סבל מה-ocd וכך המלחמה ב-ocd יותקר קשה ולכן יותר קשה להחלים מה-ocd! אז תביני שלאחותך נועה אין בעיה של ילדים, אלא יש בעיה רצינית, של בני אדם-בכל הגילים, שהיא עובדת מאוד קשה כדי להחלים ממנה, היא נלחמת מאוד קשה כדי להחלים מה-ocd ולצאת ממנו ולחיות חיים נורמלים ללא חרדה, טקסים וסבל! ועל כך מגיע לה תמיכה, הבנה והרבה כל הכבוד על האומץ שיש לה!-מקווה שהבנת, אגב-עכשיו אני פונה גם לאחות של נועה וגם לנועה-יכול, נועה, שאחותך מתנהגת כך כי היא גם סבלה הרבה בילדותה מה-ocd ולמרות שזכתה להחלים ממנו, הוא עדיין מהווה זיכרון מפחיד ולא נעים שאולי אפילו יכול להוות טריגר בשבילה, אז היא מתנהגת כך מניסיון להמנע מהזכרון המפחיד הזה, שלא יהווה לה טריגר- אולי, זו השערה... נועה חזרתי אלייך, בקשר לסידרה מונק, אני לא רואה אותה רק שמעתי עליה, אולי אתחיל לראות ולחוות דעה, אגב לא משנה איך הערוץ מתבטא, גם אם בהומור-שלפעמים לא במקום!-אנשים עם ocd- ממש לא אבל ממש לא פסיכוטים, משוגעים או דפקטים-ומי שחושב שאנשים עם ocd כאלה-מדבר מבורות, חוסר חוש הומור לחלוטין ואולי אפילו לא אינטליגנטים במיוחד... הילה

 

[noah000]

תודה, את מקסימה. ../images/Emo13.gif

 

[אמא11]

בוקר טוב נועה ../images/Emo42.gif

העלית 4 דברים שונים. על שנים מהם אפשר לכתוב דוקטורט...

אז נתחיל מהכי קל. על טיקים אני לא יודעת כלום, אבל בתקופה שאני בפורום, היו לפחות שנים שציינו שיש להם גם טיקים, ולפחות שניים שכתבו שלהם יש OCD ובמשפחה יש למישהו אחר טיקים. קראתי בפורום אחר שאמא כתבה שלבן שלה יש טיקים לא רצוניים בצד אחד של הגוף, ויש לו אוסי שמכריח אותו לעשות את אותן תנועות, עם הצד השני של הגוף, באופן רצוני. כך שגם שם היו טיקים + אוסי. לגבי מונק - הסידרה שודרה בערוץ 10 וצפיתי בכל הפרקים (ששודרו) והיא מתייחסת לאוסי של מונק ממש בצורה "הנכונה". כך שגם אם הפרומואים מדגישים את ה"משוגע", מי שאחר כך צופה בסידרה מקבל את הרושם הנכון והאמיתי. על הרעיון שמאחורי האוסידי עומד קונפליקט לא פתור, אפשר לכתוב כמה ספרים. בכלל, לפני כמה ימים רופאה ממש חכמה (לא פסיכיאטרית) זרקה לי "מי בכלל אמר שזה במוח?, הגוף כל כך מורכב ומסובך ויש בו כל כך הרבה נעלמים..." אז אני עדיין חושבת שזה במוח, אבל כל המחשבות מראות על פתיחות, ואסור לסגור שום כיוון. השאלה הגדולה היא האם לחפש את הקונפליקט הלא פתור וכך להחלים (שזו דרך אחת בפסיכולוגיה), או האם ללכת קדימה ולאמן את המוח לחשוב אחרת... אני מבינה שלגבי אוסי הדעה הרווחת "במקצוע" היא ללכת קדימה, אבל לא תמיד הדעה הרווחת צודקת...

