Lesson in survival
28/03
אפשר לומר שמאז שחזרתי, לא ניגנתי מוזיקה בחדר. הנקודות הבודדות בהן זה קרה לא נספרות בזרם האינסופי של הזמן שעמד פה בחודשים האחרונים, כמעט ללא משבי רוח, אל מול החלונות הסגורים והעיר הדוממת בחוץ. אפשר לומר שלא חיברתי שומדבר, לא מילים ולא צלילים ולא קוים ולא רעיונות ולא פריימים, השארתי עצמים פזורים בחלל ולא קשרתי ביניהם. נתתי להם לשקוע לרצפה הכבדה ושקעתי בעצמי בשנת החורף שלא היתה לי בשנה הקפואה שקדמה לחודשים האחרונים.
הג׳ט לג של שעון הקיץ השאיר את השמש דולקת כשהמחוגים על השעון כבר כיבו אותה אצלי בגוף ואני כבר לא רגילה למילה ״קיץ״ בפעימות הזמן הפרטי שלי, כבר התרגלתי שכל עונת מעבר היא סתיו והגוף תקוע על שריטה והתקליט קופץ שוב ושוב לאותה הרצועה שלא מאפשרת לי להמשיך הלאה. האור המעומעם של שבע בערב החזיר אליי את For The Roses של ג׳וני מיטשל, אחת היצירות שלה שלא זוכות להדים העמוקים של Blue או לפעמונים של Ladies of the Canyon, על אף שיש כאן הדים ופעמונים וצביטות חדות וגלגולים ארוכים של קלידים. אז היום בחרתי לפתוח את דלת המרפסת לעיר שמתחת ולתת לו להתנגן בחדר ולזלוג החוצה למרחב הביניים הזה, ולהתערבב עם התנועה העצלה של כמעט-צאת-השבת ועם הרוח של הקומה החמישית.
Lesson in survival
Spinning out on turns
That gets you tough
Guru books-the Bible
Only a reminder
That you're just not good enough
You need to believe in something
בוקר אחד את קמה ואת מגלה שאת חולה. לשנת החורף שלך יש שם ובשש אותיות הוא מפריד אותך מהגוף שלך, נותן לו את ההצדקה ולך את ה-way out מהתחושה התמידית שכבר חודשים מאכלת אותך, שאת לא-בסדר. אבל זה לא עובד, משהו שם לא מסתדר וכלכך קשה להפריד ולהתחיל לארגן את עצמך מחדש. לכאורה זה לא ביג-דיל, זה שכיח ואמנם זה לכל החיים אבל את תאכילי את עצמך יום-יום את מה שהגוף לא מוכן לייצר, ואת תהיי בסדר. ובכל זאת את מרגישה נבגדת. את צריכה לקחת נשימה ולהרים ידיים ולהתחיל לבנות את החיים שלך סביבו, אבל את לא מוכנה לבנות את החיים שלך סביב אף אחד שהוא לא עצמך.
שיעור בהישרדות. כזו עם איים בודדים ומרחבים שמפרידים בינך לבין מי שסביבך, בין מי שאת אוהבת, כזו שמצמצמת את הכל למינימום ומאלצת אותך לחלק את האנרגיות שלך נכון וחכם. שורות קצרות היא כותבת, רק כמה מילים בין מרווחי נשימה על רגעים פשוטים וכבדים. מחשבות מתערבבות באירועים. איך מפרידים את מה שרץ לך בראש ומה שרץ לך מול העיניים, ללמוד את המרחב שלך מחדש. איפה האיברים שלך נמצאים, מה המרחק בינך לבין מי שמולך.
"Come with me
I know the way," she says
"It's down, down, down the dark ladder
Do you want to contact somebody first?
Does it really matter?
You can come now
Or you can come later"
השקיעה מאחורי ואני מביטה לחלק של השמים שמשחיר קודם. מערבולות הצבעים יגיעו לכאן עוד כמה שעות, אם השמים ישארו חלקים אפשר יהיה לראות את הרי אדום מעמיקים בין הכתום לאדום. אני אישן בשעה הזאת. הצמחים שניסיתי לגדל באדנית מתו כבר לפני כמה ימים. בקושי לעצמי אני מצליחה להזכיר לשתות. כמה זמן לא החלפתי צד בתקליט ונתתי לשקט בין השירים לשטוף את החדר. האבק על החפצים התגעגע לגלים שירעידו אותו, גם זה על האיברים הפנימיים שלי, אבל היובש של החורף הזה הפך את הגלים לחלקיקים והם נתקלו במסננת הצפופה של העור.
