אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
Maintaining the Orderly Forum Prana
- פותח הנושא רמץ
- פורסם בתאריך
להתראות סיג'אן ../images/Emo42.gif
לפני שחזרנו לנקסוס כדי להראות למאסטר שלי את טיראן, החלטנו לערוך בירור אחרון ונואש אחר גורלו של עורב-לבן בסיג'אן. כמובן שעם מצוד הפרא המשתולל בסיג'אן, החזרה אל העיר כמוה כהתאבדות, אולם ריין הצליחה לשמור על דיסקרטיות מניחה את הדעת במהלך האירועים ויכולותיה יוצאות הדופן כמרגלת עירונית נשאו בחובן פוטנציאל להצלחה. הלכנו את הדרך עד לכפר קטן צפוני לסיג'אן ונפרדנו מריין. קבענו שתדווח בעוד יומיים. הצלחתי לשכנע את אחד האיכרים המקומיים לארח אותי, את הוגו ואת השוליה שלי בתמורה לשירותי רפואה לו ולמשפחתו ועזרתו של טיראן בשדה תוך התעקשות שיתחיל בעבודתו ממחר כדי לטפל בפצעיו היום. טיפלתי בפצעיהם של טיראן, הוגו, יושבי הבית ושכניו. בשארית היום ניצלתי את השלווה הממכרת לאיסוף צמחים, מנוחה ומחשבה. בערב הייתי מלמד את טיראן קרוא וכתוב – הוא היה תלמיד מצויין וגילה עניין רב ברפואה. הייתי מרוצה. כעבור יומיים הגיע מסר מריין – משהו בקשר להתגנבות לסיג'אן שרק הוגו וריין יכולים להבין. הוגו ניהל את העניינים ואני וטיראן מצאנו את עצמינו מתחבאים עם הוגו בחביות שיכר עד שנפרקה ה"סחורה" בפונדק חסר שם – מעון לפורעי חוק ברבעים הפחות מוכרים של סיג'אן. נאמר לנו שנפוץ בעיר תיאור שלי ושל הנער ובילינו את רוב שעות היום בלימוד בחדר המטונף ששכרנו. בלילה הראשון שלנו בסיג'אן הצליח הוגו לארגן פגישה בין טיראן לבין אחיו במשמר של סיג'אן. זה לא היה פשוט ונשא לא מעט סיכון שכן אחיו ראה בנו אנת'מה חוטפי אחים מתועבים והיה קצת מהסיטרא אחרא בכל הנוגע לרשויות ומצודי-פרא, אבל המפגש הדרמטי בבית הקברות הרגיע אותו. אני, כמובן, לא נכחתי - חשיפת פניו של טיראן לבדו הייתה מסוכנת דיה... אולם ראיתי שטיראן חזר מעודד מהמפגש. הוא הבין טוב יותר את חשיבותה של החשאיות וזכה להרגיע את משפחתו. בלילה האחרון לשהותינו בעיר, התעוררתי בבהלה. יכולתי לחוש ברוע ואימה בלתי ניתנים לתיאור המקיפים אותנו מכל עבר. הערתי את כולם במהירות ונחרדתי לגלות שריין לא איתנו. הוגו לא נראה משוכנע וטיראן היה ישנוני אבל אני הייתי נחוש והוגו הלך לברר מה קורה מעבר לדלת ומייד הותקף על ידי ישויות בלתי נראות. הוא חמק בחזרה פנימה. הפעלתי את ראייתי האחרת ותחילה לא ראיתי דבר, אך משהבטתי מעבר לחלון צנח ליבי למכנסיי – סביב לפונדק, מסודרות בטבעת עבה והדוקה, צבאו מאות רוחות רעבות. הנפתי את מטה השירה ומיהרתי לאטום את כל פתחי החדר. מצדי אפשר היה להעביר את שארית הלילה בקופסת האבן שלנו, אבל הוגו סירב להיות אסיר בעמדה נחותה שכזו ולבסוף שיכנע אותי לפתוח פתח ולהגיע אל העיר הפנימית המוגנת מרוחות. פתחתי את הקיר וכולנו זינקנו החוצה, מפלסים את דרכינו מבעד לטפרים וניבים שרק אני יכולתי לראות. הדרכתי את פגיונו כמיטב יכולתי ולבסוף הגענו אל בין חומות העיר הפנימית מוגנים, תשושים וחבולים. ריין, הסביר הוגו, הלכה לעשות סידורים בפונדק אחר. הסתבר לי למחרת שהיא תפסה את חברו הישן של עורב לבן לשיחה פרטית והותירה ממנו פיסת בשר מפרכסת ללא תשובות. יצאנו את העיר, הצטיידנו מעט (אני לא הולך עכשיו לשום מקום בלי מלח להגנה מרוחות וקולמוס ונייר לכתיבה) ולבסוף זימנתי שוב את רוח הסער – רכיבה אוירית ממושכת אל ביתינו הקודם – אל נקסוס.