קשה. קשה. ועוד יותר קשה לכתוב על - היחס של אחותך.הבת הקטנה שלי (שהOCD שלה עבר בגיל 10 ורק נשארו כמה טכסים קטנים) כאילו בזה לאחותה הגדולה. אני חושבת שהילה היל צודקת. זה אולי מפחיד אותה להזכר בזה וגם יכול להיות שקיים בה הפחד שזה יחזור. מצד שני, ה"בוז" לאחותה הוא אחד הדברים שימנעו ממנה לחזור לאוסידי, כאילו הרצון להראות שהיא יותר חזקה. ואסור לשכוח את התקופה שחברות של הקטנה לא יכלו לבוא אלינו כי איך נסביר שמישהי בוכה במקלחת 4 שעות? או כל מיני דברים "מוזרים" אחרים? טוב, זה היה לפני יותר משנתיים והכל כבר אחרינו, אבל המשקעים אצל האחות הקטנה נשארו.. טוב. עד כאן. שתהיה לך ולכל חברי הפורום שבת נהדרת במסגרת הטיפול העצמי שלי באוסי אני לא בודקת מה שכתבתי ולא עושה הגהה. אם ברחו אותיות אז שיהיה. לא בודקת. אמא11

 

[SadClown]

טיקים ואוסידי...

לא ממש הבנתי. איך אני יכולה להבדיל אם מה שיש לי זה טיקים או אוסידי? מבלי ללכת לאיבחון... כי אני לא ממש מצליחה לבקש את האבחון מההורים ואמא גם לא ממש בעד, היא לא מבינה

ואני לא יודעת מה יש לי. טיקים קצת יותר מהרגיל או אוסידי...

 

[אמא11]

היי SADCLOWN

אני חושבת שאם את מרגישה שיש לך בעיה ולא טוב לך, זה לא תפקידך "לדעת" מה זה. אם תגידי לאמא שלך שיש לך בעיה ואת במצוקה, היא בודאי תסכים לקחת אותך לאיבחון, ואז הפסיכולוג/ית כבר יאמרו לך מה הבעיה. אפשרות נוספת היא לפנות ליועצת בבית הספר והיא כבר תכוון אותך. בהצלחה אמא11

 

[SadClown]

אמרתי לאמא

אבל היא לא מבינה אותי. קשה לי לדבר על רגשות, במיוחד עם המשפחה ואני נמנעת מזה כמה שיותר. כשסיפרתי לה על האטסידי זה היה צעד ענק בשבילי אבל לא הצלחית להסביר עד כמה שזה מפריע לי. מדי פעם שאני מנסה להעלות את הנושא היא אומרת שהכול בראששלי שאני יכולה להפסיק את זה אם אני ארצה חזק ואנסה להתעלם מזה. היא כאילו מתחמקת מפסיכולוג, יש לי הרגשה שהיא פוחדת מפסיכולוג. כאילו שזה דבר רע. אמרתי לה שיש דרך קופת חולים מסובסד והיא עדיין מתחמקת. וכשהיא רואה אותי עושה טיק היא אומרת לי לבהפסיק, שזה לא יפה. היא חושבת שהעירות שלה על זה יגרמו לי להפסיק שכאילו יפריע לי שמעירים ואז אני אלחם להפסיק את זה אבל היא לא מבינה שזה רק גורם ליותר כאב כי אני לא יכולה להפסיק. ברור שאני רוצה! אבל אני אל מצילחה. מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי "תיקים" ותמיד יהא העירה לי עליהם. גם לאחים שלי היו אבל הם עברו כשהם גדלו. לי הם לא עברו. הם נשארו ורק התגברו יותר ויותר ומאז שאמא שלי נכנסה להריון נוספו להם גם טקסטים בראש שכביכול שומרים עלייה. אמא שלי ילדה לפני שלוש שנים ועדיין יש לי את התפילות האלה ש"שומרות" עלייה שלא ייקרה לה כלום. ואני חייבת להתרכז ולא לעשות משהו אחר באותו הזמן. זה משגע אותי. אני רוצה פסיכולוג. ולא יודעת איך. סליחה שכתבתי קצת יותר מדי פשוט ממש רציתי לפרוק את זה.

