Martin Luther - Rebel Soul Music
אני יודע, אני יודע – זה נשמע כמו סרט שישי אחה"צ הוט דרמה/יס 1. ילד שחור הגון עם חינוך דתי, שלומד פסנתר במטרה להיות נגן בכנסייה המקומית חי את חייו הפשוטים בפרבר שבסאן פרנסיסקו. פתאום מגיע לעיר חבורת אופנוענים שמתחברת לעולל ומלמדת אותו את עולם הרוק'נרול, הסקס, והנורא מכולם: מעילי עור (למה מה חשבתם?). אז אוקי, זה אומנם לא כזה דרמתי או נדוש, אבל זה פחות או יותר הסיפור של מרטין לותר. אמנם לא נולדתי עם השם "בנימין זאב הרצל" אבל אני יכול לנחש כמה לחץ יש על ילד שנקרא על שם אגדה כמו מרטין לותר קינג, אבל למרטין לותר (הזמר) היה את המזל הרע (או שאולי בכלל טוב?) להיוולד כשנתיים אחרי שנרצח מי שאביו הגדיר כ"האפרו-אמריקאי הגדול ביותר שאי פעם הכרתי", וככה גברותי ורבותי, יוצרים מטען נפשי לתינוק שרק נולד. אז עם הורים דתיים וחתיכת מורשת, התחיל מרטין ללמוד פסנתר, במגביל לשירה במקהלת הכנסייה המקומית (ואם להאמין לכל סרטי הקומיקאים השחורים – מסלול שכל שחור בפרברים חייב לעבור). כל זה המשיך עד ליום שאחיו הגדול של מרטין הכיר לו את הפרלמנט פנקדליק. צלילי הFאנק הפסיכדלי ובעיקר הגיטרה הדומיננטית, הפנטו את מרטין הצעיר והוא החליט על שינוי כיוון מוזיקלי, ותפס את עצמו שואב השראה באותה המידה מסול קלאסי, רוק'נרול, היפ הופ, פאנק וFאנק. תרשו לי בבקשה לעשות Fast Forward של כמה שנים. חטיבת ביניים, תיכון, חברה ראשונה, סיום לימודים, תחילת קולג', אלבום קטן בהוצאה עצמית, סיום תואר ראשון ב"בידור ואומנות", אלבום שני בהפצה ארצית, הופעות עם הרוטס, אישה, ילדים, אחוזת ראשונים...רגע רגע רגע, הגזמתי קצת, בואו נחזור לאלבום השני, ששמו המאוד אינפורמטיבי הוא Rebel Soul Music. מדובר, כמה מפתיע, באלבום סול בעיקרו שמשלב בתוכו תערובת של רוק, Fאנק ועד השפעות מוזיקליות וותיקות של מרטין. באופן מפתיע (בכנות שלא ציפיתי) מרטין הצליח ליצור אלבום נעים מאד לאוזן, שעדיין מצליח לבעוט ברגעים הנכונים. לאורך כל האלבום שומעים את ההשפעות החזקות של הפאנקדליקס, סלי אנד דה פאמלי סטון, סטיבי וונדר וכמובן המובן מאילו: בתור נגן גיטרה שחור אמריקאי שיוצר מוזיקה שהוא מגדיר כרוק'נסול שעמוסה גם בהשפעות מFאנק ובלוז, אין לך יותר מדי Role Model, ככה שכנראה, בין אם אתה רוצה או לא, אתה תגיע לאיש והגיטרה, ג'ימי הנדריקס. מרטין לותר גם לא מנסה להימנע מההשוואה, ומספמל באחד השירים היותר טובים באלבום את סולו הגיטרה המפורסם של ג'ימי הנדריקס מפסטיבל וודסטוק, שבו הוא ניגן את ההמנון האמריקאי רק על גיטרה, בצורה כל כך פסיכדלית, הזויה ומשוחררת שבאה למחות על צורת החיים האמריקאית. בשיר של מרטין לותר, Ms. America, שכאמור מסמפל את אותו ההימנון בצורה עדינה למדי, שר מרטין בקול שבכנות מרגיש פגוע, על כל הצביעות ,הכאב והחולי שקיימים בחיים באמריקה, בעיקר כי הוא מרגיש שחסר ייצוג הולם וכנה לנושא. כן, קצת כבד יחסית לשירי סול רגילים שרובם מורכבים מניסיונות שכנוע לזחול למיטה. אבל אל דאגה, גם כאלה יש כמובן, ואני באמת שלא ממליץ לשמוע את Truth or Dare או את Liquid Sunshine למי שרוצה ערב שקט של טאקי עם החברה. רוב הליריקס של מרטין כתובים בצורה מאד חופשית, כיאה יותר לז'אנר הניו סול: שירה לא ברמה ספרותית, אלא יותר ברמת דיבור יום יומית, וכך גם הנושאים של מרטין לרוב, בין אם זה הדיכאון שכרוך בהתבגרות ובין אם זה שיר אהבה ספק תשוקה לבחורה שתפוסה ע"י בחור אחר. באמת כדאי לנסות את האלבום הזה, להתאהב בסגנון שרק מתחיל את צעדו הראשונים בעולם המוזיקה,כאשר מרטין לותר, יחד עם Cody ChesnuTT שגם אותו שווה לבדוק, מוביל את הדרך. בעיקר אם אהבתם את The Seed של הרוטס, כדאי לבדוק. מתן.
