Moby Grape

Blueyes2

New member
Moby Grape

לאחרונה "גיליתי" כמה הרכבים פחות מפורסמים בז'אנר הרוק הקלסי. אחד מהם זה "מובי גרייפ", שמסתבר שעשה תקליט אחד או שניים מוערכים אי שם ב- 67' ולאחר מכן. מישהו יכול לפרט והביע דעה מלומדת ומנומקת?
 

LEATHER REBEL

New member
תפסת מרובה? עכשיו תורו לתפוס

ההרכב היה פופולרי למדי כשמדובר -בהופעות- אבל מספר השירים שהקליט ושעברו את מבחן הזמן... קטן ביותר. קיים בשוק אוסף "המיטב - CROSS TALK" שיצא בבריטניה לפני כמה שנים ומחירו זול מאד... אם אתה באמת מרגיש חייב משהו שלהם, לך על מה שרואים בתמונה. הוצאת SONY.
 

psychodoodle

New member
שובו של "מבחן הזמן"

לדעתי רוב המוזיקה שאנו עוסקים בה לא עוברת "מבחן הזמן" כי היא פשוט מזמן אחר . למי שמתעסק בענתיקות מתחום הרוק זה לא צריך להיות ממש חשוב ,וזה אפילו יכול קצת להפריע . זה משהו שמענין בעיקר כל מיני עיתונאי רוק דעתניים שמנסים להחליט בשביל כולנו מה נכון לשמוע . ושוב ,חלפו שנים רבות מאז ולדעתי גם הסרג'נט פפר החלילן בשערי השחר וכל מיני הרכבי "גלאם רוק " בריטיים "התישנו לא כל כך טוב" ונשמעים קצת מגוחך לעומת דברים מודרניים יותר .
 

psychodoodle

New member
כל אחד ו "מבחן הזמן" שלו

לדעתו של וורנון גו'ינסון האלבום השני של WISHBONE ASH התישן לא טוב כל כך :
Their next album, Pilgrimage, consolidated their earlier success, peaking at No 14 in the UK. This is full of instrumentation and some self-indulgent solos, but already their limitations vocally were becoming apparent. Tracks like Vas Dis, The Pilgrim, Lullaby and Valediction were pleasant enough but lacking in excitement and, perhaps, imagination. They have not aged well. The lengthy Where Were You Tomorrow (which also features some melodic guitar work) and Jail Bait, were livelier and arguably the highlights. They have more vocals, too!​
נראה לי שהבחור לא מחבב את ההרכב הנ"ל כל כך באופן אישי ולכן אלבומם "לא התיישן טוב" לדעתו. חובבי הרוק הקלאסי , עזבו אתכם ממבחני הזמן למיניהם ,זה מתאים לאנשים שמחפשים להיות "מעודכנים" .
 

melancholy man

New member
זה בדיוק הזמן

"מבחן הזמן" הוא בדרך כלל מבחן המבקרים, כלומר, איזה חומר ארכיוני מגניב לאהוב ואיזה כבר לא, בנות השבעים התייחסו לכמעט כל הגארז' כ"לא עמד במבחן הזמן", היום מתיחסים לחלק גדול מהאלבומים והסינגלים האלה כקלסיקות, מאידך, אלבומי ג'אמים מסוף שנות השישים, שבסבנטיס התייסחו אליהם כקלאסיקות, היום מקבלים את תווית הארכיות, הכל עניין של אופנה. יחד עם זה, יש מבחן זמן שכן עובד, העניין הוא שזה מבחן אישי לגמרי, אלבום ששמעתי לראשונה לפני עשרים שנה והוא עדיין עושה לי את זה, עובר את מבחן הזמן שלי, אלבום שפעם אהבתי מאוד והיום עומד נזנח בפינת החדר, לא עבר את המבחן הזה, מובי גרייפ, בהופעות ובשני הראשונים עובר את מבחן הזמן שלי. אבל ביננו, מה זה משנה אנשים אחרים ואפילו הם ורנון ג'וינסון או ריצ'י אנטברגר (או איך שלא כותבים את השם שלו) חושבים?
 

