nba today 10
Nba today / ליאור דה-ברושי 1. רוחות מן העבר. שבת בלילה, משחק מספר שלוש, גמר המזרח. הסלטיקס נראים אבודים יותר מהלייקרס של הערב הקודם. שום קליעה לא נכנסת, הכדורים החוזרים נשאבים לגופיות בצבע אפור, מדכא. פירס שוב מפגין את אחד מאותם ערבים עם אחוזי קליעה של 2 מאלף. ווקר מבליח פה ושם. אנדרסון חוזר להיות הקני של פעם. אפילו הטרייד המפורסם עם פיניקס לא נראה גאוני כל כך. כן אין טעם להתעכב על התרומה של באטי. בקיצור, לחניכים של אובריאן ציפה ערב ארוך במיוחד. ערב שכל קבוצה אחרת היתה מקדישה במחשבתה למשחק מספר ארבע, ולאיך גניבת יתרון הביתיות (שמשום מה בפלייאוף העונה הוא בעל חשיבות הפוכה) במשחק הקודם נעלמת להם בין האצבעות. 2. עד הרבע הרביעי. הפעם המספרים מספרים את הסיפור. 41 נקודות לבוסטון ברבע בלתי נשכח לעד, לעומת 16 לנטס האומללים; פעם ראשונה בהיסטוריה (מתוך 171 משחקי פלייאוף) שקבוצה מצליחה לנצח למרות פיגור של יותר מ-18 נקודות. הפיגור המדויק: 26 נקודות. ווקר ופירס הפכו אמש למעין לארי בירד שחור חלקי שניים. לכאורה פירס התנהג באופן בירדי מובהק – חלש לאורך שלושת הרבעים הראשונים ופצצה ברביעי – אבל ווקר היה זה שהתניע את הקאמבק הגדול בהיסטוריה. הנאום הפסיכולוגי, מאמני, חברי, רוחני או מה שזה לא היה – בשלהי הרבע השלישי – פעל בצורה שאף הפתיעה את עצמו. הוא דיבר ודיבר, כשפירס מוקסם בשקט לידו. המילים עצמן לא היו חשובות כמו המבט בפניו המיוזעים. וגם בלי לשמוע את דבריו (ישו, איפה היה המיקרופון של ג´ים גריי?) יכולת לנחש את תוכנם. זה הלך בערך ככה: "צ´מע פולי, אנחנו הולכים לנצח את המשחק המזוין הזה. לא יודע איך בדיוק אבל זה לא חשוב. הקיד הזה על הזין שלי – הוא לא ינצח אותנו בבית, אה! עכשיו עזוב אותך מזריקות, אחי, כנס פנימה בכל הכוח. אין להם אף מצ´אפ עליך. ברגע שתקלע לייאפ אחד, היתר יבואו מאליהם. אני מבטיח לך דבר אחד: עוד ידברו על הרבע הזה... אח שלי אתה." 3. הנאום הווקרי מקבע אותו סופית כווינר, בין שהסלטיקס יקחו את הסדרה ובין שלא. הנאום פלוס הרבע הרביעי גם מקבעים את הקבוצה של אובריאן, ווקר ופירס בפנתיאון הלא רשמי של תולדות הפלייאוף. זהו מקום נטול אולם, נטול חלל ומשקל, נטול טקסים מנופחים. הוא קיים בתוך מיליוני התודעות של אוהדי האנ.בי.איי. יש בו קטעים מצמררים ביופים לצד טרגדיות נוראיות, רגעים בלתי נשכחים של זן-כדורסל: החטיפה של בירד מתומאס בגמר המזרח של שנת 1987; 63 נקודות של ג´ורדן בבוסטון גארדן, פלייאוף 1986; הסל של דוקטור ג´יי על הלייקרס, 1980; המשחק השישי של מג´יק בספקטרום, גם 1980; החטיפה של הבליצ´ק, לא זוכר מתי. ועוד. ועוד. 4. הסלטיקס של היום מזכירים יותר את הקבוצה הלוחמנית, בראשות מיסטר נשמה דייב קאונס, מאשר את המכונה המשומנת של שנות השמונים. אז, מעבר לנשמה סלטיקאית, היו לבירד & מקהייל & פאריש ושות´ כישרון וחכמת משחק בכמויות שרק הלייקרס ופילדלפיה הציגו. אבל היום, בעידן הדביליזציה של המשחק, הסלטיקס הוכיחו שאפשר, צריך וכדאי לחזור ליסודות. אם לא הולך מבחוץ, נכנסים פנימה. כולם עולים לריבאונד, כולם מגנים. לא בושה להניע כדור, צריך לוותר על זריקה לטובת שחקן פנוי יותר. אין שום חשיבות