זו טעות חמורה בגישה
וזה לא קשור רק להזדמנויות שלך בצבא, אלא ישליך על כל ההתייחסות שלך לחיים. אכן, מאוד קשה ומתסכל, כאשר הדברים שאנו רוצים, ההזדמנויות החשובות לנו מאוד בחיים, לא מצליחות לנו, ונופלת בחלקנו מציאות קשה מנשוא, שאיננו מסוגלים להתמודד איתה באהבה, ומוכרחים לשנותה. בהחלט מייסר לחשוב שאילו הדברים היו אחרת, הכל היה כ"כ נפלא. אבל הפיתרון לייסורים ולקושי הללו אינו לסרב להכיר במציאות, לכעוס על עצמי על דברים שאינם בשליטתי ומעולם לא היו בשליטתי (וכי יכולת לדעת מתי הזמן הנכון להתקשר?!?!), והגרוע מכל - לתלות את המציאות בדמיון, שאם הייתי עושה כך וכך, ואם היה ההוא עושה כך וכך, אזי היה גורלי משתנה מן הקצה אל הקצה, ורק כיוון שהוא/אני לא עשה כך וכך, אני סובל נוראות. התייחסות פטליסטית כזו היא נוראה והיא שגורמת את רוב הסבל של האדם. יש להתמודד עם המציאות בתבונה ובגבורה, ולא להתעסק בהאשמות של עצמך ושל זולתך. יש לדעת שכל המחשבות "אם היה כך" ו"אילו היה כך" אינן אלא דמיון ושקר, ושום דבר בחיים אינו אקראי אלא מתוכנן ביד אוהבת מצד מי שמנהל את העולם בצורה שאנשים עם שכל של בני אדם לא יכולים להבין למה זה טוב. אבל הם כן יכולים להבין שאין להם שליטה על הקורות אותם, ולכן לא להתעסק בהאשמות ובדמיונות, אלא בקבלת המציאות ובטיפול בבעיות לפי היכולת. ציפיות הן מתכון לאכזבות. מי שמצפה שהמציאות תהיה מושלמת, יתאכזב ויהיה נדון להתעסקות בדמיונות של "מה היה אילו". אל תכה את עצמך במכה הזו. במקום זאת, תבין שיש לך קשיים, תכבד את הקשיים שלך ותעזור לעצמך להתמודד עם הקשיים שלך. אל תהיה נרגן לא על עצמך ולא על המציאות, אלא תחפש את הדרך שלך בחיים, הדרך שאתה יכול לצעוד בה במסגרת הקשיים שלך והנתונים שלך. תלמד עצמך להפיק את המיטב מן המציאות, במקום להתעסק בכעס ובדמיונות "איך יהיה לי רע בכל דבר שאקבל"... זה הכלי שנוקטים בו האנשים שאינם שייכים למחלקת "הנדפקים הסדרתיים". אני רוצה לספר לך על בחור צעיר מקסים, שלכאורה היה אמור ליהפך לנדפק סדרתי כמוך: הוא נולד להורים בעייתיים, שהתגרשו ונתנו לו חיים שלא ממש בנו את הביטחון העצמי שלו ואת שמחת החיים שלו... קשיים רבים בלתי אפשריים היו לו בחייו הצעירים, ולא כ"כ היה לו מקום משלו עד שעמד על רגליו מבחינה כלכלית. אבל הוא לא התעסק בלהאשים, אלא התעסק בלהסתדר בחיים. הוא התמודד עם הבדידות, עם ניסיונות קשים בחברת הילדים, ובנה את אישיותו עפ"י הנתונים שלו. יחד עם חבריו הוא התמקד בבניית העתיד הכלכלי שלו. בצבא עבר קורס תכנות קשה וארוך, ובסופו קיבל תפקיד מדכא ובלתי נסבל, ללא פרופורציות לחומר המקצועי שלמד. כל חבריו השתבצו במקומות מתאימים וטובים... הוא היה חתום קבע בגלל הקורס, ועתידו הכלכלי היה עלול להשתבש היטב בגלל התפקיד המטופש ששובץ אליו. הוא שרד בקושי, ועסק בהשתדלות בכל מקום אפשרי כדי להפר את רוע הגזרה. חבריו אמרו לו שאין לו סיכוי. בסופו של דבר הוא כתב מכתב מפורט וביקש להשתחרר מהתפקיד בכל מקרה. אפילו לשירות קרבי, אם אי אפשר לשבצו בתפקיד מתאים במקצועו. מאמציו נשאו פרי לאחר חודשים, ולמרות שננזף ע"י מפקדו, הועבר לתפקיד מתאים במקצועו. הוא השתלב יפה ביחידה החדשה, ויחד עם חבריו בנה את עתידו הכלכלי. אך להוותו, חבר קנאי הלשין עליו למשטרה הצבאית על מה שנחשב עבירה על חוקי הצבא (למרות שאין חייל שאינו עובר עבירה כזו...), ונפתחה נגדו חקירה מכוערת כולל מעצר משפיל, והחרמת רכוש, שבסופה הוחלט שלא לפתוח נגדו תיק פלילי (לא ממש היה על מה להפליל...), אך משיקולי כבוד של המשטרה הצבאית הוחלט שיופסק שירותו בצבא הקבע. במקום להתפלש בכעס על העוול הקשה שנעשה לו, הבחור שמח בהזדמנות לשינוי שנפתחה בפניו, והתעסק בלברר על האפשרויות הכלכליות העומדות לפניו בשוק האזרחי. הוא השתלב בחברה גדולה ומרוצה מאוד. אחת לחודש, כשהוא מקבל את משכורתו, הוא אפילו מודה לצה"ל במקום לכעוס עליו.... תתבונן בסיפור הזה, שים לב מה קרה לבחור ומה הוא עשה עם מה שקרה לו. ותבין על מה אני מדברת.
