nba today 8
Nba today / ליאור דה-ברושי 1. מועד התשלום הגיע, במזומן וללא הנחות. ארבע אחד לקינגס, שבין היתר נאלצו גם לנצח את השופטים, לכל אורך הסדרה. ההתקפה הטובה בליגה נשחטה סופית, אור ליום שלישי, על ידי ההתקפה השנייה בטיבה בליגה. נראה שדאלאס, אם אין לחובבי הסטטיסטיקה השגות, גם החזיקה במאזן נצחונות החוץ הטוב בליגה. יש להניח שסטטיסטית היו למאבס עוד כמה נתונים מרשימים. אולי זאת הבעיה: יותר מדי סטטיסטיקה, פחות מדי נשמה, שכל ורצון. כמה סמלי שהניצחון היחיד של המאבס היה במשחק השני בארקו, לא בבית, לא מול משקפי השמש של מארק קיובאן. ניצחון אחד, בודד, מקרי, שנראה כאילו התרחש במאה הארבע עשרה, בימי הביניים. 2. בניגוד לסיבוב הראשון המאוזן יחסית, הסיבוב השני חושף אמיתות אכזריות. אמת קשה במיוחד היא מה שניתן לכנות "בעיית הדון", שחדי העין מביניכם יכולים לפרק אותה לגורם נוסף: סטיב נאש. בעוד נלי זכה פה, בדיעבד בצדק, לקיתונות של בוז על הכדורסל הסטטי שהוא מייצר בדאלאס (הקבוצה הכשרונית בליגה, אפילו יותר מסקרמנטו), נאש משום מה חמק משולחן הניתוחים. ובכן, מדובר בלא יותר מפוינט גארד לבן בעל קליעה ממוצעת ומעלה ויכולת מסירה בלתי סטוקטונית בעליל. אכן יש לו הכישרון לכדרר, ולעתים לבצע קרוס-אובר, אבל גם את יכולת הכידרור הוא לא לוקח לרמה הבאה. ברור שהמספרים שנאש רשם בעונה הרגילה (מספרים שהביאו אותו בצדק לאולסטאר) הפתיעו לטובה, אבל הם לא הפכו איש לידו לשחקן טוב יותר, ובודאי שלא הפכו את דאלאס לטוענת לתואר. הסיבה פשוטה: בפלייאוף נחשפו החולשות הברורות של הקנדי, שניתן לסכמן ביכולת קבלת החלטות צפויה וחסרת חשיבות, לצד ירידה טבעית וברורה באחוזי הקליעה (בעיקר בזמן כסף). זו, אגב, גם הסיבה שנאש מתאים לנלסון כמו כפפה. שניהם מפגינים רמת כדורסל שתביא להם אליפויות בערך כמו שיואינג השיג. ובכלל, כדאי לכולם להציץ מדי פעם במחלקת הקלסיקות, באדיבות ערוץ האנ.בי.איי, כדי להבין עד כמה נלי לא מבין. כדאי להתעכב במיוחד על בוסטון, פילדלפיה, דטרויט ושיקגו. וכן, גם על הלייקרס. 3. עכשיו נוביצקי. הוא סקורר מצוין בגובה שבע רגל, אבל לארי בירד הוא לא. אם הוא היה בירד, ועם כמות הכישרון שמקיפה אותו, דאלאס היו לוקחים טבעת כבר בעונה שעברה. כל כמה שהתבוננתי בנוביצקי, תוך ניסיונות מייגעים לבודד את המשחק של הגרמני (כפי שכל אחד נהג לעשות עם בירד, מתישהו), לא הצלחתי לשרטט על המוניטור הדמיוני ולו מהלך אחד חכם, מדהים, חוצב רגעי הכרעה ומוכח אליפות (אני פרשן אנ.בי.