nba today 11
Nba today / ליאור דה-ברושי 1. ריח חריף, מלא געגועים. ריח של משחק מספר שבע. בשביל אוהד אנ.בי.איי פירוש הביטוי חורג בהרבה מהמקובל בכל ענף ספורט אחר. לכאורה זהו עוד משחק תחום במסגרת זמן קבועה וכללים מוסכמים, אבל לא יהיה זה מוגזם לטעון שמשמעותו שקולה לשבעה משחקים רגילים. שעה שבכדורסל אירופי או מכללות תקועים בגיליוטינה המסרסת של הפיינל פור – הכדורסל המקצועני מספק חוויה אולטימטיבית של תחרות, שמשחק שבע הוא שיאה. שתי הסדרות, ממזרח למערב, מתקרבות בצעדים מדודים לשלב הקתרזיס המוחלט, ניגוד מרענן לבינוניות של סדרות הסיבוב הראשון והשני. אמת, הסיקסרס והפייסרס נתנו פייט וסחטו משחק חמישי, אבל היה זה פייט נטול דרמה של ממש. יתר הקבוצות אפילו לא הציגו מראית עין דרמטית. 2. דרמת המשחק המקצועני בנויה במכוון על הטעיות והסחות. השחקנים כאילו משחקים שבעה משחקים, או שלושה רבעים, אבל רק במשחק שבע העניין מתחיל באמת. אזהרת הצפיה שרשת אנ.בי.סי פירסמה לאחר שני המותחנים הבולטים, במזרח ובמערב, היתה מיותרת ונחוצה בו-בזמן. מיותרת כי זה טיבו של המשחק ברמתו העליונה. נחוצה, ולו לשם תזכורת שלא כך היו פני הדברים רק לפני סיבוב פלייאוף אחד. 3. נראה כאילו במשחק שבע - ולא בשש או בחמש, שגם במסגרתם אפשר לקחת סדרה – משחקים אחרת, מתנהגים אחרת ואפילו נושמים באופן קצת אחר מהמקובל. ההייפ סביב משחק שבע תובע מכולנו לשנות את צורת ההסתכלות: העובדה שיותר לא ניתן להשאיר פצועים, שהסתיימו ההתאמות האפשריות, שאימון הבוקר ביום שאחרי כבר לא יתקיים, או יתקיים במתכונת שונה לגמרי, ושעונה מורכבת ומתישה עומדת על הקו, לעתים קרובות נחתכת בשבע השניות האחרונות של הרבע הרביעי. משחק שבע מציג בפנינו נוקאאוטיות המזכירה זירת אגרוף בלאס וגאס, נבאדה. הוא משחק טייסוני יותר מאשר זידאני. אין בו סתירות, החמצות וכשלים. הוא מעז לעשות את הצעד האחרון, להשליך הכל לכלבים. ובעוד כל סדרה שמסתיימת לפני מיצויה האפשרי המלא מותירה טעם של החמצה, משחק שבע מסמן את קצה הגבול האפשרי. בהיותו החלטי, מדויק וחד – הוא אף עשוי לעורר הארה. דומה שאפילו השחקנים נוטים להיפרד בחיבה האחד מהשני במקום בכעס, כשהאוהדים מרגישים צורך מוזר לאחל הצלחה למנצחיהם בהמשך דרכם. פתאום שלט קלישאי בנוסח ´הביסו את אל.איי´ מקבל אימפקט, הטומן בחובו עולם שלם של צלילים וצבעים. זו הסיבה כמדומני שמשחק שבע מאחד לרגע את אלוהי הטלביזיה, את דיוויד שטרן, את רד אאורבך ואת עבדכם בתחושת אחדות. רגע נדיר של זהות החפה מאינטרס. 