almogi

New member
הממממ....../images/Emo4.gif

אפשר לאמר שגם ברהמס התיישן. וגם מוצארט, שוברט ובאך נשמעים 'מיושנים' לעומת שטוקהוזן, ברג או גלאס. רוב המוסיקה שעושם (מאז ומעולם) שייכת לתקופה מסוימת ולא שורדת מעבר לה. זה נכון גם לכל אומנות אחרת (יש סרטים שנוצרו לפני עשר שנים ונראים מגוכחים היום ויש סרטים שנותרו לפני עשרות שנים ועדיין מדברים לאנשים , צ'פלין למשל). צריך להבדיל בין הטכנולוגיה (שכמובן היום מתקדמת לעין ערוך) לבין התוכן. הבת שלי מתה על הביטלס למרות שנולדה 24 שנה אחי שהם התפרקו. אני חושב שהקהילה הזאת מוקדשת לאותה מוסיקה שכן שורדת את גבולות הזמן (ואגב - אני לא מסכים איתך לגבי הפייפר והסרג'נט, אבל זה ענין של טעם). ברור שכדי לדעת אם יצירה שורדת את מבחן הזמן צריך זמן, ולכן אנחנו מדברים על להקות ואומנים שהתחילו לפעול לפחות 30 שנה - זמן מספיק בעיני.
 

LadyG

New member
דווקא מוסיקה אינה מתיישנת ../images/Emo13.gif

מוסיקה טובה באמת היא תמיד טובה ולא צריכה לעמוד במבחן הזמן. בניגוד למשל לסרטים, שלא תמיד שורדים את מבחן הזמן בעיקר משום שהטכניקה השתנתה ודברים לפעמים נראים מגוחכים אבל זה כבר קשור בעיקר לצדדים טכניים. המוסיקה היא כמו תמונה, פסל וספר - אם זה באמת טוב זה טוב כנראה לנצח.
 

LEATHER REBEL

New member
ואני אומר...

הכוונה היא שאולי -אז- המוסיקה שלהם היתה שוות-ערך לפלויד וקרידנס ושאר האמנים האהובים עלינו. היום אני מקשיב למובי גרייפ ו... אוהב את זה פחות. זה העניין.
 
זה לא שהיא עומדת במבחן הזמן,

זה פשוט שיש מספיק מטורפים שעדיין שומעים אותה. כמו שבקולנוע יש משוגעים לדבר שעדיין אוהבים לראות את כל הסרטים שנוצרו בראשיתו של הז'אנר, עם כל הפרימיטיביות והראשוניות של הטכנולוגיה והטכניקה. וכמו שבאמנות עדיין יש אנשים שמאמינים שהאמנות הכי טהורה היא אמנות גותית, או ביזנטית, למרות כל ההתפתחות של הרנסנס, האימפסיוניזם, הבארוק, ושות'. כל עוד יש לז'אנר כלשהו קהל, הוא חי (ובדרך כלל, כמעט כל ז'אנר גוסס למשך תקופה עד שהוא חוזר על אש קטנה, בזכות אותם מופרעים שמתחברים אליהם). זה לא אומר שהוא עמד במבחן הזמן, אף אחד לא בוחן אותו לאורך זמן. בוחנים אותו להווה בלבד, לדעתי
 

