nba today 12
Nba today 12 / ליאור דה-ברושי 1. זו היתה טעות, כבר מההתחלה. חשבתי שהבועה תתנפץ. חשבתי שהנטס יתפוצצו לרסיסים בפלייאוף. והם באמת התפוצצו, סוחטים מכל איש כדורסל חושב רגעי חרטה פרטיים. הטעות עצמה עמוקה יותר מסתם הערכה שגויה אודות יכולות משחק, מערכי הגנה והתקפה, אופי ונחישות, ואפשר להוסיף גם ווינריות. זו טעות של יוהרה והסקה שגויה של סימנים מעידים. מחדל קונצפטואלי, שבו כל נתון מפורש בצורה הפוכה. הנטס ניצחו את הפייסרס כי רג´י לא פגע, הם ניצחו את ההורנטס כי מאש פצוע. הם אף פעם אל מנצחים בגלל עצמם – תמיד בדרך השלילה. אין להם הגנה, קיד לא יספיק, למאמן שלהם קוראים ביירון סקוט ובפלייאוף הם יתפרקו. זו היתה הקונצפציה. 2. ואז הגיעה הסדרה מול הסלטיקס, אלופי הקונצפציה. סדרה שסילקה את אחרון הספקות בנוגע לנטס כקבוצה ולכוכביה כיחידים, ואף ביחס לסקוט. 3. שורש הקיבעון: לכל אורך העונה הסדירה הנטס הפגינו כדורסל התקפי ביסודו, שאמנם הספיק לזכיה במאזן הטוב במזרח, אבל הותיר סימני שאלה בנוגע לשלב הבא. היה טעם לאתגר את מערך ההגנה הנטסי פשוט מכיוון שהוא כמעט לא הורגש. פרט לג´ייסון קיד - שעל מהלכי ההגנה שלו בפלייאוף הזה, אפילו יותר מיכולתו ההתקפית, עוד ייכתבו עבודות דוקטורט - אף שחקן לא עשה רושם בן-ואלאסי. לא הרכרוכיות של ואן הורן, לא הגמלוניות של מקאלה, לא הפראיות של מרטין ואפילו לא האתלטיות של ג´פרסון. האריס וקיטלס אינם נכללים מסיבות מובנות מאליהן. מה שמשאיר את ויליאמס כפקטור הגנתי פוטנציאלי. ארון ויליאמס – עוד הפתעה שקטה של הנטס. למרות שקיד נתן את הפוש ההגנתי מול הסלטיקס (בייחוד עבירות התוקף שסחט מכוכביהם), הנטס כקבוצה בהחלט ביצעו עליית מדרגה בתחום, שבלעדיה לא היו תופרים אף סדרת פלייאוף. הם ניטרלו את ההתקפה הורסטילית של הפייסרס ושיבשו להורנטס את סכימות המשחק העומד. כשהסלטיקס הגיעו הסיפור השתנה. הנטס ניצבו בפני גורם שונה, בלתי ניתן לכימות ולניתוח: נשמה ירוקה. משחק שלוש הוקרב על מזבח הפקטור הכי חמקמק בכדורסל מקצועני ובספורט בכלל. הנטס נראו אבודים לא בגלל שהפסידו משחק בסדרה של שבעה משחקים, אלא בשל כניעה רבתי לגורם שלעולם לא מופיע במשוואה. אי אפשר לתכנן מהלכים לחסום אותו, בלתי אפשרי לצפות את נזקיו. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתמודד איתו, חי, פנים אל מול פנים. הנטס נכשלו לגמרי. כישלון שמבחינת הטעות שלנו, ושל כותב שורות אלי במיוחד, הפך לסוס טרויאני. כי הם לא באמת נכשלו. להפך, הם נתנו לכאב לעבור דרכם. הם השתמשו בו כקטליזטור להשגת הרמה הבאה. במובן מסוים הם החליטו לקחת את ההשפלה לכיוון הפוך. היא הפכה לחומר גלם, שאיננו בהכרח שלילי. הקרדיט חייב לכלול את ביירון סקוט. הסוף ידוע, או כמעט ידוע. הם לקחו את הסדרה נגד הסלטיקס באופן ברור ומשכנע, מטעים את כולנו. והם הולכים לפגוש את הקינגס – הלוואי – או את הלייקרס בלי טיפת רגש נחיתות ועם ניסיון המקביל לשלוש שנות פלייאוף. הקרדיט חייב לכלול