4. זאת בהנחה ששתי הסדרות, בייחוד המערבית, הולכות למשחק שבע. 5. יש יותר מסיבה אחת להאמין שהקינגס והלייקרס יתנו לנו שביעי, מעבר לתחושה שהם כמעט חייבים לנו. קשה להאמין שהמשולש שאק-קובי-פיל יחסוך מעולם הכדורסל את המערכה האחרונה. ללייקרס יש תחושה שאם יגיעו למשחק שביעי הכל פתוח, אחרי שנתנו במתנה את משחק חמש וקיבלו במתנה את ארבע. עכשיו, אחרי שיצאו פארי עם הקינגס, אין ברירה אלא להמשיך לשחק. 6. מבחינת כדורסל נטו שתי הקבוצות שקולות מכדי שהעסק ייגמר בשש. וובר וביבי עומדים בשיוויון מעורר הערכה מול הצמד שאק-קובי, שעד לסדרה זו נראה והיה בלתי מנוצח. השיוויון בא לידי ביטוי במספרים, עם יתרון נקודות קל ללייקרס, אבל בעיקר באופי. ביבי משחק כאילו מדובר בפלייאוף העשירי בקריירה שלו, כשוובר נותן לך הרגשה ג´ורדנית משהו. אתה מתבונן במשחק הסדרתי שלו והולך ומשתכנע שוובר נחוש לסיים את הקריירה המקצוענית עם תואר שישי, אחרון ומתוק מכולם. המשחק של כריס מתקרב לשלמות, במיוחד האיזון הנפשי. אותה פרופורציה בין משחק חוץ לפנים, העלאת יכולת המסירה לדרגת דאן חמש, וכן הפחת רוח במפרשי הקבוצה. שלושה אלמנטים שלא מגיעים ממאמן אלא ממקום יותר פרוזאי – מהביצים. אם תתבוננו ממש טוב בפניו של וובר, אפילו כשהוא מסופסל, תתפסו איך נראה רוצח השב למוטב בתום מאסר עולם מפרך. האינסטינקט נותר כשהיה, אבל לצדו הבנה שאין די בכוח. ליד וובר ביבי נראה סתם כמו אחד בדרך לאשראם בפונה: מדויק, חד, החלטי. עירני כמו בודהא קטן. שימו לב לראיונות איתו, לשפת הדיבור, לטון הענייני. אין בו טיפת יוהרה או רגשי נחיתות. וכך בדיוק נראה המשחק שלו. טרייד ענק, גריזלי. 7. המסייעת של הקינגס היא עוד הפתעה מרעישה, שדי נבלעת באור הזרקורים. השילוש דיבאץ´-טורקגלו-קריסטי, שאותו אפשר למהול בהבלחות של ג´קסון ופולארד, מעמעם כל יתרון מסייע שתמיד היה ברשות הלייקרס, ובודאי בסדרה שבה סטויאקוביץ´ חנוט בקצה הספסל (זוכרים את יתרון הפציעות, הכמעט קבוע, של הלייקרס על יריבהם?). מסייעת זו פשוט עולה על פלוגת המפקדה הלייקרסית. את המספרים תוכלו לדוג בעצמכם, שכן טור זה מעדיף להתמקד יותר בתחושות ותהליכים מאשר בנתונים. הסיבה פשוטה: אם ניקח למשל את הסל של ביבי במשחק חמש, על החסימה שקיבל מוובר, אז מבחינה מספרית הוא שווה שתי נקודות, אלא שברור שמהותית הוא שווה לפחות עשרים, את המשחק כולו, אם לא את הסדרה. סל כזה, והדומים לו (אסיסט קריטי, ריבאונד חשוב, חטיפה יוצאת דופן, נאום משמעותי וכן הלאה), מספרים סיפור גדול משווים הכלכלי. פיל ג´קסון הבין זאת, מתישהו בסוף שנות השמונים, וזה מה שהביא לו את ההישגים. תקשיבו פעם לפסקי הזמן שלו – פסיכותראפיה בשידור חי. 8. אלא שהפעם, מול ג´קסון, נמצא אדלמן. מבוגר ומנוסה, בעיקר הפסדי אליפות לג´ורדן וג´קסון, אז כמאמן הבלייזרס, ריק הגיע לשלב הפירעון וכיאה לגודל המעמד טיפח זקן ג´קסוני פלוס. הוא מתמודד עם פיל – ולא נלחם