לפני שחזרנו לנקסוס כדי להראות למאסטר שלי את טיראן, החלטנו לערוך בירור אחרון ונואש אחר גורלו של עורב-לבן בסיג'אן. כמובן שעם מצוד הפרא המשתולל בסיג'אן, החזרה אל העיר כמוה כהתאבדות, אולם ריין הצליחה לשמור על דיסקרטיות מניחה את הדעת במהלך האירועים ויכולותיה יוצאות הדופן כמרגלת עירונית נשאו בחובן פוטנציאל להצלחה. הלכנו את הדרך עד לכפר קטן צפוני לסיג'אן ונפרדנו מריין. קבענו שתדווח בעוד יומיים. הצלחתי לשכנע את אחד האיכרים המקומיים לארח אותי, את הוגו ואת השוליה שלי בתמורה לשירותי רפואה לו ולמשפחתו ועזרתו של טיראן בשדה תוך התעקשות שיתחיל בעבודתו ממחר כדי לטפל בפצעיו היום. טיפלתי בפצעיהם של טיראן, הוגו, יושבי הבית ושכניו. בשארית היום ניצלתי את השלווה הממכרת לאיסוף צמחים, מנוחה ומחשבה. בערב הייתי מלמד את טיראן קרוא וכתוב – הוא היה תלמיד מצויין וגילה עניין רב ברפואה. הייתי מרוצה. כעבור יומיים הגיע מסר מריין – משהו בקשר להתגנבות לסיג'אן שרק הוגו וריין יכולים להבין. הוגו ניהל את העניינים ואני וטיראן מצאנו את עצמינו מתחבאים עם הוגו בחביות שיכר עד שנפרקה ה"סחורה" בפונדק חסר שם – מעון לפורעי חוק ברבעים הפחות מוכרים של סיג'אן. נאמר לנו שנפוץ בעיר תיאור שלי ושל הנער ובילינו את רוב שעות היום בלימוד בחדר המטונף ששכרנו. בלילה הראשון שלנו בסיג'אן הצליח הוגו לארגן פגישה בין טיראן לבין אחיו במשמר של סיג'אן. זה לא היה פשוט ונשא לא מעט סיכון שכן אחיו ראה בנו אנת'מה חוטפי אחים מתועבים והיה קצת מהסיטרא אחרא בכל הנוגע לרשויות ומצודי-פרא, אבל המפגש הדרמטי בבית הקברות הרגיע אותו. אני, כמובן, לא נכחתי - חשיפת פניו של טיראן לבדו הייתה מסוכנת דיה... אולם ראיתי שטיראן חזר מעודד מהמפגש. הוא הבין טוב יותר את חשיבותה של החשאיות וזכה להרגיע את משפחתו. בלילה האחרון לשהותינו בעיר, התעוררתי בבהלה. יכולתי לחוש ברוע ואימה בלתי ניתנים לתיאור המקיפים אותנו מכל עבר. הערתי את כולם במהירות ונחרדתי לגלות שריין לא איתנו. הוגו לא נראה משוכנע וטיראן היה ישנוני אבל אני הייתי נחוש והוגו הלך לברר מה קורה מעבר לדלת ומייד הותקף על ידי ישויות בלתי נראות. הוא חמק בחזרה פנימה. הפעלתי את ראייתי האחרת ותחילה לא ראיתי דבר, אך משהבטתי מעבר לחלון צנח ליבי למכנסיי – סביב לפונדק, מסודרות בטבעת עבה והדוקה, צבאו מאות רוחות רעבות. הנפתי את מטה השירה ומיהרתי לאטום את כל פתחי החדר. מצדי אפשר היה להעביר את שארית הלילה בקופסת האבן שלנו, אבל הוגו סירב להיות אסיר בעמדה נחותה שכזו ולבסוף שיכנע אותי לפתוח