סי חובב). לא. כל מה שניתן היה לראות הסתכם בקבלת הכדור, ואז: זריקה מהירה לסל שרק מנצלת את יתרון הגובה העצום שיש לנוביצקי כמעט בכל מצ´אפ, או ניסיון שקוף לסדר לעצמו עמדת קליעה נוחה. גם ברגעים של שמירות כפולות קשה היה להצביע על איכות יוצאת מגדר הרגיל למצוא את השחקן החופשי. תשכחו מפיק אנד רול או תן וקח. 4. שני הסעיפים האחרונים מתאימים כמו סרט ראש, מידה אחת, לצלע השלישית: פינלי. אמנם קשה לבוא בטענות לגארד-פורוורד שנותן לך 25 נקודות בממוצע על בסיס יומי ופלייאופי, אבל גם כאן המספרים משקרים. הנקודות האלה באו כתוצאה של כישרון ולא כתוצאה של ניצול מיסמצ´ים או כדורסל חכם. ויש לפינלי, בדומה לנוביצקי, מיסמצ´ים מול קבוצה ענקית של שחקנים באנ.בי.איי. 5. אם תוסיפו למשוואה את הנעלמים הבאים: קבוצות כמעט לא מבצעות שמירות כפולות על דאלאס עקב היסטריית הקליעה מדאון טאון, מה שנותן למאבס סיכוי יותר מסביר לריבאונד התקפה, וכן שני התותחים הראשיים (פינלי ונוביצקי) יכולים לעבור באחד על אחד כמעט כל מגן, ובנוסף הם צעירים ורעבים - אזי הפיתרון שתגיעו אליו שווה לפחות גמר המערב, אם לא גמר הליגה. אבל לא עם נלי, לא עם נאש ובטח שלא עם ואן אקסל ולה-פראנץ (מה בכלל ראף עשה שם, בפלייאוף, מלבד להיפצע בצואר). 6. מה שדאלאס צריכים הוא סדרה של החלטות מיידיות, לאו דווקא בסדר הזה: א. פיטורי נלסון (המועמד המתאים יהיה ואן גנדי, לחילופין פול ווסטפול, בהנחה שפיל ג´קסון לא יתפנה עד עונת 2005, כי פיל היה לוקח איתם אליפות) ב. טרייד על נאש, ואן אקסל ולה-פראנץ, כשהשלישיה הזאת צריכה להביא להם את אנדרה מילר, תיאו רט´ליף ונאזר מוהאמד בטרייד משולש עם קליבלנד ואטלנטה (אם הנטס... לא, קשה להאמין שקיד ומקאלה ישוחררו...). ג. להיפטר מהפרוייקט שון בראדלי, כשהשחקן שקופץ אינסטנקטיבית לראש הוא מין גרג אוסטרטג כזה, אלא אם בראדלי ולה-פראנץ ישכנעו את הקליפרס לוותר על אולקנדי (קשה להאמין). 7. במידה וצעדים אלה יתבצעו, פחות או יותר, זה יהיה הליינאפ: א´ מילר ופינלי באחורי, נוביצקי, רט´ליף ואולקנדי בקדמי. מהספסל יעלו מוהאמד, גריפין, ז´ו ז´ו, נאחרה והיתר. ומה שיותר חשוב, לאדם שיעמוד על הקווים יקראו ואן גנדי ולא נלסון. כלומר, התקפה מסודרת, כדורים יכנסו ויצאו, יהיו תרגילים, יהיו ריבאונדים וחסימות. וכן גם קליעות משלוש. 8. בהנחה שפז´ה יוכשר קרסולית לסדרה הממשמשת מול הלייקרס (ששוב עומדים לנצח את הספארס בעוד סדרה שכל קבוצה אחרת היתה מפסידה), יש לכאורה לקינגס את המנוחה ויתרון הביתיות לעשות את זה מול הלייקרס, הפצועים מתמיד. כרגיל המפתח הוא שאקיל, אלא שהפעם הוא באמת פצוע ולכן אנושי (הקינגס יוכלים לחיות עם העשרים נקודות-עשר ריבאונדים שלו). בריאנט נותן אולי את הפלייאוף הכי טוב בקריירה, אבל המסייעת (הורי, פישר ופוקס) הורידו הילוך. כמובן שהכל יכול להשתנות אבל על הנייר יש כרגע לסקרמנטו את הכלים לעבור את הלייקרס. כלפי חוץ תשומת הלב