את ביירון סקוט. 4. לעומתם, משחק שלוש הפך לנכבה של הסלטיקס. אמנם אי אפשר לקחת מהם את ההישג ההיסטורי, אבל עושה רושם שהוא גמר אותם. הם שיחקו את ארבע, חמש ושש כאילו הסדרה כבר בכיס, משוכנעים שהנטס עומדים להתמוטט בכל רגע. היה משהו מרגיז ושחצני בפתיחה החלשה, הכמעט קבועה שלהם, כמו שלושת רבעי המשחק הראשונים משוחקים לפרוטוקול בלבד. הירוקים שידרו מין עליונות בהפוך על הפוך, בדומה למישהו שנותן לשחקן גרוע ממנו פור בכוונה. אבל אז הסתבר שדווקא הנטס נתנו פור, לא בכוונה אלא בגלל אחת מזוינת עובדה: הם מוכשרים יותר. הנטס כחמישיה עולים על הסלטיקס. אין להם צמד כמו ווקר-פירס, אבל הם לא זקוקים לצמד כזה. בשל תפיסת משחק מאוזנת – גם הכוכב הגדול, קיד, מתממשק לארכיטקטורה הכללית, למרות שהוא כמובן קובע את סוג האריחים, צורת הבית, גודל החדרים וכן הלאה. ועדיין קיד לא לוקח כמות זריקות אסטרונומית, הוא לא קולע את מספר הנקודות הגדול ביותר בהכרח ובוודאי שהוא לא חייב לסיים כל התקפה. הוא מתחיל אותה. 5. ואילו הסלטיקס, בייחוד פירס אבל גם ווקר, הגיעו לשלב פוסט-נכבה שבו צורת המשחק קיבלה מימד צפוי וטיפשי משהו. במספר רב מדי של התקפות ווקר ופירס התעקשו לבטל את המשחק הקבוצתי, שרק בזכותו עלה בידם למחוק פערים גדולים. ו´ ו-פ´ התפמפמו עם הכדור, נגררו לעבירות תוקף מיותרות ובעיקר שיתקו את עצמם ואת המסייעים במקום את היריב. לכן הנתונים משקרים. הם קלעו, כצמד, את מרבית הנקודות של הסלטיקס ברוב שלבי המשחק, בדרך כלל מנה בת חמישים נקודות, ועם זאת איך אפשר לכמת עשרות התקפות אימפוטנטיות; איך אפשר לחשב את המתימטיקה של הפסיכולוגיה - את התחושות הפנימיות של ביטחון עצמי אבוד. אלה נתונים שתצטרכו לשאוב מהשרינקים של סטריקלנד, מקארתי, דלק, ויליאמס ובאטי, אולי למדור חדש תחת הכותרת ´סטטיסטיקה פסיכואנליטית´. 6. וכאמור היה ביירון סקוט. אמנם קשה להצביע על מהלך גאוני ספציפי בעבודת האימון שלו, אבל ההישגים רצים לפניו. מקום ראשון במזרח, שיקום הריסות משחק שלוש ועליה מטאורית, לראשונה בתולדות המועדון, לגמר האנ.בי.איי. נראה שאם היתה פה גאונות היא טמונה במהלכי קדם העונה, לצד רוד תורן: החתמת הילד, הרוקי ג´פרסון, השגת מקאלה מהסיקסרס. לצד זאת, ההתבגרות של מרטין, האגרסיביות הנרכשת של ואן-הורן והחזרה מפציעה של קיטלס. ניו ג´רזי יצרה אסכולת כדורסל מנצחת, משהו שטרם נראה במידולנד משנת 1976 - האליפות האחרונה שלקחו בליגת האיי.בי.איי עם דוקטור ג´יי. מאז כלום, סדרת הפלייאוף האחרונה שלקחו התרחשה בשנת 1984, בסיבוב הראשון נגד מגיני התואר העולמי דאז, הסבנטי סיקסרס... 