פתח ולהגיע אל העיר הפנימית המוגנת מרוחות. פתחתי את הקיר וכולנו זינקנו החוצה, מפלסים את דרכינו מבעד לטפרים וניבים שרק אני יכולתי לראות. הדרכתי את פגיונו כמיטב יכולתי ולבסוף הגענו אל בין חומות העיר הפנימית מוגנים, תשושים וחבולים. ריין, הסביר הוגו, הלכה לעשות סידורים בפונדק אחר. הסתבר לי למחרת שהיא תפסה את חברו הישן של עורב לבן לשיחה פרטית והותירה ממנו פיסת בשר מפרכסת ללא תשובות. יצאנו את העיר, הצטיידנו מעט (אני לא הולך עכשיו לשום מקום בלי מלח להגנה מרוחות וקולמוס ונייר לכתיבה) ולבסוף זימנתי שוב את רוח הסער – רכיבה אוירית ממושכת אל ביתינו הקודם – אל נקסוס.
שלום נקסוס ../images/Emo42.gif
אחח, נקסוס... ריח הדגים וניחוח הביוב, קריאות המוכרים וצלצולי קערות פושטי היד. המוני זרים, פיות ססגוניות, שוכני תהום מרשימים ודגלי בתי האצולה של דמי הדרקון מתנוששים בגאון... - התגעגעתי. אך כל הדברים הטובים באים אל סופם. משימתינו בעיר הבית היתה ברורה: להציג את טיראן בפני מאסטר סייטו ולשכנו במבצר הנעלם בהקדם האפשרי – עד יעבור זעם. השארתי את ההודעות הסודיות בכל המקומות המתאימים וסימנתי דחיפות. הוגו וריין הלכו לפגוש חברים. אני לא לגמרי בטוח למה באמת התכוונו אבל הפסקתי לנסות להבין – אני פשוט בוטח בהם וזהו. את זמני העברתי עם טיראן במרפאה הישנה והקפדתי להמנע מהמקסמים שלמדתי, מהירות החלמתם של החולים הייתה בכל זאת משנית לחיי וחיי הנער. הוא יהיה מרפא מוצלח אם ירשו לו עלמות הגורל להתפתח - לכל הפחות עליו לסיים את תהליך ההתעלות. לא ניתן היה לצפות מתי תתרחש התפרצות האנימה הססגונית הבאה – מלווה בסופת ברקים או צלילים גבוהים צורמים במקרה הטוב - לפעמים פעם ביום, לפעמים פעמיים... לכל המשתאים השבתי ששרד בקושי את התקפת אכילת הנשמות של עממי הפיות ושהוא ימצא תחת השגחתי עד אז. סייטו לימד אותי שכנערץ השמש מכת הדימדומים, תפקידי הוא למגר את הבורות ואלו המנצלים אותה לטובתם, אולם לעת עתה נאלצתי לנצל אותה בעצמי לשם מטרה נעלה יותר. – ולמי באמת אכפת מאכילת הנשמות של עממי הפיות... יום המפגש מיהר להגיע: בבוקר היום הרביעי לשהותינו בנקסוס קיבלתי מסר מסייטו: עם השקיעה בפלאזה הצפונית לשוק. כל אותו יום גבר בי המתח... ניסיתי לחשוב כיצד לבשר למאסטר על אובדנו של עורב-לבן וסיקרנה אותי גם תגובתו לעובדת שיוכו של טיראן לכת הדמדומים ולא לכת הליקוי כפי שחזה. זמן רב למדתי תחת השגחתו ומעולם לא טעה בדבר – אף לא הפרט הקטן ביותר... השעה הגיעה וכולנו צעדנו בדממה אל הפלאזה המקושטת. על הספסל שמקיף את האגן ישבה בדממה דמות בגלימה כבדה. סייטו הרים את מבטו – פניו קפואים וחסרי הבעה. הוא קם ובירך אותנו בשקט. "מאסטר," פתחתי, "הבאנו את הנער במחיר כבד. החבר היקר שהפקדת בידינו נפל בעת המצוד...", הוא המתין שאסיים... "...