השיר הזה
הוא שיא האומץ שלה באלבום הזה, לדעתי, ואולי בכלל. אני אוהבת את LE כי הוא חושפני ואינטימי, והשיר זה ממש פורץ את הגבולות. לא רק הנושא שעליו היא שרה, גם איך שהיא שרה - בלי ליווי, אפילו לא פסנתר, רק היא והקול שלה. והיא לא מנסה לשיר יותר "טוב" כדי לחפות על העדר המוזיקה ברקע, היא שרה כמו שהיא מרגישה ואיך שהיא מרגישה, ואם הקול שלה נופל או מצטרד לרגע, זה לא משנה בכלל. להפך, זה רק מוסיף יותר. צריך כל כך הרבה אומץ כדי לחשוף מעצמך פיסה כזאת מהחיים, אינטימית וכואבת, למיליוני אזניים שהיא בכלל לא מכירה. פשוט מדהים.