תופנה לפטריאכים – אדלמן וג´קסון - אבל בעצם זה יהיה קרב בין ההתקפה של קריל לבין המשולש של וינטר, בין שיטת האופציות המשתנות תדיר לבין גיאומטריית הסנטר והתנועה בכנפי המגרש, בין תיאוריה חדשה נטולת הוכחות לבין מדע אמפירי עם קבלות. השחקנים יצטרכו ליישב את הסוגיה המרתקת במדע הכדורסל. אנחנו, כרגיל, נצטרך להסתפק בצפייה פסיבית, מתסכלת ובלתי ניתנת לשינוי בזמן מן הזמנים. לכן חשוב שתהיה סדרה טובה, מותחת, חסרת פשרות. שיהיה במה להיאחז עד תחילת נובמבר הבא. שזו תהיה התמונה שתקובע בתודעה: גמר האנ.בי.איי, כלומר גמר המערב, רבע רביעי של משחק שבע בארקו. לוובר אין שום סיבה לקחת פסק זמן, פשוט כי הקינגס מובילים בעשר הפרש עשרים שניות לסיום. 9. במזרח, להוציא את הנטס, הקבוצות משחקות כאילו הגיעו לקרב מזוינים בכלי נשק אבל שכחו להביא תחמושת. המשחק הרביעי בין הסלטיקס לפיסטונס, מעבר לעובדה שנשבר בו שיא פלייאוף שלילי בסך נקודות למשחק, הזכיר גמר אירופאי קלסי, שבו לא ברור מי פחות כשרוני – השחקנים או המאמנים (או שניהם ביחד). תעזבו אתכם מהגנות ברזל כי אין לסלטיקס, במצבם כרגע, דבר כזה, וגם לא לדטרויט, אפילו עם ואלאס. המזרחים פשוט לא מסוגלים לקנות סל כי זה המצב שמה, במזרח, שהעונה בהחלט היה יכול להתנהל תחת חסותו של בורה סטאנקוביץ´, אם התרח הזה עדיין מריץ את העניינים ביבשת הישנה.
Nba today / ליאור דה-ברושי 1. מועד התשלום הגיע, במזומן וללא הנחות. ארבע אחד לקינגס, שבין היתר נאלצו גם לנצח את השופטים, לכל אורך הסדרה. ההתקפה הטובה בליגה נשחטה סופית, אור ליום שלישי, על ידי ההתקפה השנייה בטיבה בליגה. נראה שדאלאס, אם אין לחובבי הסטטיסטיקה השגות, גם החזיקה במאזן נצחונות החוץ הטוב בליגה. יש להניח שסטטיסטית היו למאבס עוד כמה נתונים מרשימים. אולי זאת הבעיה: יותר מדי סטטיסטיקה, פחות מדי נשמה, שכל ורצון. כמה סמלי שהניצחון היחיד של המאבס היה במשחק השני בארקו, לא בבית, לא מול משקפי השמש של מארק קיובאן. ניצחון אחד, בודד, מקרי, שנראה כאילו התרחש במאה הארבע עשרה, בימי הביניים. 2. בניגוד לסיבוב הראשון המאוזן יחסית, הסיבוב השני חושף אמיתות אכזריות. אמת קשה במיוחד היא מה שניתן לכנות "בעיית הדון", שחדי העין מביניכם יכולים לפרק אותה לגורם נוסף: סטיב נאש. בעוד נלי זכה פה, בדיעבד בצדק, לקיתונות של בוז על הכדורסל הסטטי שהוא מייצר בדאלאס (הקבוצה הכשרונית בליגה, אפילו יותר מסקרמנטו), נאש משום מה חמק משולחן הניתוחים. ובכן, מדובר בלא יותר מפוינט גארד לבן בעל קליעה ממוצעת ומעלה ויכולת מסירה בלתי סטוקטונית בעליל. אכן יש לו הכישרון לכדרר, ולעתים לבצע קרוס-אובר, אבל גם את יכולת הכידרור הוא לא לוקח לרמה הבאה. ברור שהמספרים שנאש רשם בעונה