וגם שגית באשר לכת אליה משתייך הנער...", הוא שאף אויר בחומרה – אולי הייתי מעט בוטה מדי. "אני יודע." הוא השיב. "יש דברים רבים שברצוני לחלוק עם כל אחד מכם. אבל ראשית עלי לבחון את הנער". ריין הביטה בו ביראה – יפה ושקטה. הוגו לחש משהו בקשר לבובות על חוטים. טיראן נראה מפוחד. הנחתי יד על כתפו ולחשתי לו שסייטו הוא מורי ורבי וכי הוא האיש אשר שלח אותנו להציל את חייו. ביקשתי ממנו שיעשה כדבריו עתה. טיראן התקרב אל סייטו והניח לו לבחון אותו. ראיתי את שניהם מרוכזים. שפתיו של סייטו נעות בדממה. לבסוף הנהן, החווה בידו אל הנער שישוב ואלי שאתקרב. הוא נראה רציני וחמור סבר וחששתי ממה שהוא עלול לבשר, אולם צעדתי בביטחון – למען טיראן. אפילו עתה, אחרי כל הזמן הזה, אני מוצא שאני מתקשה לבטא בעצמי את הבשורות המדאיגות שחלק עמי. נותר לי רק זמן קצר להתייעץ עמו לפני שנשמע קול צעדים מרוחק מאחורינו - משהפניתי את מבטי בחזרה כבר לא היה שם... בירכנו בהמשך לילה טוב את פטרול המשמר שהגיע למקום ואז דחקתי בכולם לצאת בהקדם מהעיר עוד הלילה אל המבצר הנעלם – שם יהיה עלי לחפש לבדי את הסודות שיקיימו את חזוני המעורער, וגם אוכל סוף סוף להניח מעט מנטל הדאגה על כתפיו החסונות של אוס. שלא לומר שאוכל גם סוף סוף להשלים את מחקרי על הלחש השמימי האחרון החרוט על חרסי הספריה שעזבתי באמצע – אחדות חלומות – לחש מרתק!
אחח, נקסוס... ריח הדגים וניחוח הביוב, קריאות המוכרים וצלצולי קערות פושטי היד. המוני זרים, פיות ססגוניות, שוכני תהום מרשימים ודגלי בתי האצולה של דמי הדרקון מתנוששים בגאון... - התגעגעתי. אך כל הדברים הטובים באים אל סופם. משימתינו בעיר הבית היתה ברורה: להציג את טיראן בפני מאסטר סייטו ולשכנו במבצר הנעלם בהקדם האפשרי – עד יעבור זעם. השארתי את ההודעות הסודיות בכל המקומות המתאימים וסימנתי דחיפות. הוגו וריין הלכו לפגוש חברים. אני לא לגמרי בטוח למה באמת התכוונו אבל הפסקתי לנסות להבין – אני פשוט בוטח בהם וזהו. את זמני העברתי עם טיראן במרפאה הישנה והקפדתי להמנע מהמקסמים שלמדתי, מהירות החלמתם של החולים הייתה בכל זאת משנית לחיי וחיי הנער. הוא יהיה מרפא מוצלח אם ירשו לו עלמות הגורל להתפתח - לכל הפחות עליו לסיים את תהליך ההתעלות. לא ניתן היה לצפות מתי תתרחש התפרצות האנימה הססגונית הבאה – מלווה