אם יש משהו שלמדתי במסע הארוך שהתחלתי לפני שנה, זה שעצמאות לא נמדדת ביכולת להסתדר לבד, אלא ביכולתי לבקש עזרה, וביכולת לחלוק את החיים, או נתחים מהם, עם מישהו. זה היה שיעור כואב, וחשוב, והעצמאות שחשבתי שהיתה לי השאירה אותי חסרת אונים. המאבק הפנימי בין מי שאני, למי שאני רוצה ללמוד להיות. ברגעים הקשים הפנמתי, אבל הקומפורט זון מנוון אותך. אולי האתגר הגדול הוא להצליח לחיות בקצוות שלו גם ביומיום ובאותם הרחובות, בלי לברוח לצד השני של העולם. בחדר עם שולחנות שרטוט שלא ישבת לידם כבר כמה חודשים. לצמצם את האתגרים שלך למינימום ההכרחי. אולי כאן צריך לנצח קודם.
Does it really matter?
עכשיו, או אחר-כך. מתישהו זה יקרה, לפחות אני אדע שאני לא לבד, כל עוד היא איתי בחדר.
הדדוקציה קשה לי פתאום, להפיק את הלקחים מהרגעים הגדולים ולטחון לאבקות ולפזר אותם במינון הנכון מעל המנה הנוכחית, לערבב ולטעום.
Papa knows somehow he set me free
Mama thinks she spoilt me rotten
She blames herself
But papa he blesses me
It's a rough road to travel
Mama let go now
It's always called for me
השירים מתחלפים והשמים הושטחו ללוח כחול-כהה, והאורות נוצצים, העין יכולה להתרגל מהר למעבר בין הגוונים והאוזן לתנועת המכוניות, להפריד בין סוגי האבן או בין הכביש לפסנתר. ג׳וני משקה אותי, האויר של הקומה החמישית, המכוניות שמתרחקות מתחתיי והאנשים שנוסעים בהן, למקום אחר, מצטלבים בחיים של למאית שניה. כמה פרטיות יכולה להיות במרפסת, בלפתוח דלת צרה למלבן מהחיים שלי בדמות כורסה ושידה וחצי שולחן.
28/03
אפשר לומר שמאז שחזרתי, לא ניגנתי מוזיקה בחדר. הנקודות הבודדות בהן זה קרה לא נספרות בזרם האינסופי של הזמן שעמד פה בחודשים האחרונים, כמעט ללא משבי רוח, אל מול החלונות הסגורים והעיר הדוממת בחוץ. אפשר לומר שלא חיברתי שומדבר, לא מילים ולא צלילים ולא קוים ולא רעיונות ולא פריימים, השארתי עצמים פזורים בחלל ולא קשרתי ביניהם. נתתי להם לשקוע לרצפה הכבדה ושקעתי בעצמי בשנת החורף שלא היתה לי בשנה הקפואה שקדמה לחודשים האחרונים.
הג׳ט לג של שעון הקיץ השאיר את השמש דולקת כשהמחוגים על השעון כבר כיבו אותה אצלי בגוף ואני כבר לא רגילה למילה ״קיץ״ בפעימות הזמן הפרטי שלי, כבר התרגלתי שכל עונת מעבר היא סתיו והגוף תקוע על שריטה והתקליט קופץ שוב ושוב לאותה הרצועה שלא מאפשרת לי להמשיך הלאה. האור המעומעם של שבע בערב החזיר אליי את For The Roses של ג׳וני מיטשל, אחת היצירות שלה שלא זוכות להדים העמוקים של Blue או לפעמונים של Ladies of the Canyon, על אף שיש כאן הדים ופעמונים וצביטות חדות וגלגולים ארוכים של קלידים. אז היום בחרתי לפתוח את דלת המרפסת לעיר שמתחת ולתת לו להתנגן בחדר ולזלוג החוצה למרחב הביניים הזה, ולהתערבב עם התנועה העצלה של כמעט-צאת-השבת ועם הרוח של הקומה החמישית.