7. אם הלייקרס יקחו את שבע בארקו, או לא, סתכלו על הבן של ג´לי בין. שעה שהתפוקות המפלצתיות של שאק נובעות מנתונים מפלצתיים, קובי מפתח איכויות ג´ורדניות. שניהם בגובה דומה, אינץ´ לפה או לשם, לשניהם יכולת טיסה, התקפה והגנה שקולה במהותה. ההבדל האמיתי מתקשר להבנת הממשות העליונה של המשחק. החטיפה וסל האליפות של ג´ורדן על מאלון האומלל לא נבעו מיכולת פיזית חריגה, זה היה טהור מדי מלהישפט כך. היה זה רגע שתימצת את תורת הכדורסל באופן שחצה זמן היסטורי, יכולת גופנית או מהלך מתוכנן. הרגע פשוט קרה, רגע יחיד במינו. מייקל פשוט חש לכנף השמאלית, לפני שמאלון בכלל תיכנן מה לעשות עם הכדור, הטעה את ראסל (עוד נשמה אומללה) וזרק לסל. ג´ורדן ידע שהכדור יצלול פנימה לא מתוך יהירות או תקווה. הוא ידע. גם אנחנו ידענו - הכדור היה חייב להיקבר. 8. בריאנט רק בן 23 ויש לו כבר שתי אליפויות. מתישהו ארץ גדולה שאק יפרוש והמאסטר מכין את התלמיד הצעיר לדרך עצמאית. בריאנט עצמו, בראיון בתום משחק שש, התייחס לשבע כאל פאן. יכול להיות שזה באמת היחס שלו כרגע. יכול להיות שיחס ילדותי, שאיננו בהכרח שלילי, יספיק לקחת את שבע מהקינגס. מובן שגם ההפך אפשרי. מה שזה לא יהיה בריאנט, יותר משאק, יהיה הפקטור בניצחון או בהפסד. ובעוד עונה שתיים יוכתר רשמית כיורש. ג´קסון יוכל לפרוש כמאמן הגדול בכל הזמנים. 9. חדשות מאוד רעות לקינגס. הסדרה היתה ביד. אבל אז: השישית של דיבאץ´, הריבאונד האבוד של סטויאקוביץ´, ההחטאות מהעונשין של וובר פלוס עבירת תוקף מפוקפקת, יום קליעה גרוע של ביבי ופרשת פולארד (שתי נקודות, שש עבירות). ת´אנדברק, הפועל אילת, גויס בצו שמונה. הקינגס מפסידים את שש. את ארבע הם הפסידו בגלל ההורי הורור שואו, אבל למה את שש? אז עכשיו שבע. אי אפשר להתנבא, אין טעם. הכל יכול להיות. 10. אני שוקל לעשות משהו שעוד לא עשיתי: להקליט.
Nba today 12 / ליאור דה-ברושי 1. זו היתה טעות, כבר מההתחלה. חשבתי שהבועה תתנפץ. חשבתי שהנטס יתפוצצו לרסיסים בפלייאוף. והם באמת התפוצצו, סוחטים מכל איש כדורסל חושב רגעי חרטה פרטיים. הטעות עצמה עמוקה יותר מסתם הערכה שגויה אודות יכולות משחק, מערכי הגנה והתקפה, אופי ונחישות, ואפשר להוסיף גם ווינריות. זו טעות של יוהרה והסקה שגויה של סימנים מעידים. מחדל קונצפטואלי, שבו כל נתון מפורש בצורה הפוכה. הנטס ניצחו את הפייסרס כי רג´י לא פגע, הם ניצחו את ההורנטס כי מאש פצוע. הם אף פעם אל מנצחים בגלל עצמם – תמיד בדרך השלילה. אין להם הגנה, קיד לא יספיק, למאמן שלהם קוראים ביירון סקוט ובפלייאוף הם יתפרקו. זו היתה הקונצפציה. 2. ואז הגיעה הסדרה מול הסלטיקס, אלופי הקונצפציה. סדרה שסילקה את אחרון הספקות בנוגע לנטס כקבוצה ולכוכביה כיחידים, ואף ביחס לסקוט. 3. שורש הקיבעון: לכל אורך העונה הסדירה הנטס הפגינו כדורסל התקפי ביסודו, שאמנם הספיק לזכיה במאזן הטוב במזרח, אבל הותיר סימני שאלה בנוגע לשלב הבא. היה טעם לאתגר את מערך ההגנה הנטסי פשוט מכיוון שהוא כמעט לא הורגש. פרט לג´ייסון קיד - שעל מהלכי ההגנה שלו בפלייאוף הזה, אפילו יותר מיכולתו ההתקפית, עוד ייכתבו עבודות דוקטורט - אף שחקן לא עשה רושם בן-ואלאסי. לא הרכרוכיות של ואן הורן, לא הגמלוניות של מקאלה, לא הפראיות של מרטין ואפילו לא האתלטיות של ג´פרסון. האריס וקיטלס אינם נכללים מסיבות מובנות מאליהן. מה שמשאיר את