בסופת ברקים או צלילים גבוהים צורמים במקרה הטוב - לפעמים פעם ביום, לפעמים פעמיים... לכל המשתאים השבתי ששרד בקושי את התקפת אכילת הנשמות של עממי הפיות ושהוא ימצא תחת השגחתי עד אז. סייטו לימד אותי שכנערץ השמש מכת הדימדומים, תפקידי הוא למגר את הבורות ואלו המנצלים אותה לטובתם, אולם לעת עתה נאלצתי לנצל אותה בעצמי לשם מטרה נעלה יותר. – ולמי באמת אכפת מאכילת הנשמות של עממי הפיות... יום המפגש מיהר להגיע: בבוקר היום הרביעי לשהותינו בנקסוס קיבלתי מסר מסייטו: עם השקיעה בפלאזה הצפונית לשוק. כל אותו יום גבר בי המתח... ניסיתי לחשוב כיצד לבשר למאסטר על אובדנו של עורב-לבן וסיקרנה אותי גם תגובתו לעובדת שיוכו של טיראן לכת הדמדומים ולא לכת הליקוי כפי שחזה. זמן רב למדתי תחת השגחתו ומעולם לא טעה בדבר – אף לא הפרט הקטן ביותר... השעה הגיעה וכולנו צעדנו בדממה אל הפלאזה המקושטת. על הספסל שמקיף את האגן ישבה בדממה דמות בגלימה כבדה. סייטו הרים את מבטו – פניו קפואים וחסרי הבעה. הוא קם ובירך אותנו בשקט. "מאסטר," פתחתי, "הבאנו את הנער במחיר כבד. החבר היקר שהפקדת בידינו נפל בעת המצוד...", הוא המתין שאסיים... "...וגם שגית באשר לכת אליה משתייך הנער...", הוא שאף אויר בחומרה – אולי הייתי מעט בוטה מדי. "אני יודע." הוא השיב. "יש דברים רבים שברצוני לחלוק עם כל אחד מכם. אבל ראשית עלי לבחון את הנער". ריין הביטה בו ביראה – יפה ושקטה. הוגו לחש משהו בקשר לבובות על חוטים. טיראן נראה מפוחד. הנחתי יד על כתפו ולחשתי לו שסייטו הוא מורי ורבי וכי הוא האיש אשר שלח אותנו להציל את חייו. ביקשתי ממנו שיעשה כדבריו עתה. טיראן התקרב אל סייטו והניח לו לבחון אותו. ראיתי את שניהם מרוכזים. שפתיו של סייטו נעות בדממה. לבסוף הנהן, החווה בידו אל הנער שישוב ואלי שאתקרב. הוא נראה רציני וחמור סבר וחששתי ממה שהוא עלול לבשר, אולם צעדתי בביטחון – למען טיראן. אפילו עתה, אחרי כל הזמן הזה, אני מוצא שאני מתקשה לבטא בעצמי את הבשורות המדאיגות שחלק עמי. נותר לי רק זמן קצר להתייעץ עמו לפני שנשמע קול צעדים מרוחק מאחורינו - משהפניתי את מבטי בחזרה כבר לא היה שם... בירכנו בהמשך לילה טוב את פטרול המשמר שהגיע למקום ואז דחקתי בכולם לצאת בהקדם מהעיר עוד הלילה אל המבצר הנעלם – שם יהיה עלי לחפש לבדי את הסודות שיקיימו את חזוני המעורער, וגם אוכל סוף סוף להניח מעט מנטל הדאגה על כתפיו החסונות של אוס. שלא לומר שאוכל גם סוף סוף להשלים את מחקרי על הלחש השמימי האחרון החרוט על חרסי הספריה שעזבתי באמצע – אחדות חלומות – לחש מרתק!