Lesson in survival
Spinning out on turns
That gets you tough
Guru books-the Bible
Only a reminder
That you're just not good enough
You need to believe in something
בוקר אחד את קמה ואת מגלה שאת חולה. לשנת החורף שלך יש שם ובשש אותיות הוא מפריד אותך מהגוף שלך, נותן לו את ההצדקה ולך את ה-way out מהתחושה התמידית שכבר חודשים מאכלת אותך, שאת לא-בסדר. אבל זה לא עובד, משהו שם לא מסתדר וכלכך קשה להפריד ולהתחיל לארגן את עצמך מחדש. לכאורה זה לא ביג-דיל, זה שכיח ואמנם זה לכל החיים אבל את תאכילי את עצמך יום-יום את מה שהגוף לא מוכן לייצר, ואת תהיי בסדר. ובכל זאת את מרגישה נבגדת. את צריכה לקחת נשימה ולהרים ידיים ולהתחיל לבנות את החיים שלך סביבו, אבל את לא מוכנה לבנות את החיים שלך סביב אף אחד שהוא לא עצמך.
שיעור בהישרדות. כזו עם איים בודדים ומרחבים שמפרידים בינך לבין מי שסביבך, בין מי שאת אוהבת, כזו שמצמצמת את הכל למינימום ומאלצת אותך לחלק את האנרגיות שלך נכון וחכם. שורות קצרות היא כותבת, רק כמה מילים בין מרווחי נשימה על רגעים פשוטים וכבדים. מחשבות מתערבבות באירועים. איך מפרידים את מה שרץ לך בראש ומה שרץ לך מול העיניים, ללמוד את המרחב שלך מחדש. איפה האיברים שלך נמצאים, מה המרחק בינך לבין מי שמולך.
"Come with me
I know the way," she says
"It's down, down, down the dark ladder
Do you want to contact somebody first?
Does it really matter?
You can come now
Or you can come later"
השקיעה מאחורי ואני מביטה לחלק של השמים שמשחיר קודם. מערבולות הצבעים יגיעו לכאן עוד כמה שעות, אם השמים ישארו חלקים אפשר יהיה לראות את הרי אדום מעמיקים בין הכתום לאדום. אני אישן בשעה הזאת. הצמחים שניסיתי לגדל באדנית מתו כבר לפני כמה ימים. בקושי לעצמי אני מצליחה להזכיר לשתות. כמה זמן לא החלפתי צד בתקליט ונתתי לשקט בין השירים לשטוף את החדר. האבק על החפצים התגעגע לגלים שירעידו אותו, גם זה על האיברים הפנימיים שלי, אבל היובש של החורף הזה הפך את הגלים לחלקיקים והם נתקלו במסננת הצפופה של העור.
אם יש משהו שלמדתי במסע הארוך שהתחלתי לפני שנה, זה שעצמאות לא נמדדת ביכולת להסתדר לבד, אלא ביכולתי לבקש עזרה, וביכולת לחלוק את החיים, או נתחים מהם, עם מישהו. זה היה שיעור כואב, וחשוב, והעצמאות שחשבתי שהיתה לי השאירה אותי חסרת אונים. המאבק הפנימי בין מי שאני, למי שאני רוצה ללמוד להיות. ברגעים הקשים הפנמתי, אבל הקומפורט זון מנוון אותך. אולי האתגר הגדול הוא להצליח לחיות בקצוות שלו גם ביומיום ובאותם הרחובות, בלי לברוח לצד השני של העולם. בחדר עם שולחנות שרטוט שלא ישבת לידם כבר כמה חודשים. לצמצם את האתגרים שלך למינימום ההכרחי. אולי כאן צריך לנצח קודם.
Does it really matter?
עכשיו, או אחר-כך. מתישהו זה יקרה, לפחות אני אדע שאני לא לבד, כל עוד היא איתי בחדר.
הדדוקציה קשה לי פתאום, להפיק את הלקחים מהרגעים הגדולים ולטחון לאבקות ולפזר אותם במינון הנכון מעל המנה הנוכחית, לערבב ולטעום.
Papa knows somehow he set me free
Mama thinks she spoilt me rotten
She blames herself
But papa he blesses me
It's a rough road to travel
Mama let go now
It's always called for me
השירים מתחלפים והשמים הושטחו ללוח כחול-כהה, והאורות נוצצים, העין יכולה להתרגל מהר למעבר בין הגוונים והאוזן לתנועת המכוניות, להפריד בין סוגי האבן או בין הכביש לפסנתר. ג׳וני משקה אותי, האויר של הקומה החמישית, המכוניות שמתרחקות מתחתיי והאנשים שנוסעים בהן, למקום אחר, מצטלבים בחיים של למאית שניה. כמה פרטיות יכולה להיות במרפסת, בלפתוח דלת צרה למלבן מהחיים שלי בדמות כורסה ושידה וחצי שולחן.
)