אני יודע, אני יודע – זה נשמע כמו סרט שישי אחה"צ הוט דרמה/יס 1. ילד שחור הגון עם חינוך דתי, שלומד פסנתר במטרה להיות נגן בכנסייה המקומית חי את חייו הפשוטים בפרבר שבסאן פרנסיסקו. פתאום מגיע לעיר חבורת אופנוענים שמתחברת לעולל ומלמדת אותו את עולם הרוק'נרול, הסקס, והנורא מכולם: מעילי עור (למה מה חשבתם?). אז אוקי, זה אומנם לא כזה דרמתי או נדוש, אבל זה פחות או יותר הסיפור של מרטין לותר. אמנם לא נולדתי עם השם "בנימין זאב הרצל" אבל אני יכול לנחש כמה לחץ יש על ילד שנקרא על שם אגדה כמו מרטין לותר קינג, אבל למרטין לותר (הזמר) היה את המזל הרע (או שאולי בכלל טוב?) להיוולד כשנתיים אחרי שנרצח מי שאביו הגדיר כ"האפרו-אמריקאי הגדול ביותר שאי פעם הכרתי", וככה גברותי ורבותי, יוצרים מטען נפשי לתינוק שרק נולד. אז עם הורים דתיים וחתיכת מורשת, התחיל מרטין ללמוד פסנתר, במגביל לשירה במקהלת הכנסייה המקומית (ואם להאמין לכל סרטי הקומיקאים השחורים – מסלול שכל שחור בפרברים חייב לעבור). כל זה המשיך עד ליום שאחיו הגדול של מרטין הכיר לו את הפרלמנט פנקדליק. צלילי הFאנק הפסיכדלי ובעיקר הגיטרה הדומיננטית, הפנטו את מרטין הצעיר והוא החליט על שינוי כיוון מוזיקלי, ותפס את עצמו שואב השראה באותה המידה מסול קלאסי, רוק'נרול, היפ הופ, פאנק וFאנק. תרשו לי בבקשה לעשות Fast Forward של כמה שנים. חטיבת ביניים, תיכון, חברה ראשונה, סיום לימודים, תחילת קולג', אלבום קטן בהוצאה עצמית, סיום תואר ראשון ב"בידור ואומנות", אלבום שני בהפצה ארצית, הופעות עם הרוטס, אישה, ילדים, אחוזת ראשונים...רגע רגע רגע, הגזמתי קצת, בואו נחזור לאלבום השני, ששמו המאוד אינפורמטיבי הוא Rebel Soul Music. מדובר, כמה מפתיע, באלבום סול בעיקרו שמשלב בתוכו תערובת של רוק, Fאנק ועד השפעות מוזיקליות וותיקות של מרטין. באופן מפתיע (בכנות שלא ציפיתי) מרטין הצליח ליצור אלבום נעים מאד לאוזן, שעדיין מצליח לבעוט ברגעים הנכונים. לאורך כל האלבום שומעים את ההשפעות החזקות של הפאנקדליקס, סלי אנד דה פאמלי סטון, סטיבי וונדר וכמובן המובן מאילו: בתור נגן גיטרה שחור אמריקאי שיוצר מוזיקה שהוא מגדיר כרוק'נסול שעמוסה גם בהשפעות מFאנק ובלוז, אין לך יותר מדי Role Model, ככה שכנראה, בין אם אתה רוצה או לא, אתה תגיע לאיש והגיטרה, ג'ימי הנדריקס. מרטין לותר גם לא מנסה להימנע מההשוואה, ומספמל באחד השירים היותר טובים באלבום את סולו הגיטרה המפורסם של ג'ימי הנדריקס מפסטיבל וודסטוק, שבו הוא ניגן את ההמנון האמריקאי רק על גיטרה, בצורה כל כך פסיכדלית, הזויה ומשוחררת שבאה למחות על צורת החיים האמריקאית. בשיר של מרטין לותר, Ms. America, שכאמור מסמפל את אותו ההימנון בצורה עדינה למדי, שר מרטין בקול שבכנות מרגיש פגוע, על כל הצביעות ,הכאב והחולי שקיימים בחיים באמריקה, בעיקר כי הוא מרגיש שחסר ייצוג הולם וכנה לנושא. כן, קצת כבד יחסית לשירי סול רגילים שרובם מורכבים מניסיונות שכנוע לזחול למיטה. אבל אל דאגה, גם כאלה יש כמובן, ואני באמת שלא ממליץ לשמוע את Truth or Dare או את Liquid Sunshine למי שרוצה ערב שקט של טאקי עם החברה. רוב הליריקס של מרטין כתובים בצורה מאד חופשית, כיאה יותר לז'אנר הניו סול: שירה לא ברמה ספרותית, אלא יותר ברמת דיבור יום יומית, וכך גם הנושאים של מרטין לרוב, בין אם זה הדיכאון שכרוך בהתבגרות ובין אם זה שיר אהבה ספק תשוקה לבחורה שתפוסה ע"י בחור אחר. באמת כדאי לנסות את האלבום הזה, להתאהב בסגנון שרק מתחיל את צעדו הראשונים בעולם המוזיקה,כאשר מרטין לותר, יחד עם Cody ChesnuTT שגם אותו שווה לבדוק, מוביל את הדרך. בעיקר אם אהבתם את The Seed של הרוטס, כדאי לבדוק. מתן.