הלאה למבצר הנעלם! ../images/Emo42.gif
היכן שיצור עתיק יומין ממתין בסבלנות לחזרתם של הנשגבים... בחזרה אל המבצר הנעלם מאת פרנהייט
היכן שיצור עתיק יומין ממתין בסבלנות לחזרתם של הנשגבים... בחזרה אל המבצר הנעלם מאת פרנהייט
רת'אס - תחילתו של סיפור חדש ../images/Emo42.gif
להלן: 'לעולם בעקבות השמש' מאת פרנהייט: אני סאאבידן, שומר מהדרג השביעי בפירמידת השמש - המקדש האדיר שהוקם לכבוד השמש הלתי מנוצח ברת'אס, בירת מלכי הדרקון והעיר הראשונה שהעולם ידע מעולם. ישנתי במשך שנות שלטונה של קיסרית הארגמן, ישנתי במהלך משטר השוגונים וישנתי בזמן שדמי הדרקון הפכו שמועות וחששות למציאות, בגדו בסולארים האדירים של ימי קדם, רצחו אותם ולקחו את השליטה בעולם לעצמם. ישנתי זמן רב מדי. הסולארים שפגשתי במבצר הנעלם הם רק צל של הסולארים של ימי קדם. כשאדוני היה מדבר האדמה הייתה רועדת ובני התמותה היו נתקפים יראה ופחד. כאשר היה נושא את ידיו היו צבאות מנצחים על פי רצונו והים היה גואה. כשהיה מישיר מבט בערה בו אש השמש הבלתי מנוצח והיה ברור לעין כל כי הוא נסיך הבריאה, עליון על כל ברואי האלים והקדמונים. אך אדוני היה חסר חמלה, קשה, ויסלחו לי הגלגולים השמיימיים - הוא היה מטורף. בערוב ימי העידן הראשון הוא נעשה נתון להתקפי זעם וקינאה, אכזריות ומרה שחורה. הסולארים שפגשתי היו בבירור צעירים וחלשים (אך הם סולארים, יש בהם את הפוטנציאל להיעשות לאדירים כהרים ובלתי ניתנים לעצירה כמו סופת ברקים). הדבר שהפריע לי בראשונה היה עוניים, חפצי הפלא המעטים שברשותם - היעדר משרתים יסודנים, שדים ורוחות. בדרך לרת'אס למדתי שהם מתקשים להתמודד עם איומים אחרים. הם נאלצו להסתיר את זהותם (אני הסוויתי את עצמי כבן אנוש בעזרת כח האשליה של נתיב המים הבוהקים) ולהשיג מידע באמצעות תחקור עוברי אורח ואיסוף שמועות ורמזים. בחנות שבעיר JADES המוכר העז ללעוג להם ואני הייתי מוכן לשחוט אותו במקום, אולם הוגו לקח אותי הצידה ופקד עלי (הם מנומסים ואדיבים כל כך לפעמים!) להניח לו. רכשנו ציוד להישרדות בג'ונגל ועלינו על סירה שהובילה אותנו הלאה. לבסוף החלנו להתקדם דרך הג'ונגל ולאחר שהשגנו מרחק ביטחון מספק הפעיל סנג'אשי, המכשף הסולארי, שוב את לחש רוכב רוח-הסערה ותוך שהוא מקפץ מגדה לגדה, על פני המים ובזינוקים אדירים מעל עצים שנטו לכיוון המים או כדי להימנע ממכשולים אחרים. הגענו אל המעגן האחרון. כאן, על הגדה הצפונית, היה מזח עשוי אבן שהחזיק מעמד במשך עידנים בזכות הקסם שהוטמע בו. מעבר לו הייתה קרחת יער גדולה שבה ניצב עד לא מזמן מחנה משלחת דמי-הדרקון שנעלמה (לא הגיעו שמועות מצידם כבר חצי שנה). המחנה היה שרוף לחלוטין והרוס. חשנו בנוכחות של איזור פראא (WYLD) באיזור וראינו את השפעותיו. בדרך לכאן נתקלנו בעצים שעוותו על ידי המים שנסחפו מאיזורי הפראא וביצורים מוזרים. כעת היה עלינו להצפין דרך הג'ונגל בדרכנו אל רת'אס עצמה. סנג'אשי הפעיל את מטה השירה כדי לעצב ממזח האבן העתיק מנשא גדול וכבד, וזימן את רוח התחבורה המכונפת שתישא אותנו הלאה. נחרדתי לראות אותו מחריב במחי יד אתר שעמד במקומו במשך מאות שנים או יותר בגלל צורך רגעי. אני חושש שאני מתחיל להבין את העידן הזה - עידן של הריסות ושאריות שיש להתחרות עליהן, לנצל אותן ולנוע הלאה תוך כדי מאבק. בקרוב נגיע לרת'אס האדירה.