ויליאמס כפקטור הגנתי פוטנציאלי. ארון ויליאמס – עוד הפתעה שקטה של הנטס. למרות שקיד נתן את הפוש ההגנתי מול הסלטיקס (בייחוד עבירות התוקף שסחט מכוכביהם), הנטס כקבוצה בהחלט ביצעו עליית מדרגה בתחום, שבלעדיה לא היו תופרים אף סדרת פלייאוף. הם ניטרלו את ההתקפה הורסטילית של הפייסרס ושיבשו להורנטס את סכימות המשחק העומד. כשהסלטיקס הגיעו הסיפור השתנה. הנטס ניצבו בפני גורם שונה, בלתי ניתן לכימות ולניתוח: נשמה ירוקה. משחק שלוש הוקרב על מזבח הפקטור הכי חמקמק בכדורסל מקצועני ובספורט בכלל. הנטס נראו אבודים לא בגלל שהפסידו משחק בסדרה של שבעה משחקים, אלא בשל כניעה רבתי לגורם שלעולם לא מופיע במשוואה. אי אפשר לתכנן מהלכים לחסום אותו, בלתי אפשרי לצפות את נזקיו. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתמודד איתו, חי, פנים אל מול פנים. הנטס נכשלו לגמרי. כישלון שמבחינת הטעות שלנו, ושל כותב שורות אלי במיוחד, הפך לסוס טרויאני. כי הם לא באמת נכשלו. להפך, הם נתנו לכאב לעבור דרכם. הם השתמשו בו כקטליזטור להשגת הרמה הבאה. במובן מסוים הם החליטו לקחת את ההשפלה לכיוון הפוך. היא הפכה לחומר גלם, שאיננו בהכרח שלילי. הקרדיט חייב לכלול את ביירון סקוט. הסוף ידוע, או כמעט ידוע. הם לקחו את הסדרה נגד הסלטיקס באופן ברור ומשכנע, מטעים את כולנו. והם הולכים לפגוש את הקינגס – הלוואי – או את הלייקרס בלי טיפת רגש נחיתות ועם ניסיון המקביל לשלוש שנות פלייאוף. הקרדיט חייב לכלול את ביירון סקוט. 4. לעומתם, משחק שלוש הפך לנכבה של הסלטיקס. אמנם אי אפשר לקחת מהם את ההישג ההיסטורי, אבל עושה רושם שהוא גמר אותם. הם שיחקו את ארבע, חמש ושש כאילו הסדרה כבר בכיס, משוכנעים שהנטס עומדים להתמוטט בכל רגע. היה משהו מרגיז ושחצני בפתיחה החלשה, הכמעט קבועה שלהם, כמו שלושת רבעי המשחק הראשונים משוחקים לפרוטוקול בלבד. הירוקים שידרו מין עליונות בהפוך על הפוך, בדומה למישהו שנותן לשחקן גרוע ממנו פור בכוונה. אבל אז הסתבר שדווקא הנטס נתנו פור, לא בכוונה אלא בגלל אחת מזוינת עובדה: הם מוכשרים יותר. הנטס כחמישיה עולים על הסלטיקס. אין להם צמד כמו ווקר-פירס, אבל הם לא זקוקים לצמד כזה. בשל תפיסת משחק מאוזנת – גם הכוכב הגדול, קיד, מתממשק לארכיטקטורה הכללית, למרות שהוא כמובן קובע את סוג האריחים, צורת הבית, גודל החדרים וכן הלאה. ועדיין קיד לא לוקח כמות זריקות אסטרונומית, הוא לא קולע את מספר הנקודות הגדול ביותר בהכרח ובוודאי שהוא לא חייב לסיים כל התקפה. הוא מתחיל אותה. 5. ואילו הסלטיקס, בייחוד פירס אבל גם ווקר, הגיעו לשלב פוסט-נכבה שבו צורת המשחק קיבלה מימד צפוי וטיפשי משהו. במספר רב מדי של התקפות ווקר ופירס התעקשו לבטל את המשחק הקבוצתי, שרק בזכותו עלה בידם למחוק פערים גדולים. ו´ ו-פ´ התפמפמו עם הכדור, נגררו לעבירות תוקף מיותרות ובעיקר שיתקו את עצמם ואת המסייעים במקום את היריב. לכן הנתונים משקרים. הם קלעו, כצמד, את מרבית הנקודות של הסלטיקס ברוב שלבי המשחק, בדרך כלל מנה בת חמישים נקודות, ועם זאת איך אפשר לכמת עשרות התקפות אימפוטנטיות; איך אפשר לחשב את המתימטיקה של הפסיכולוגיה - את התחושות הפנימיות של ביטחון עצמי אבוד. אלה נתונים שתצטרכו לשאוב מהשרינקים של סטריקלנד, מקארתי, דלק, ויליאמס ובאטי, אולי למדור חדש תחת הכותרת ´סטטיסטיקה פסיכואנליטית´. 