Not Fade Away.
אכן, פרק מדהים ומצויין שאני פשוט אוהבת. וזו בערך הפעם הראשונה שקרה לי שהמילה 'אהבה' לא רחבה מספיק כדי להכיל את מה שאני מרגישה..

הפרק מכיל בתוכו את המשפט הנהדר שמתאר את הסדרה כולה- If nothing we do matters, then all that matters is what we do. הם הבינו שאין סיכוי שיוכלו להרוס את וולפראם והארט, את השותפים הבכירים, ובכלל, כל דבר שהם יעשו לא ישנה כלל, הם נמצאים בתוך מכונה עצומה שמטרתה מעורפלת. אבל הם מחליטים לפעול בכל זאת. לעצור את גלגלי השיניים ולו לרגע. להראות לכוחות הפועלים שהם לא שולטים על איש, להקשות מעט על קיומם. וכך, אם לדבר שהם עושים אין משמעות, אז המשמעות היחידה היא במה שהם עושים. הם נלחמים, מתמרדים- לא כדי לנצח, כדי להוכיח. אנחנו כאן, אנחנו קיימים בזכות עצמנו וזה הכוח שלנו. הם נלחמים בשביל להילחם, ולכן זה לא באמת חשוב מה יקרה בסוף, המאבק עצמו הוא העיקר. וכך מסתיימת לה סדרה נפלאה. ובאופן אישי: הסדרה שינתה אותי. טלטלה אותי, הפכה אותי, העיפה אותי וגרמה לי להתאהב בה. בדמויות, במקומות, ברעיונות העמוקים והנכונים כל כך. מתוך הסדרה שאבתי ידע בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, בקרימינולוגיה ובכל כך הרבה 'לוגיות' שהפכו לכיפיות רק בגלל הסדרה. אני קשורה לסדרה עמוקות ונראה שכך זה יישאר. היה לי הכבוד והזכות לצפות ויותר מכך, לחוות את 'אנג'ל- שקיפלה בתוכה המוני רעיונות מרתקים ונפלאים. הסדרה חיה עמוק בלב כלכך הרבה אנשים, ולכן היא לעולם לא תיעלם. לעולם לא.