 

[noah000]

../images/Emo10.gif מבינה אותך

 

[noah000]

אני חושבת

אני חושבת שההבדל בין טיקים לאוסידי זה שטיקים הם דחף לבצע תנועה בלי שיש מאחורי זה מחשבה כלשהי (כמו "אם אני לא אעשה את זה יקרה משהו רע למישהו"), אלא כאילו מתוך דחף רגעי. אבל האמת היא שאני לא בטוחה לגמרי, כי אצלי אישית זה תמיד התערבב.

 

[noah000]

ואת העיקר שכחתי

אין דרך לאבחן את עצמך, וזה ממש לא רעיון טוב... אני בעד לבקש מאמא שלך שתשב ותקשיב לך רגע ולהגיד לה שאת רוצה לנהל איתה שיחה על זה (אם מדברים על זה כשהיא באמצע משהו, רוב הסיכויים שהיא באמת לא תיקח את זה ברצינות) ולהסביר כמה זה מלחיץ אותך ושאת מרגישה שאת צריכה מישהו מקצועי לדבר איתו.

 

[SadClown]

אני יודעת שאת צודקת.

וזה נראה לי באמת שאם אני ממש אסביר לה. ואגיד לה שזה ממש מכאיב לי בסופו של דבר היא תעשה משהו אבל אני לא מסוגלת. פשוט לא יכולה להגיד לה שרע לי. זה קשה לי כל כך לדבר עם המשפחה על הרגשות שלי. ואני רוצה לספר לה יותר על זה, לבקש ממנה אבל אני לא מצליחה. במיוחד בגלל שהיא חושבת שאני מדביקה לעצמי דברים שאני קוראת באינטרנט. והיא גם חושבת שזה לא ממש מפריע לי. היא חושבת שמה שמציק בזה זה שאנשים רואים. היא לא מבינה שזה מציק לי גם בפנים. שזה משגע אותי. היא לא חושבת שזה מפריע לי באורח החיים שלי... אפילו כשאני לומדת למבחן אני כל הזמן עוצרת בגלל התפילות בראש. או בגלל שאני רואה מילה כמו אמא, אח, אבא, אלוהים... וצריכה לעצור לרגע ולמסור לזה כאילו נשיקה באוויר. זה מפריע לקיים סדר יום רגיל. אבל היא לא מבינה את זה. כי אין לה את זה.

 

[noah000]

כן, קשה להסביר את זה למישהו

שלא חווה את זה ולא מסוגל להאמין שזה לא עניין של החלטה ברגע אחד והכל נעלם. אנשים לצערי מגיבים ככה להרבה חוויות רגשיות שהם לא מבינים. אני חושבת שזה בגלל שלאנשים יש קושי לתפוס מצבים שהם לא מכירים אישית, ולכן הם משווים אותם לדבר הכי קרוב שהם חוו (שבהרבה מקרים הוא די שונה) ומסיקים מסקנות בהתאם. רוב האנשים יכולים להדחיק מחשבה טורדנית, ולכן יניחו שלא צריכה להיות לך בעיה... וקשה להסביר להם שזה יכול לבוא בעוצמות יותר גדולות. אני מקווה שיגיע שלב שתמצאי את הכוחות לדבר איתה. אני מבינה שזה קשה ומייאש כשיש תחושה שהצד השני לא מבין ולא לגמרי מאמין לך... וכשהוא מנסה לייחס להתנהגות שלך סיבות לא רלוונטיות. יכול להיות שאת צריכה לראות את השיחה איתה לא כמשהו שנועד לגרום לה להבין, אלא כמכשול שאת צריכה לעבור על מנת שתהיה לך גישה למישהו שכן יוכל להבין ואולי לעזור. אבל נורא קל להגיד, ומי כמוני יודע שקשה לבצע. בכל מקרה אני מקווה שאת יודעת שזה שהיא לא קולטת מה עובר עלייך לא אומר שאת לא בסדר. כנראה אין לה את הכלים להבין את זה, וחבל...

 

[אמא11]

היי חמודה

זו ממש בעיה שיש אנשים שחושבים שאפשר לפתור טיקים ו"טכסים" עם כוח רצון, במיוחד אם זו המשפחה הקרובה. עדיין יש לך את האופציה לבקש לדבר עם היועצת ואולי יש בביה"ס גם פסיכולוגית. אפשרות נוספת היא להודיע לאמא חד משמעית שאת חייבת לדבר עם פסיכולוג. בתקיפות ולא בתור שאלה או נושא לדיון, אלא בתור עובדה. (את יכולה לנסות אפילו אם זה נוגד את האופי שלך). בהצלחה ואם יבוא לך תכתבי לנו מה קורה. אמא11

 

[SadClown]

בקשר ליועצת...