בו – בכלים זהים למדי: שלווה, שקט ונחישות. מדי פעם הוא רוטן לעבר השיפוט, שמשום מה מצליח להרגיז את כולם בפלייאוף הזה. אבל גם אז אדלמן פועל לפי תכנית ולא נותן לעצביו לבגוד בו. השישית של שאק מעולם לא היתה נשרקת על הלטיפה שנתן לביבי. היא נשרקה רק בגלל שאדלמן לחץ על השופטים, כמה מהלכים קודם לכן, סוחט מהם הבטחה ג´נטלמנית לפקוח עין על הבחור הגדול. זו שיטה ג´קסונית ידועה ומוכרת, שגם חוסכת ממך טכנים מיותרים וגם מחלקת דיבידנדים נדיבים. השיטה עצמה פשוטה ולאיש אין עליה בעלות, אבל העניין הוא בתזמון. בנוסף אדלמן גיבש תוכנית משחק – ליתר דיוק תוכנית סדרה, עם טביעות אצבע פיט קריליות מובהקות – שבשפה פשוטה אלה מאפייניה: ´הדבק לשאק ולקובי עבירות מוקדמות בכל מחיר; הפרע למסירות הרוחב המשלושיות; פעל בשני כנפי המגרש באופן זהה; עשה מהומה קטנה בכל התקפה, בייחוד בפרימטר; במקרה שהתוכנית פועלת, חדור דרך האמצע – אותו פרוזדור סטרילי עמוס עבירות´. וכך, בין ששאק וקובי יוצאים מהמשחק (בשש או מוקדם יותר מהרוטציה), או נמצאים במגרש בלי להיות מסוגלים לייצר הגנה, אדלמן משבש את מערכי ההתקפה וההגנה של הלייקרס. גם בלי לכמת את מספר השמירות הכפולות על שאק, הקינגס די נמנעים מתגבור כוחות מוגזם בצבע, מה שמאפשר להם לסגור את קובי ולא פחות חשוב, את פישר, הורי וההוא שנשוי למרילין מונרו. בחצי הראשון של המשחק, כשהרגליים רעננות, הטקטיקה האדלמנית בדרך כלל רושמת יתרון דו-ספרתי, שבתורו נשחק ונשחק. לפעמים זה נגמר בניצחון בנקודה, לפעמים בהפסד בנקודה. מה שחשוב יותר הוא הניצחון הפסיכולוגי. ואם אפשר להשתמש בביטוי ריגרי – זה הסיבה למה יש לנו שלוש שתיים לקינגס במקום ארבע אפס ללייקרס, תוצאה שנראית טבעית כשיש לך מאמן כמו פופוביץ´ וסנטר בדרגת אדמירל. 9. אם הסלטיקס רוצים לקחת את משחק שש, ואת הסדרה כולה, הם צריכים טרייד על אנדרסון, באטי וסטריקלנד (למרות התרומה האחרונה). אבל הם לא יכולים לעשות טרייד – שכן זהו החוק. אז, בקיצור: תעמידו את אנדרסון במרחק עשרים רגל מהסל ותנו לו לזרוק ברציפות עד משחק שש. כנ"ל את דלק. את באטי צריך להכניס לצינוק של שש רגל על שש, עם ביל ראסל ורוברט פאריש כסוהרים. אובריאן יוכל לשחק את מנהל הכלא. לסטריקלנד, לויליאמס ולמקארתי – סטירה הגונה. זה כל מה שהסלטיקס צריכים. להתעורר מהאופוריה של משחק שלוש. מקצועית נדרש מהם בפשטות ליישם את משנת המאמן, סאק אפ דה דיפנס, פעולה שהם מתחילים לבצע רק בחצי השני של המשחק, כשמאוחר מדי. לא ברור מדוע הם כן מצליחים לייצר חטיפות של מסירות הרוחב הנטסיות ברבע השלישי אבל לא בראשון. ובכלל כדאי להם להבין שלא לקלוע בכמעט עשר התקפות רצופות אף סל – זאת עצה די מחורבנת לסדרת גמר פלייאוף אזורי.