להלן: 'לעולם בעקבות השמש' מאת פרנהייט: אני סאאבידן, שומר מהדרג השביעי בפירמידת השמש - המקדש האדיר שהוקם לכבוד השמש הלתי מנוצח ברת'אס, בירת מלכי הדרקון והעיר הראשונה שהעולם ידע מעולם. ישנתי במשך שנות שלטונה של קיסרית הארגמן, ישנתי במהלך משטר השוגונים וישנתי בזמן שדמי הדרקון הפכו שמועות וחששות למציאות, בגדו בסולארים האדירים של ימי קדם, רצחו אותם ולקחו את השליטה בעולם לעצמם. ישנתי זמן רב מדי. הסולארים שפגשתי במבצר הנעלם הם רק צל של הסולארים של ימי קדם. כשאדוני היה מדבר האדמה הייתה רועדת ובני התמותה היו נתקפים יראה ופחד. כאשר היה נושא את ידיו היו צבאות מנצחים על פי רצונו והים היה גואה. כשהיה מישיר מבט בערה בו אש השמש הבלתי מנוצח והיה ברור לעין כל כי הוא נסיך הבריאה, עליון על כל ברואי האלים והקדמונים. אך אדוני היה חסר חמלה, קשה, ויסלחו לי הגלגולים השמיימיים - הוא היה מטורף. בערוב ימי העידן הראשון הוא נעשה נתון להתקפי זעם וקינאה, אכזריות ומרה שחורה. הסולארים שפגשתי היו בבירור צעירים וחלשים (אך הם סולארים, יש בהם את הפוטנציאל להיעשות לאדירים כהרים ובלתי ניתנים לעצירה כמו סופת ברקים). הדבר שהפריע לי בראשונה היה עוניים, חפצי הפלא המעטים שברשותם - היעדר משרתים יסודנים, שדים ורוחות. בדרך לרת'אס למדתי שהם מתקשים להתמודד עם איומים אחרים. הם נאלצו להסתיר את זהותם (אני הסוויתי את עצמי כבן אנוש בעזרת כח האשליה של נתיב המים הבוהקים) ולהשיג מידע באמצעות תחקור עוברי אורח ואיסוף שמועות ורמזים. בחנות שבעיר JADES המוכר העז ללעוג להם ואני הייתי מוכן לשחוט אותו במקום, אולם הוגו לקח אותי הצידה ופקד עלי (הם מנומסים ואדיבים כל כך לפעמים!) להניח לו. רכשנו ציוד להישרדות בג'ונגל ועלינו על סירה שהובילה אותנו הלאה. לבסוף החלנו להתקדם דרך הג'ונגל ולאחר שהשגנו מרחק ביטחון מספק הפעיל סנג'אשי, המכשף הסולארי, שוב את לחש רוכב רוח-הסערה ותוך שהוא מקפץ מגדה לגדה, על פני המים ובזינוקים אדירים מעל עצים שנטו לכיוון המים או כדי להימנע ממכשולים אחרים. הגענו אל המעגן האחרון. כאן, על הגדה הצפונית, היה מזח עשוי אבן שהחזיק מעמד במשך עידנים בזכות הקסם שהוטמע בו. מעבר לו הייתה קרחת יער גדולה שבה ניצב עד לא מזמן מחנה משלחת דמי-הדרקון שנעלמה (לא הגיעו שמועות מצידם כבר חצי שנה). המחנה היה שרוף לחלוטין והרוס. חשנו בנוכחות של איזור פראא (WYLD) באיזור וראינו את השפעותיו. בדרך לכאן נתקלנו בעצים שעוותו על ידי המים שנסחפו מאיזורי הפראא וביצורים מוזרים. כעת היה עלינו להצפין דרך הג'ונגל בדרכנו אל רת'אס עצמה. סנג'אשי הפעיל את מטה השירה כדי לעצב ממזח האבן העתיק מנשא גדול וכבד, וזימן את רוח התחבורה המכונפת שתישא אותנו הלאה. נחרדתי לראות אותו מחריב במחי יד אתר שעמד במקומו במשך מאות שנים או יותר בגלל צורך רגעי. אני חושש שאני מתחיל להבין את העידן הזה - עידן של הריסות ושאריות שיש להתחרות עליהן, לנצל אותן ולנוע הלאה תוך כדי מאבק. בקרוב נגיע לרת'אס האדירה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.