הרגילה (מספרים שהביאו אותו בצדק לאולסטאר) הפתיעו לטובה, אבל הם לא הפכו איש לידו לשחקן טוב יותר, ובודאי שלא הפכו את דאלאס לטוענת לתואר. הסיבה פשוטה: בפלייאוף נחשפו החולשות הברורות של הקנדי, שניתן לסכמן ביכולת קבלת החלטות צפויה וחסרת חשיבות, לצד ירידה טבעית וברורה באחוזי הקליעה (בעיקר בזמן כסף). זו, אגב, גם הסיבה שנאש מתאים לנלסון כמו כפפה. שניהם מפגינים רמת כדורסל שתביא להם אליפויות בערך כמו שיואינג השיג. ובכלל, כדאי לכולם להציץ מדי פעם במחלקת הקלסיקות, באדיבות ערוץ האנ.בי.איי, כדי להבין עד כמה נלי לא מבין. כדאי להתעכב במיוחד על בוסטון, פילדלפיה, דטרויט ושיקגו. וכן, גם על הלייקרס. 3. עכשיו נוביצקי. הוא סקורר מצוין בגובה שבע רגל, אבל לארי בירד הוא לא. אם הוא היה בירד, ועם כמות הכישרון שמקיפה אותו, דאלאס היו לוקחים טבעת כבר בעונה שעברה. כל כמה שהתבוננתי בנוביצקי, תוך ניסיונות מייגעים לבודד את המשחק של הגרמני (כפי שכל אחד נהג לעשות עם בירד, מתישהו), לא הצלחתי לשרטט על המוניטור הדמיוני ולו מהלך אחד חכם, מדהים, חוצב רגעי הכרעה ומוכח אליפות (אני פרשן אנ.בי.סי חובב). לא. כל מה שניתן היה לראות הסתכם בקבלת הכדור, ואז: זריקה מהירה לסל שרק מנצלת את יתרון הגובה העצום שיש לנוביצקי כמעט בכל מצ´אפ, או ניסיון שקוף לסדר לעצמו עמדת קליעה נוחה. גם ברגעים של שמירות כפולות קשה היה להצביע על איכות יוצאת מגדר הרגיל למצוא את השחקן החופשי. תשכחו מפיק אנד רול או תן וקח. 4. שני הסעיפים האחרונים מתאימים כמו סרט ראש, מידה אחת, לצלע השלישית: פינלי. אמנם קשה לבוא בטענות לגארד-פורוורד שנותן לך 25 נקודות בממוצע על בסיס יומי ופלייאופי, אבל גם כאן המספרים משקרים. הנקודות האלה באו כתוצאה של כישרון ולא כתוצאה של ניצול מיסמצ´ים או כדורסל חכם. ויש לפינלי, בדומה לנוביצקי, מיסמצ´ים מול קבוצה ענקית של שחקנים באנ.בי.איי. 5. אם תוסיפו למשוואה את הנעלמים הבאים: קבוצות כמעט לא מבצעות שמירות כפולות על דאלאס עקב היסטריית הקליעה מדאון טאון, מה שנותן למאבס סיכוי יותר מסביר לריבאונד התקפה, וכן שני התותחים הראשיים (פינלי ונוביצקי) יכולים לעבור באחד על אחד כמעט כל מגן, ובנוסף הם צעירים ורעבים - אזי הפיתרון שתגיעו אליו שווה לפחות גמר המערב, אם לא גמר הליגה. אבל לא עם נלי, לא עם נאש ובטח שלא עם ואן אקסל ולה-פראנץ (מה בכלל ראף עשה שם, בפלייאוף, מלבד להיפצע בצואר). 