almogi

New member
לא מסכים

מתי הז'אנר הקלאסי 'גסס' ? מתי הז'אנר האימפרסיוניסטי 'גסס' ? הם תמיד זכו לקהל רחב. צריך להבדיל בין עשיה אומנותית (אני מסכים שלא הרבה מלחינים קלאסיים כותבים היום מוסיקה בסגנון בטהובן או שומן ולא תמצא היום הרבה ציירים אימרפסיוניסטים דוגמת רנואר) ובין הערכה וצפיה או שמיעה ביצירות שנוצרו לפני זמן רב. מליוני אנשים מבקרים באמסטרדם ומתפעלים מ'משמר הלילה' של רמברנדט שנוצרה לפי מאות שנים. תזמורות ממשיכת לנגן את התשיעית של מאהלר כמעט מאה שנה לאחר מותו, תקליטים של הביטלס נמכרים ארבעים שנה ויותר לאחר שהוקלטו. כשאני אומר 'עומד במבחן הזמן' אינני מתכוון לקומץ משוגעים לדבר שממשיכים להתעניין ביצירות מסיבות שונות ומשונות אלא לאומנות, שלמרות שחלפו שנים רבות מאז נוצרה, עדין זוכה להערכה ולפופולריות בקרב קהל גדול של אנשים. אם לחזור לנושא של הפורום הזה - רוב המוסיקה שנוצרה בשנות השישים והשבעים (עם כל ההערצה שהיא זוכה לה כאן) לא שרדה את מבחן הזמן ובאמת לא תמצא לה סימן וזכר מחוץ לקהילות מיוחדות לנושא. הבודדים ששרדו (ועדיין - משנות השישים שרדו הרבה יותר מאשר מכל עשור אחר !) ישרדו לכנראה עד.
 

LadyG

New member
דווקא רוב היצירה המוסיקלית

שנעשתה בסיסקטיס והסבנטיס שרדה ובגדול ולא רק בפורומי מוסיקה.
 
זה באמת משנה?

כל אחד שומע מה שכיף לו....מה זה משנה אם זה עמד את מבחן הזמן או לא?
 

Durutti Line

New member
כמה גישות לנושא המדובר

1. הגישה האפלטונית: גישה אובייקטיבית. אידיאלים המגדירים מוזיקה טובה קיימים בפני עצמם, ולכן מוזיקה לא צריכה לעבור את מבחן הזמן; היא צריכה להתאים לעקרונות אסתטיים מסוימים (שאמנם אינם ידועים לנו באופן מוחלט). 2. הגישה הפופוליסטית: זוהי גישה סובייקטיבית. מוזיקה טובה מוגדרת ע"י מאזיניה באופן סובייקטיבי, ולכן הפופולריות שלה מעידה על איכותה. 3. גישת הביניים: ישנם עקרונות או תכונות המאפיינים מוזיקה טובה או אפיל מגדירים אותה, אבל הם לא קיימים בפני עצמם; הם נובעים מהפסיכולוגיה שלנו ומאיך שאנחנו תופסים מוזיקה. זה נקבע באופן הנחווה כסובייקטיבי אך יש לו אלמנטים אובייקטיביים, ומשתמע מכך שגם אם רוב האנשים אוהבים מוזיקה מסוימת, אפשר לומר שהיא לא טובה - והיא פופולרית בשל פגמים פסיכואקוסטיים באישיות של המאזין. או במילים אחרות, טעם רע. זוהי גישה סובייקטיבית שאיננה פופוליסטית. 4. הגישה המדעית: וריאציה על גישת הביניים; גישה זו אומרת שאפשר לחקור את האופן שבו המוח קולט מוזיקה ומעבד אותה, וע"פ הנתונים האלה לאפיין איזו מוזיקה תשפיע איך ובאיזו מידה עלה מוח, ולכך איזו יותר טובה. ההשלכות השיפוטיות זהות לאלה של גישת הביניים, רק שבמקרה הזה נאמר שלרוב האנשים יש הפרעות נוירולוגיות, שזה יותר מעליב. מקווה שאהבתם את הניתוח. דבר אחרון להלטר סקלטר 1: ח"ח על הציטוט מחברת הראווה. ספר מדהים. צריך לקרוא אותו אבל כמה פעמים עד שמבינים אותו לעומק. מומלץ לכולם.
 

HelterSkelter1

New member
הספר הכי תובעני שקראתי

אבל שווה להתאמץ. הרעיונות שם באמת מאירים מחדש את החיים באור שונה ומופכח (בעיקר בעולם המערבי).
 