פעם שאלנו אותה אני וכמה חברות משו בקשר לחברה בולימית. ובאותה הזדמנות שאלתי אותה אם היא יודעת מזה אוסידי היא אמרה לי "לא, מה זה" אז אמרתי לה שזה אובססיות ואז היא נזכרה ואמרה לי מה הרשאי תיבות של זה. היא שאלה אותי למי יש אמרתי לה שנראה לי שיש לי אבל אני לא יודעת איך ללכת לפסיכולוג. אז היא אמרה לי שדרך רופא משפחה הוא יפנה אותי. אבל לא הצלחתי להסביר לה שאני לא יודעת איך להגיד לאמא, כי זה לא היה ברגע מתאים ממש. ולא כאילו פניתי אלייה במיוחד. אולי אני באמת אפנה אלייה בקשר לזה. פשוט אני מתביישת קצת. תודה רבה לך

 

[noah000]

שאלות באמת כבדות

אני יותר ויותר נוטה לכיוון של לטפל באוסי (נחמד הקיצור הזה) נקודתית, בלי לרדת למקורות, בעיקר כי אני לא רואה שיפור בדרך הזאת. יש לי וויכוחים עם המטפל שלי על זה (אם כי הבעיה העיקרית היא שיש כ"כ הרבה דברים אחרים לטפל בהם שה-OCD לרוב לא בעדיפות ראשונה). התחושה שלי היא שהתאוריה שלך ושל הילה נכונה, ושההתנהגות של אחותי נובעת מהדחייה והחשש שלה לחזור או אפילו להתקרב לתחום שהיא היתה בו פעם. מה שהורס אותי זה שכשהיא סבלה מזה היא תפסה אותי כ"מזוהמת" והיו כמה שנים טובות שבהן הייתי כמו מצורעת בבית בגלל זה... אני לא אכנס לתאורים. בואי רק נגיד שזה היה משפיל והשאיר משקעים רציניים. כמובן שזה לא היה באשמתה, ואני גם יודעת מה גרם לזה (דברים קשים שעברתי ועשיתי לעצמי באותה תקופה). אבל זה כ"כ מתסכל וכואב כיום, כשאני פיתחתי פחדים דומים לגבי עצמי (שאני מקור זיהום מתמיד) שהיא בזה לי על זה ולא מסוגלת לראות את ההקבלה, או את הקושי של לחיות קודם עם גועל מצד בן משפחה ואח"כ מצד עצמך, כל כך הרבה שנים. כשאני מרגישה שמישהו אחר "מזוהם" (למשל אם הוא מחטט באף לידי וכדומה) מאוד לא נעים לי עם זה. אבל עושה רושם שהיא מעולם לא הרגישה אפילו קצת לא נעים עם מה שנמשך בשנים האלה, כי כ"כ ברור לה שזה ה-OCD ושזה לא היה בשליטתה ולכן היא מצפה להבנה וקבלה מוחלטת. מה שבסדר, רק איפה זה בנוגע אליי... עוד לא נתקלתי אגב באנשים שהפחדים שלהם מזיהום הם מהגוף שלהם-עצמם, זה תמיד ממקור חיצוני. כנראה זה לא כ"כ נפוץ. קשה לי להסביר בכלל איזה עינוי זה כשאין לך שום דרך להפטר מתחושת הזיהום כי אתה עצמך הגורם לה. לפחות כשזה חיצוני אני יכולה לשטוף ידיים או להחליף בגדים, אבל כשאתה "מייצר" את הזיהום בעצמך אין לאן לברוח. טוב, דיברתי יותר מדי אפילו בסטנדרטים שלי, הדברים האלה יושבים עליי כבר הרבה זמן ומדי פעם אני לא מתאפקת.

 

[אמא11]

../images/Emo24.gif שלחתי לך מייל