למאזנים האישיים, או למי משחק ומתי. הקבוצה עולה על סך חלקיה. ושום דבר לא גמור עד שהוא לא גמור. זו בעצם המשמעות של הניצחון על הנטס במשחק שלוש. וזו בעצם המשמעות של להיות סלטיקס. באופן מוזר רק אתמול החבורה של ווקר, פירס ואובריאן הפכה להיות הבוסטון סלטיקס, 14 שנה בדיוק מאז גמר המזרח האחרון מול הפיסטונס. אם תחשבו לרגע עם איזה כמות כישרון קטנה – אפילו בהשוואה למזרח – הסלטיקס צלו את הנטס, זהו הישג בלתי נתפס. מבחינת הנטס, כישלון בלתי יאומן. 5. סתם לשם השוואה. נסו לחשוב על הירוקים של בירד. ובכן היה להם אותו, את מקהייל ואת פאריש בקדמי. ג´ונסון ואיינג´ באחורי. מהספסל: וולטון, מקסוול, סיסטינג, לואיס ועוד ועוד. מה יש להם היום? ווקר ויליאמס ובאטי בקדמי, כשפירס ואנדרסון באחורי. מהספסל: דלק, רוג´רס ומקארתי ואולי גם קידריק בראון. דבר אחד ברור, הסלטיקס של היום, כשרונית ושכלית, רחוקים מהסלטיקס של פעם. אבל יש להם נשמה בגודל מדינת מסוצ´סטס כולה. היא תיקח אותם רחוק. בהערכה גסה, עד הגמר. בעונה הבאה, עם החתמה של נניח אולקנדי מינוס פלוס, יהיה מה לדבר על דגל מספר 17. 6. השם אובריאן כבר הוזכר. יש לו פני פוקר, תסרוקת מיושנת ופה זוויתי. הוא מסוג המאמנים השקטים אבל גם המתוחים. נראה שהוא ער לכל פרט ופרט במורכבות האינסופית שנקראת משחק אנ.בי.איי. אתמול הוא צרח לראשונה בקריירה. זו היתה צרחה של אושר מהול בסיפוק אדיר. בעיקר הוא היה גאה בבחורים שלו, שניצחונם הבלתי אפשרי הפתיע אף אותו. העבודה היסודית והחרוצה שלו, מימי העוזרות מול פיטינו, השתלמה. אובריאן הוא סוג חדש של מאמן אנ.בי.איי: פועל המתקדם באיטיות שלב אחרי שלב. לא שחקן עבר, לא שחור, לא סלבריטי. משהו מאוד מעניין יתרחש בליגה אם מאמן מסוגו יגיע לגמר והלאה. בעצם זה כבר מתרחש – תראו לעזאזל מה קרה לקהל של בוסטון (הרגשת כאילו השנה היא 1986). אין להתפלא אם בשעה זו ממש הוא מקבל טלפון מריק קרלייל, מאמן העונה, עם הרבה סימני קריאה. 7. אבל אולי זו תהיה שיחת ועידה עם משתתף שלישי: ביירון סקוט. במידה שכן נצטרך להוסיף הרבה סימני שאלה (מה פשר השתיקה וההתעלמות מהשחקנים בשני פסקי הזמן האחרונים, אפילו פיל ג´קסון לא מתנהג ככה!). נכון, השחקנים הפסידו את המשחק, אבל בתור הרועה, אפילו אם יש לך רועה בפועל ששמו ג´ייסון קיד, אתה צריך לתת סימן. סימן מספיק ברור ומובן. לכן זהו רגע המבחן של הנטס. טאטוא 4-1 ומקרה פורטלנד חוזר שנית; הפסד מכובד במשחק שש או שבע והכל נשאר כרגיל, פחות או יותר; עליה לגמר הארצי? במקרה כזה קרלייל יצטרך לעשות שיחה נוספת. 8. מי היה מאמין שהמערב ידרדר עד לסעיף מספר שמונה של הטור? ועדיין, גם שם הדרמה בעיצומה. שוב, באופן מפתיע ולא מפתיע כאחד, גם אצל הקינגס, ובעיקר אצל וובר, צצה מחדש אותה מתכונת: יסודות שווה ניצחון, ולהפך, עם או בלי סטויאקוביץ´. נכון שהמשחק של הסדרה כבר הסתיים בניצחון הקינגס (משחק שלוש), אבל משחק ארבע הוא שיקבע את גורלה, ועד לניצחון של הסלטיקס אתמול, גם את זהות אלופת האנ.בי.איי. 9. ולסיום. כל מי שחשב להתנתק מהכבלים/לווין, מסיבות מובנות מאליהן, קיבל ביומיים האחרונים של הפלייאוף תאריך חדש: אמצע יוני 2002. בשניה שכריס או פול יניפו את הגביע.