6. מה שדאלאס צריכים הוא סדרה של החלטות מיידיות, לאו דווקא בסדר הזה: א. פיטורי נלסון (המועמד המתאים יהיה ואן גנדי, לחילופין פול ווסטפול, בהנחה שפיל ג´קסון לא יתפנה עד עונת 2005, כי פיל היה לוקח איתם אליפות) ב. טרייד על נאש, ואן אקסל ולה-פראנץ, כשהשלישיה הזאת צריכה להביא להם את אנדרה מילר, תיאו רט´ליף ונאזר מוהאמד בטרייד משולש עם קליבלנד ואטלנטה (אם הנטס... לא, קשה להאמין שקיד ומקאלה ישוחררו...). ג. להיפטר מהפרוייקט שון בראדלי, כשהשחקן שקופץ אינסטנקטיבית לראש הוא מין גרג אוסטרטג כזה, אלא אם בראדלי ולה-פראנץ ישכנעו את הקליפרס לוותר על אולקנדי (קשה להאמין). 7. במידה וצעדים אלה יתבצעו, פחות או יותר, זה יהיה הליינאפ: א´ מילר ופינלי באחורי, נוביצקי, רט´ליף ואולקנדי בקדמי. מהספסל יעלו מוהאמד, גריפין, ז´ו ז´ו, נאחרה והיתר. ומה שיותר חשוב, לאדם שיעמוד על הקווים יקראו ואן גנדי ולא נלסון. כלומר, התקפה מסודרת, כדורים יכנסו ויצאו, יהיו תרגילים, יהיו ריבאונדים וחסימות. וכן גם קליעות משלוש. 8. בהנחה שפז´ה יוכשר קרסולית לסדרה הממשמשת מול הלייקרס (ששוב עומדים לנצח את הספארס בעוד סדרה שכל קבוצה אחרת היתה מפסידה), יש לכאורה לקינגס את המנוחה ויתרון הביתיות לעשות את זה מול הלייקרס, הפצועים מתמיד. כרגיל המפתח הוא שאקיל, אלא שהפעם הוא באמת פצוע ולכן אנושי (הקינגס יוכלים לחיות עם העשרים נקודות-עשר ריבאונדים שלו). בריאנט נותן אולי את הפלייאוף הכי טוב בקריירה, אבל המסייעת (הורי, פישר ופוקס) הורידו הילוך. כמובן שהכל יכול להשתנות אבל על הנייר יש כרגע לסקרמנטו את הכלים לעבור את הלייקרס. כלפי חוץ תשומת הלב תופנה לפטריאכים – אדלמן וג´קסון - אבל בעצם זה יהיה קרב בין ההתקפה של קריל לבין המשולש של וינטר, בין שיטת האופציות המשתנות תדיר לבין גיאומטריית הסנטר והתנועה בכנפי המגרש, בין תיאוריה חדשה נטולת הוכחות לבין מדע אמפירי עם קבלות. השחקנים יצטרכו ליישב את הסוגיה המרתקת במדע הכדורסל. אנחנו, כרגיל, נצטרך להסתפק בצפייה פסיבית, מתסכלת ובלתי ניתנת לשינוי בזמן מן הזמנים. לכן חשוב שתהיה סדרה טובה, מותחת, חסרת פשרות. שיהיה במה להיאחז עד תחילת נובמבר הבא. שזו תהיה התמונה שתקובע בתודעה: גמר האנ.בי.איי, כלומר גמר המערב, רבע רביעי של משחק שבע בארקו. לוובר אין שום סיבה לקחת פסק זמן, פשוט כי הקינגס מובילים בעשר הפרש עשרים שניות לסיום. 9. במזרח, להוציא את הנטס, הקבוצות משחקות כאילו הגיעו לקרב מזוינים בכלי נשק אבל שכחו להביא תחמושת. המשחק הרביעי בין הסלטיקס לפיסטונס, מעבר לעובדה שנשבר בו שיא פלייאוף שלילי בסך נקודות למשחק, הזכיר גמר אירופאי קלסי, שבו לא ברור מי פחות כשרוני – השחקנים או המאמנים (או שניהם ביחד). תעזבו אתכם מהגנות ברזל כי אין לסלטיקס, במצבם כרגע, דבר כזה, וגם לא לדטרויט, אפילו עם ואלאס. המזרחים פשוט לא מסוגלים לקנות סל כי זה המצב שמה, במזרח, שהעונה בהחלט היה יכול להתנהל תחת חסותו של בורה סטאנקוביץ´, אם התרח הזה עדיין מריץ את העניינים ביבשת הישנה.