6. וכאמור היה ביירון סקוט. אמנם קשה להצביע על מהלך גאוני ספציפי בעבודת האימון שלו, אבל ההישגים רצים לפניו. מקום ראשון במזרח, שיקום הריסות משחק שלוש ועליה מטאורית, לראשונה בתולדות המועדון, לגמר האנ.בי.איי. נראה שאם היתה פה גאונות היא טמונה במהלכי קדם העונה, לצד רוד תורן: החתמת הילד, הרוקי ג´פרסון, השגת מקאלה מהסיקסרס. לצד זאת, ההתבגרות של מרטין, האגרסיביות הנרכשת של ואן-הורן והחזרה מפציעה של קיטלס. ניו ג´רזי יצרה אסכולת כדורסל מנצחת, משהו שטרם נראה במידולנד משנת 1976 - האליפות האחרונה שלקחו בליגת האיי.בי.איי עם דוקטור ג´יי. מאז כלום, סדרת הפלייאוף האחרונה שלקחו התרחשה בשנת 1984, בסיבוב הראשון נגד מגיני התואר העולמי דאז, הסבנטי סיקסרס... 7. אם הלייקרס יקחו את שבע בארקו, או לא, סתכלו על הבן של ג´לי בין. שעה שהתפוקות המפלצתיות של שאק נובעות מנתונים מפלצתיים, קובי מפתח איכויות ג´ורדניות. שניהם בגובה דומה, אינץ´ לפה או לשם, לשניהם יכולת טיסה, התקפה והגנה שקולה במהותה. ההבדל האמיתי מתקשר להבנת הממשות העליונה של המשחק. החטיפה וסל האליפות של ג´ורדן על מאלון האומלל לא נבעו מיכולת פיזית חריגה, זה היה טהור מדי מלהישפט כך. היה זה רגע שתימצת את תורת הכדורסל באופן שחצה זמן היסטורי, יכולת גופנית או מהלך מתוכנן. הרגע פשוט קרה, רגע יחיד במינו. מייקל פשוט חש לכנף השמאלית, לפני שמאלון בכלל תיכנן מה לעשות עם הכדור, הטעה את ראסל (עוד נשמה אומללה) וזרק לסל. ג´ורדן ידע שהכדור יצלול פנימה לא מתוך יהירות או תקווה. הוא ידע. גם אנחנו ידענו - הכדור היה חייב להיקבר. 8. בריאנט רק בן 23 ויש לו כבר שתי אליפויות. מתישהו ארץ גדולה שאק יפרוש והמאסטר מכין את התלמיד הצעיר לדרך עצמאית. בריאנט עצמו, בראיון בתום משחק שש, התייחס לשבע כאל פאן. יכול להיות שזה באמת היחס שלו כרגע. יכול להיות שיחס ילדותי, שאיננו בהכרח שלילי, יספיק לקחת את שבע מהקינגס. מובן שגם ההפך אפשרי. מה שזה לא יהיה בריאנט, יותר משאק, יהיה הפקטור בניצחון או בהפסד. ובעוד עונה שתיים יוכתר רשמית כיורש. ג´קסון יוכל לפרוש כמאמן הגדול בכל הזמנים. 9. חדשות מאוד רעות לקינגס. הסדרה היתה ביד. אבל אז: השישית של דיבאץ´, הריבאונד האבוד של סטויאקוביץ´, ההחטאות מהעונשין של וובר פלוס עבירת תוקף מפוקפקת, יום קליעה גרוע של ביבי ופרשת פולארד (שתי נקודות, שש עבירות). ת´אנדברק, הפועל אילת, גויס בצו שמונה. הקינגס מפסידים את שש. את ארבע הם הפסידו בגלל ההורי הורור שואו, אבל למה את שש? אז עכשיו שבע. אי אפשר להתנבא, אין טעם. הכל יכול להיות. 10. אני שוקל לעשות משהו שעוד לא עשיתי: להקליט.