Nba today / ליאור דה-ברושי 1. רוחות מן העבר. שבת בלילה, משחק מספר שלוש, גמר המזרח. הסלטיקס נראים אבודים יותר מהלייקרס של הערב הקודם. שום קליעה לא נכנסת, הכדורים החוזרים נשאבים לגופיות בצבע אפור, מדכא. פירס שוב מפגין את אחד מאותם ערבים עם אחוזי קליעה של 2 מאלף. ווקר מבליח פה ושם. אנדרסון חוזר להיות הקני של פעם. אפילו הטרייד המפורסם עם פיניקס לא נראה גאוני כל כך. כן אין טעם להתעכב על התרומה של באטי. בקיצור, לחניכים של אובריאן ציפה ערב ארוך במיוחד. ערב שכל קבוצה אחרת היתה מקדישה במחשבתה למשחק מספר ארבע, ולאיך גניבת יתרון הביתיות (שמשום מה בפלייאוף העונה הוא בעל חשיבות הפוכה) במשחק הקודם נעלמת להם בין האצבעות. 2. עד הרבע הרביעי. הפעם המספרים מספרים את הסיפור. 41 נקודות לבוסטון ברבע בלתי נשכח לעד, לעומת 16 לנטס האומללים; פעם ראשונה בהיסטוריה (מתוך 171 משחקי פלייאוף) שקבוצה מצליחה לנצח למרות פיגור של יותר מ-18 נקודות. הפיגור המדויק: 26 נקודות. ווקר ופירס הפכו אמש למעין לארי בירד שחור חלקי שניים. לכאורה פירס התנהג באופן בירדי מובהק – חלש לאורך שלושת הרבעים הראשונים ופצצה ברביעי – אבל ווקר היה זה שהתניע את הקאמבק הגדול בהיסטוריה. הנאום הפסיכולוגי, מאמני, חברי, רוחני או מה שזה לא היה – בשלהי הרבע השלישי – פעל בצורה שאף הפתיעה את עצמו. הוא דיבר ודיבר, כשפירס מוקסם בשקט לידו. המילים עצמן לא היו חשובות כמו המבט בפניו המיוזעים. וגם בלי לשמוע את דבריו (ישו, איפה היה המיקרופון של ג´ים גריי?) יכולת לנחש את תוכנם. זה הלך בערך ככה: "צ´מע פולי, אנחנו הולכים לנצח את המשחק המזוין הזה. לא יודע איך בדיוק אבל זה לא חשוב. הקיד הזה על הזין שלי – הוא לא ינצח אותנו בבית, אה! עכשיו עזוב אותך מזריקות, אחי, כנס פנימה בכל הכוח. אין להם אף מצ´אפ עליך. ברגע שתקלע לייאפ אחד, היתר יבואו מאליהם. אני מבטיח לך דבר אחד: עוד ידברו על הרבע הזה... אח שלי אתה." 3. הנאום הווקרי מקבע אותו סופית כווינר, בין שהסלטיקס יקחו את הסדרה ובין שלא. הנאום פלוס הרבע הרביעי גם מקבעים את הקבוצה של אובריאן, ווקר ופירס בפנתיאון הלא רשמי של תולדות הפלייאוף. זהו מקום נטול אולם, נטול חלל ומשקל, נטול טקסים מנופחים. הוא קיים בתוך מיליוני התודעות של אוהדי האנ.בי.איי. יש בו קטעים מצמררים ביופים לצד טרגדיות נוראיות, רגעים בלתי נשכחים של זן-כדורסל: החטיפה של בירד מתומאס בגמר המזרח של שנת 1987; 63 נקודות של ג´ורדן בבוסטון גארדן, פלייאוף 1986; הסל של דוקטור ג´יי על הלייקרס, 1980; המשחק השישי של מג´יק בספקטרום, גם 1980; החטיפה של הבליצ´ק, לא זוכר מתי. ועוד. ועוד. 4. הסלטיקס של היום מזכירים יותר את הקבוצה הלוחמנית, בראשות מיסטר נשמה דייב קאונס, מאשר את המכונה המשומנת של שנות השמונים. אז, מעבר לנשמה סלטיקאית, היו לבירד & מקהייל & פאריש ושות´ כישרון וחכמת משחק בכמויות שרק הלייקרס ופילדלפיה הציגו. אבל היום, בעידן הדביליזציה של המשחק, הסלטיקס הוכיחו שאפשר, צריך וכדאי לחזור ליסודות. אם לא הולך מבחוץ, נכנסים פנימה. כולם עולים לריבאונד, כולם מגנים. לא בושה להניע כדור, צריך לוותר על זריקה לטובת שחקן פנוי יותר. אין שום חשיבות