עומר, מה שאתה מתאר הוא לא מדע
אין הרבה דרכים להגיע לאמת ואתה בעצמך, למרות שניסית לרכך את זה,
כתבת ש"הגישה ששלטה באירופה היא קצת מטומטמת".
התופעה שאתה מתאר של "ניסויים מחשבתיים" (thought experiments) היא נפוצה אצל פיזיקאים.
כל פיזיקאי ששווה משהו, יודע שניסוי מחשבתי זה נחמד ועוזר, אבל הוא
חסר ערך אלא אם יש לו תימוכין בניסוי שמתרחש בעולם האמיתי.
אף מחקר מדעי לא מתפרס על סמך ניסוי מחשבתי.
למעשה, אם פיזיקאי מתחיל להתייחס לניסויים מחשבתיים ברצינות, הוא
מסווג מייד כתמהוני ופיזיקאים אחרים מפסיקים להתייחס אליו.
נוסחאות במתמטיקה (תחום שאני "טיפה" מבין בו) מוכחות על סמך נוסחאות קודמות.
כל הנוסחאות מבוססות על כללים, שאפשר לומר שהם אמפיריים, שנקראים אקסיומות.
למשל האקסיומה שכל גודל שווה לעצמו. בכל ניסוי שנעשה אי פעם, מעולם לא גילו ש2=3, אלא 2 תמיד נשאר שווה 2.
אם תמצא ניסוי שסותר את זה, אז האקסיומה הזו תופרך.
מצד שני, כנראה שלא תמצא ניסוי כזה, וזה גם לא כל כך הגיוני לנסות להפריך את זה.
כמו כל תיאוריה, אם היא עובדת ב100% מהמקרים, אז אפשר להסיק ממנה מסקנות.
כל המתמטיקה היא בעצם מסקנות שאנחנו מסיקים מהאקסיומות הבסיסיות.
ותתפלא, אבל מספרים דימיוניים הם משהו שיש לו שימושים ותוצאות שאפשר לבדוק במציאות.
למשל הרבה בעיות פיזיקליות אפשר לתאר לפי משוואות דיפרנציאליות ליניאריות (בדוק מה זה אם בא לך).
לפתרון של משוואות כאלו יש מספרים שמאפיינים אותו (שורשי הפולינום האופייני של המשוואה).
החיזוי שמתקבל מפתרון המשוואות האלה אומת בניסויים אין-ספור, בין אם המספרים שמופיעים בפתרון הם ממשיים, מדומים או מרוכבים.
אם אתה סקרן לדעת איך זה קורה, אז, על קצה המזלג, פתרון המשוואה מורכב מסכום פונקציות (אקספוננטים) שתלויות במספרים האלו.
מסתבר שגם כשהפונקציות האלו הן מרוכבות, סכומן יוצא תמיד ממשי. אבל כמובן שנדרשת מתמטיקה של מספרים מרוכבים כדי להוכיח את זה.