אבל זה לא נכון,

הקהל של הז'אנר הקלאסי כרגע לא משתווה לעשירית מהקהל של שומעי המוזיקה. באותה מידה הז'אנר האימפרסיוניסטי תופס אחוז קטן מבעבר בגלריות העדכניות. הבודדים ששרדו, ישרדו עד שהאופנה תתחלף, עד שהאנשים יתחלפו, או עד שהתרבות תתחלף. אחד מהשלושה. וזה לא מחייב שהחוסר שרידות שלהם בתקופה כזאת אומר שהם לא ישרדו אחר כך. כמה כבר שמעו על ניק דרייק לפני שהוא מת? או בכלל, לפני הפירסומת של פולקסוואגן ששמו את פינק מון? רק כשאחרי הפירסומת הוציאו את האוסף שלו, הוא נכנס בפעם הראשונה למצעד הבריטי. זה אומר שהוא לא שרד את הזמן?
 

melancholy man

New member
הי!! סבתא!!!!

אחד ההרכבים שאני הכי אוהב מהסצנה של סאן פרסיסקו ב summer of love, מובי גרייפ, שבדרך כלל מסווגים אותם אוטומטית לפסיכדליה, בגלל הזמן והמקום, היו יותר שילוב של פולק ובלוז, עם השפעות היפיות ובעיקר נטייה סטייל גריטפול דד לג'אמים ארוכים בהופעות. מובי גרייפ, יותר משהיו להקה, היו סוג של קומונת סיקסטיס, של חמישה אנשים מוכשרים (בעצם ארבע אנשים מוכשרים ואחד הגאונים המוסיקאליים האמיתים של הסיקטיס: סקיפ ספאנס), האלבום הראשון, והטוב ביותר שלהם (Moby Grape-Moby Grape מ 1967) הוא העיני, אחת הטובים שיצאו מסאן באותה תקופה, יש לו את המינון המדויק, של בלוז, פולק וטיפה קאנטרי, עם המון נשמה ותשוקה, ופסיכדליה פזורה מעל כמו איזה תבלין מענג במיוחד. האלבום השני (והכפול) wow כבר היה הרבה יותר מבולבל, סקיפ ספנס, התחיל בהדרדרות נפשית, החברים, שמימלא היו חבורה של נגנים שלא הכירו קודם והתאספו בשביל לנגן יחד, כבר לא היו חבורה כל כך מגובשת וגם רמת הכתיבה כבר לא הייתה כמו באלבום הראשון, התוצאה היא אלבום לא אחיד, שלצד יציאות נפלאות מכיל גם כמה קטעים הרבה פחות טובים. בין לבין הוקלט Grape Jam ג'אם סאשן מוטרף לגמרי של ההלקה וחברים (כמה מהשמות היותר גדולים של הסצנה) האלבום מאוד יעניין חובבי ג'אם, מי שלא, קצת פחות יקסם מהעניין. על ההמשך לא ממש כדאי להרחיב, הלהקה הוציאה עוד אלבום, לא רע בכלל בשם Moby Grape '69, שסבל שום, מחוסר יציבות ובעיקר מהעדר סקיפ ספסנס, מה שמוביל אותנו באופן אמיתי לפנינה האמיתית אחרי אלבום הבכורה של הלהקה, והוא אלבום הסולו המדהים של ספנס: oar. יחד עם זה, אם אתה מצליח למצוא, הופעות שלהם בעיקר מ 67/8 (ואפשר למצוא ברחבי הרשת או בבוטלגים) לך על זה, מדובר בתענוג.
 

psychodoodle

New member
ואני אומר...

מומלצים 4 האלבומים הראשונים שניתן כיום להשיג בהוצאה מחודשת מצוינת של SUNDAZED ! שווה להשקיע לדעתי. האלבום השני WOW אינו כפול כלל כמו שטוען המלנכולי אלא יצא בזמנו ביחד עם ה Grape Jam (כאלבום בונוס) .
 

psychodoodle

New member
טעות

כל חמשת האלבומים הראשונים אמורים לצאת ב SUNDAZED בין אוקטובר לנובמבר השנה בגרסאות CD וויניל עם בונוסים . הנה אתר החברה .אני מניח שקצת אחרת ייבאו כמה חתיכות למדפים בחנות
 
למעלה