למאזנים האישיים, או למי משחק ומתי. הקבוצה עולה על סך חלקיה. ושום דבר לא גמור עד שהוא לא גמור. זו בעצם המשמעות של הניצחון על הנטס במשחק שלוש. וזו בעצם המשמעות של להיות סלטיקס. באופן מוזר רק אתמול החבורה של ווקר, פירס ואובריאן הפכה להיות הבוסטון סלטיקס, 14 שנה בדיוק מאז גמר המזרח האחרון מול הפיסטונס. אם תחשבו לרגע עם איזה כמות כישרון קטנה – אפילו בהשוואה למזרח – הסלטיקס צלו את הנטס, זהו הישג בלתי נתפס. מבחינת הנטס, כישלון בלתי יאומן. 5. סתם לשם השוואה. נסו לחשוב על הירוקים של בירד. ובכן היה להם אותו, את מקהייל ואת פאריש בקדמי. ג´ונסון ואיינג´ באחורי. מהספסל: וולטון, מקסוול, סיסטינג, לואיס ועוד ועוד. מה יש להם היום? ווקר ויליאמס ובאטי בקדמי, כשפירס ואנדרסון באחורי. מהספסל: דלק, רוג´רס ומקארתי ואולי גם קידריק בראון. דבר אחד ברור, הסלטיקס של היום, כשרונית ושכלית, רחוקים מהסלטיקס של פעם. אבל יש להם נשמה בגודל מדינת מסוצ´סטס כולה. היא תיקח אותם רחוק. בהערכה גסה, עד הגמר. בעונה הבאה, עם החתמה של נניח אולקנדי מינוס פלוס, יהיה מה לדבר על דגל מספר 17. 6. השם אובריאן כבר הוזכר. יש לו פני פוקר, תסרוקת מיושנת ופה זוויתי. הוא מסוג המאמנים השקטים אבל גם המתוחים. נראה שהוא ער לכל פרט ופרט במורכבות האינסופית שנקראת משחק אנ.בי.איי. אתמול הוא צרח לראשונה בקריירה. זו היתה צרחה של אושר מהול בסיפוק אדיר. בעיקר הוא היה גאה בבחורים שלו, שניצחונם הבלתי אפשרי הפתיע אף אותו. העבודה היסודית והחרוצה שלו, מימי העוזרות מול פיטינו, השתלמה. אובריאן הוא סוג חדש של מאמן אנ.בי.איי: פועל המתקדם באיטיות שלב אחרי שלב. לא שחקן עבר, לא שחור, לא סלבריטי. משהו מאוד מעניין יתרחש בליגה אם מאמן מסוגו יגיע לגמר והלאה. בעצם זה כבר מתרחש – תראו לעזאזל מה קרה לקהל של בוסטון (הרגשת כאילו השנה היא 1986). אין להתפלא אם בשעה זו ממש הוא מקבל טלפון מריק קרלייל, מאמן העונה, עם הרבה סימני קריאה. 7. אבל אולי זו תהיה שיחת ועידה עם משתתף שלישי: ביירון סקוט. במידה שכן נצטרך להוסיף הרבה סימני שאלה (מה פשר השתיקה וההתעלמות מהשחקנים בשני פסקי הזמן האחרונים, אפילו פיל ג´קסון לא מתנהג ככה!). נכון, השחקנים הפסידו את המשחק, אבל בתור הרועה, אפילו אם יש לך רועה בפועל ששמו ג´ייסון קיד, אתה צריך לתת סימן. סימן מספיק ברור ומובן. לכן זהו רגע המבחן של הנטס. טאטוא 4-1 ומקרה פורטלנד חוזר שנית; הפסד מכובד במשחק שש או שבע והכל נשאר כרגיל, פחות או יותר; עליה לגמר הארצי? במקרה כזה קרלייל יצטרך לעשות שיחה נוספת. 8. מי היה מאמין שהמערב ידרדר עד לסעיף מספר שמונה של הטור? ועדיין, גם שם הדרמה בעיצומה. שוב, באופן מפתיע ולא מפתיע כאחד, גם אצל הקינגס, ובעיקר אצל וובר, צצה מחדש אותה מתכונת: יסודות שווה ניצחון, ולהפך, עם או בלי סטויאקוביץ´. נכון שהמשחק של הסדרה כבר הסתיים בניצחון הקינגס (משחק שלוש), אבל משחק ארבע הוא שיקבע את גורלה, ועד לניצחון של הסלטיקס אתמול, גם את זהות אלופת האנ.בי.איי. 9. ולסיום. כל מי שחשב להתנתק מהכבלים/לווין, מסיבות מובנות מאליהן, קיבל ביומיים האחרונים של הפלייאוף תאריך חדש: אמצע יוני 2002. בשניה שכריס או פול יניפו את הגביע.