Nba today / ליאור דה-ברושי 1. ריח חריף, מלא געגועים. ריח של משחק מספר שבע. בשביל אוהד אנ.בי.איי פירוש הביטוי חורג בהרבה מהמקובל בכל ענף ספורט אחר. לכאורה זהו עוד משחק תחום במסגרת זמן קבועה וכללים מוסכמים, אבל לא יהיה זה מוגזם לטעון שמשמעותו שקולה לשבעה משחקים רגילים. שעה שבכדורסל אירופי או מכללות תקועים בגיליוטינה המסרסת של הפיינל פור – הכדורסל המקצועני מספק חוויה אולטימטיבית של תחרות, שמשחק שבע הוא שיאה. שתי הסדרות, ממזרח למערב, מתקרבות בצעדים מדודים לשלב הקתרזיס המוחלט, ניגוד מרענן לבינוניות של סדרות הסיבוב הראשון והשני. אמת, הסיקסרס והפייסרס נתנו פייט וסחטו משחק חמישי, אבל היה זה פייט נטול דרמה של ממש. יתר הקבוצות אפילו לא הציגו מראית עין דרמטית. 2. דרמת המשחק המקצועני בנויה במכוון על הטעיות והסחות. השחקנים כאילו משחקים שבעה משחקים, או שלושה רבעים, אבל רק במשחק שבע העניין מתחיל באמת. אזהרת הצפיה שרשת אנ.בי.סי פירסמה לאחר שני המותחנים הבולטים, במזרח ובמערב, היתה מיותרת ונחוצה בו-בזמן. מיותרת כי זה טיבו של המשחק ברמתו העליונה. נחוצה, ולו לשם תזכורת שלא כך היו פני הדברים רק לפני סיבוב פלייאוף אחד. 3. נראה כאילו במשחק שבע - ולא בשש או בחמש, שגם במסגרתם אפשר לקחת סדרה – משחקים אחרת, מתנהגים אחרת ואפילו נושמים באופן קצת אחר מהמקובל. ההייפ סביב משחק שבע תובע מכולנו לשנות את צורת ההסתכלות: העובדה שיותר לא ניתן להשאיר פצועים, שהסתיימו ההתאמות האפשריות, שאימון הבוקר ביום שאחרי כבר לא יתקיים, או יתקיים במתכונת שונה לגמרי, ושעונה מורכבת ומתישה עומדת על הקו, לעתים קרובות נחתכת בשבע השניות האחרונות של הרבע הרביעי. משחק שבע מציג בפנינו נוקאאוטיות המזכירה זירת אגרוף בלאס וגאס, נבאדה. הוא משחק טייסוני יותר מאשר זידאני. אין בו סתירות, החמצות וכשלים. הוא מעז לעשות את הצעד האחרון, להשליך הכל לכלבים. ובעוד כל סדרה שמסתיימת לפני מיצויה האפשרי המלא מותירה טעם של החמצה, משחק שבע מסמן את קצה הגבול האפשרי. בהיותו החלטי, מדויק וחד – הוא אף עשוי לעורר הארה. דומה שאפילו השחקנים נוטים להיפרד בחיבה האחד מהשני במקום בכעס, כשהאוהדים מרגישים צורך מוזר לאחל הצלחה למנצחיהם בהמשך דרכם. פתאום שלט קלישאי בנוסח ´הביסו את אל.איי´ מקבל אימפקט, הטומן בחובו עולם שלם של צלילים וצבעים. זו הסיבה כמדומני שמשחק שבע מאחד לרגע את אלוהי הטלביזיה, את דיוויד שטרן, את רד אאורבך ואת עבדכם בתחושת אחדות. רגע נדיר של זהות החפה מאינטרס. 4. זאת בהנחה ששתי הסדרות, בייחוד המערבית, הולכות למשחק שבע. 5. יש יותר מסיבה אחת להאמין שהקינגס והלייקרס יתנו לנו שביעי, מעבר לתחושה שהם כמעט חייבים לנו. קשה להאמין שהמשולש שאק-קובי-פיל יחסוך מעולם הכדורסל את המערכה האחרונה. ללייקרס יש תחושה שאם יגיעו למשחק שביעי הכל פתוח, אחרי שנתנו במתנה את משחק חמש וקיבלו במתנה את ארבע. עכשיו, אחרי שיצאו פארי עם הקינגס, אין ברירה אלא להמשיך לשחק. 6. מבחינת כדורסל נטו שתי הקבוצות שקולות מכדי שהעסק ייגמר בשש. וובר וביבי עומדים בשיוויון מעורר הערכה מול הצמד שאק-קובי, שעד לסדרה זו נראה והיה בלתי מנוצח. השיוויון בא לידי ביטוי במספרים, עם יתרון נקודות קל ללייקרס, אבל בעיקר באופי. ביבי משחק כאילו מדובר בפלייאוף העשירי בקריירה שלו, כשוובר נותן לך הרגשה ג´ורדנית משהו. אתה מתבונן במשחק הסדרתי שלו והולך ומשתכנע שוובר נחוש לסיים את הקריירה המקצוענית עם תואר שישי, אחרון ומתוק מכולם. המשחק של כריס מתקרב לשלמות, במיוחד האיזון הנפשי. אותה פרופורציה בין משחק חוץ לפנים, העלאת יכולת המסירה לדרגת דאן חמש, וכן הפחת רוח במפרשי הקבוצה. שלושה אלמנטים שלא מגיעים ממאמן אלא ממקום יותר פרוזאי – מהביצים. אם תתבוננו ממש טוב בפניו של וובר, אפילו כשהוא מסופסל, תתפסו איך נראה רוצח השב למוטב בתום מאסר עולם מפרך. האינסטינקט נותר כשהיה, אבל לצדו הבנה שאין די בכוח. ליד וובר ביבי נראה סתם כמו אחד בדרך לאשראם בפונה: מדויק, חד, החלטי. עירני כמו בודהא קטן. שימו לב לראיונות איתו, לשפת הדיבור, לטון הענייני. אין בו טיפת יוהרה או רגשי נחיתות. וכך בדיוק נראה המשחק שלו. טרייד ענק, גריזלי. 7. המסייעת של הקינגס היא עוד הפתעה מרעישה, שדי נבלעת באור הזרקורים. השילוש דיבאץ´-טורקגלו-קריסטי, שאותו אפשר למהול בהבלחות של ג´קסון ופולארד, מעמעם כל יתרון מסייע שתמיד היה ברשות הלייקרס, ובודאי בסדרה שבה סטויאקוביץ´ חנוט בקצה הספסל (זוכרים את יתרון הפציעות, הכמעט קבוע, של הלייקרס על יריבהם?). מסייעת זו פשוט עולה על פלוגת המפקדה הלייקרסית. את המספרים תוכלו לדוג בעצמכם, שכן טור זה מעדיף להתמקד יותר בתחושות ותהליכים מאשר בנתונים. הסיבה פשוטה: אם ניקח למשל את הסל של ביבי במשחק חמש, על החסימה שקיבל מוובר, אז מבחינה מספרית הוא שווה שתי נקודות, אלא שברור שמהותית הוא שווה לפחות עשרים, את המשחק כולו, אם לא את הסדרה. סל כזה, והדומים לו (אסיסט קריטי, ריבאונד חשוב, חטיפה יוצאת דופן, נאום משמעותי וכן הלאה), מספרים סיפור גדול משווים הכלכלי. פיל ג´קסון הבין זאת, מתישהו בסוף שנות השמונים, וזה מה שהביא לו את ההישגים. תקשיבו פעם לפסקי הזמן שלו – פסיכותראפיה בשידור חי. 8. אלא שהפעם, מול ג´קסון, נמצא אדלמן. מבוגר ומנוסה, בעיקר הפסדי אליפות לג´ורדן וג´קסון, אז כמאמן הבלייזרס, ריק הגיע לשלב הפירעון וכיאה לגודל המעמד טיפח זקן ג´קסוני פלוס. הוא מתמודד עם פיל – ולא נלחם בו – בכלים זהים למדי: שלווה, שקט ונחישות. מדי פעם הוא רוטן לעבר השיפוט, שמשום מה מצליח להרגיז את כולם בפלייאוף הזה. אבל גם אז אדלמן פועל לפי תכנית ולא נותן לעצביו לבגוד בו. השישית של שאק מעולם לא היתה נשרקת על הלטיפה שנתן לביבי. היא נשרקה רק בגלל שאדלמן לחץ על השופטים, כמה מהלכים קודם לכן, סוחט מהם הבטחה ג´נטלמנית לפקוח עין על הבחור הגדול. זו שיטה ג´קסונית ידועה ומוכרת, שגם חוסכת ממך טכנים מיותרים וגם מחלקת דיבידנדים נדיבים. השיטה עצמה פשוטה ולאיש אין עליה בעלות, אבל העניין הוא בתזמון. בנוסף אדלמן גיבש תוכנית משחק – ליתר דיוק תוכנית סדרה, עם טביעות אצבע פיט קריליות מובהקות – שבשפה פשוטה אלה מאפייניה: ´הדבק לשאק ולקובי עבירות מוקדמות בכל מחיר; הפרע למסירות הרוחב המשלושיות; פעל בשני כנפי המגרש באופן זהה; עשה מהומה קטנה בכל התקפה, בייחוד בפרימטר; במקרה שהתוכנית פועלת, חדור דרך האמצע – אותו פרוזדור סטרילי עמוס עבירות´. וכך, בין ששאק וקובי יוצאים מהמשחק (בשש או מוקדם יותר מהרוטציה), או נמצאים במגרש בלי להיות מסוגלים לייצר הגנה, אדלמן משבש את מערכי ההתקפה וההגנה של הלייקרס. גם בלי לכמת את מספר השמירות הכפולות על שאק, הקינגס די נמנעים מתגבור כוחות מוגזם בצבע, מה שמאפשר להם לסגור את קובי ולא פחות חשוב, את פישר, הורי וההוא שנשוי למרילין מונרו. בחצי הראשון של המשחק, כשהרגליים רעננות, הטקטיקה האדלמנית בדרך כלל רושמת יתרון דו-ספרתי, שבתורו נשחק ונשחק. לפעמים זה נגמר בניצחון בנקודה, לפעמים בהפסד בנקודה. מה שחשוב יותר הוא הניצחון הפסיכולוגי. ואם אפשר להשתמש בביטוי ריגרי – זה הסיבה למה יש לנו שלוש שתיים לקינגס במקום ארבע אפס ללייקרס, תוצאה שנראית טבעית כשיש לך מאמן כמו פופוביץ´ וסנטר בדרגת אדמירל. 9. אם הסלטיקס רוצים לקחת את משחק שש, ואת הסדרה כולה, הם צריכים טרייד על אנדרסון, באטי וסטריקלנד (למרות התרומה האחרונה). אבל הם לא יכולים לעשות טרייד – שכן זהו החוק. אז, בקיצור: תעמידו את אנדרסון במרחק עשרים רגל מהסל ותנו לו לזרוק ברציפות עד משחק שש. כנ"ל את דלק. את באטי צריך להכניס לצינוק של שש רגל על שש, עם ביל ראסל ורוברט פאריש כסוהרים. אובריאן יוכל לשחק את מנהל הכלא. לסטריקלנד, לויליאמס ולמקארתי – סטירה הגונה. זה כל מה שהסלטיקס צריכים. להתעורר מהאופוריה של משחק שלוש. מקצועית נדרש מהם בפשטות ליישם את משנת המאמן, סאק אפ דה דיפנס, פעולה שהם מתחילים לבצע רק בחצי השני של המשחק, כשמאוחר מדי. לא ברור מדוע הם כן מצליחים לייצר חטיפות של מסירות הרוחב הנטסיות ברבע השלישי אבל לא בראשון. ובכלל כדאי להם להבין שלא לקלוע בכמעט עשר התקפות רצופות אף סל – זאת עצה די מחורבנת לסדרת גמר פלייאוף אזורי.