meandmeandme
New member
Just Call Me Holdan Junior../images/Emo11.gif
אם יש עוד אנשים שמסוגלים להוכיח שפינק פלויד היא לא להקה אדירה, משמעותית ומהפכנית בכל הקשור למוסיקה פשוט תשאלו אותם "כמה להקות שאתם מכירים מצליחות להגיע החלל החיצון על מעמקי הים ב3 השנים הראשונות?". התשובה היחידה שאתם תקבלו תיהיה סדרת גימגומים מבלבלת. אם לא הבנתי אני מתכוון לשנים 67-70, מהחלילן (Piper at the Gates of Dawn) שנותן תחושה של ריחוף חופשי ומשוחרר למדל (Meddle) שתופס אותך בין שתי זרועתיו ומטביע אותך בים עמוק של צלילים. על החלילן אמרו כבר כמעט הכול והוא אפילו נכנס במקום השני לעשריית ה"פסיכודלים חובה" אבל לא נראה לי שמספיק אנשים מברכים את מדל באהדה שהוא צריך לקבל. הדיסק הזה (שיצא בשנת 1971) מראה עד כמה פינק פלויד היו מתקדמים לתקופתם מבחינת המקצועניות והשליטה באולפן. מבחינת ההקלטה, הדיסק הזה מכיל הכול, מאפקטים חדשניים וקולות רקע מוזרים לכלבים מיללים עד לרישרושי מים עדינים. אי אפשר להתעלם מההפקה המושקעות (והמשתלמת) שהופכת את הדיסק הזה לגדול פי כמה וכמה. לדעתי המכה היחידה שספג הדיסק הזה בגלל הוצעתו המוקדמת היא העובדה שהוא הגיע לפני הסינטי. מגע קטן של קלידים ממוחשבים יכלו לתת לדיסק הזה את המגע הסופי שמגיע לו. אם תרגיעו אותי קצת ותגרמו לי להפסיק לדבר על ההקטלה עצמה אתם יכולים להכניס אותי לאטרף אין סופי בנושא המוסיקה המצוינת שהדיסק הזה מיכל. נעשה את זה כמו בימים הטובים, אחד אחד, לפי הסדר. 1. One of these days - קטע חזק ועוצמתי שמנער אותך מכל ספק לגבי השאלה "האם הדיסק הזה משעמם?". עם כניסת התופים העיניים שלך נפתחות והאוזנים מתאמצות לקלוט כמה שיותר מצריחות הגיטרה שנשמעות על רקע הליווי העצבני ומשלימות אותו בעדינות יתרה. הקטע פורץ חזק על תוך קטע אילתור חותך על שני גיטרות סלייד וממשיך להדהים עם הנכונות לנסות דברים חדשים ולזרום עם כל מה שנשמע מעניין. 2. A Pillow of Wind - גם אם לא שמעתם אותו מעולם אתם יכולים להבין לפי השם איזה הרגשה יש לשיר הזה. רוח, וכריות, שתי דברים כל כך רכים, וכך גם, מין הצפוי, השיר. כרית הרוחות הזאת היא בלדה אקוסטית רכה ומענגת שנגמרת מהר מדי לטעמי. שירתו הרגישה של גילמור מתבטאת פה במיטבה ואכן זהו אחד השירים שגרמו לי להעדיף את השירה המרגיעה של גילמור על שירתו הצווחנית של וארטס. אך השירה אינה מזניחה את המנגינה. הליווי הוא הרמוניה מיוחדים בין גיטרה אקוטסית, גיטרת סלייד כבדה וליווי אורגן דרמטי. הצלילים מלווים את השירה המלודית במין באלגן הגיוני שכזה שנותן לשיר מגע פסיכודלי אך עדיין שומרות על ניתוק מוחלט מכל השפעותיו של בארט (שיבורכו גם הם). גם מילולית השיר הזה נעים במיוחד. מספר תיאורים סוחפים שמגיעים זה אחר זה עם מילודיה איטית שהופכת אותם לכלי נוסף הגורם לשיר הזה להיות אחת מהבלדות האקוסטיות הכי יפות ששמעתי בחיי. 3. Fearless - עוד בלדה תוצרת גילמור\ואטרס, אולם מעט יותר חשמלית עדיין רגישה וסוחפת. המילים מספרות על שתי סוגי אנשים, האחד: מחושב, סבלני, מתחשב ומסיים דברים בבוא הזמן. השני: פזיז, מפוזר, אנוכי, ומרוב חוסר סבלנות מפשל בכל מעשיו. מילים אלו התחברו אלי במיוחד בגלל נתיותי להיות מהסוג השני ועזרו לי לשים לב היכן אני טועה. הריף העולה המלווה את השיר לכל אורכו ממכר במיוחד ומראה בשנית ובשלישית את העבודה המציונת שגילמור עשה בדיסק הזה עם מספר רב של גיטרות. (וכן, שירתו המתמשכת של גילמור מכה שנית גם כאן) 4. San Tropez - השיר השני הכי אוהב עלי בדיסק הזה. שיר ג'אזי במיוחד שהוא כמעט שיר אהבה (נו, אל תגידו לי שבאמת ציפיתם לשיר אהבה של ממש מפינק פלויד) ושוב מבריק במיוחד מבחינת המלודיה בשירה (של רוג'ר הפעם, אך שירה מצוינת בהחלט, ביותר, עד מאוד). המילים מרגשות, הקצב מקפיץ, מחזיר שוב את העיניין לדיסק ומשאיר חיוך שיעביר אותכם דרך חלק נכבד ממה שנשאר מאלבום המופט הזה. 5. Seamus - טוב, תראו, אותי זה פשוט שעשע. כמה עוד להקות לקחו כלב ונתנו לו לשיר בלוז? (לאלה הסקרנים מבינכם שלא שמעו את הדיסק מעולם: השיר הזה הוא קטע בלוז עם ליווי פסנתר-גיטרה-מפוחית והקול המוביל בו הוא כלב שיודע לשיר בסולם סי מינור) 6. Echoes - חכו שנייה, אני צריך כמה דקות להתאושש... ... ... ... . .. אחחחח... רק לשמוע את השם הזה עושה לי ניצנוצים בעיניים. אכן, היצירה הזאת היא מאותם יצירות שניתן להגדיר כ"קסומות". ואם זאת היצירה הקסומה הראשונה שהכרתם אני בטוח שנשארתם עם רושם מצוין ורצון עז ל"עוד! עוד! עוד!" מה"קליק" הזיופי הראשון של הפסנתר שפותח את היצירה המדהימה הזאת, עד לסירנה (שדרך אגב נורא מתאימה בימים אלה של מלחמה) התוקפנית שמקיפה אותנו מכל כיוון וסוגרת את הקטע בגאונות של ממש. היצירה הזאת היא לא פחות ממושלמת! לשמוע את סימפוניית הפלאים הזאת היא כמו לשבת ליד הים קצת לפני הזריחה ולרצות כל כך לקפוץ לתוכו. להסתכל על הגלים המתגללים משנים את צבעם מכחול לסגול לכחול תחת שמי הלילה האפלוליים ולנסות לשייך לכל גל את הצליל שהוא עושה שניה לפני שהצליל מגיע לאוזן. רק לקראת שחר חברי הלהקה מרשים לנו לצלול עמוק לתוך הים ולרקוד עם הדגים לצליל גרוב משכנע מבית גילמור\רייט שהופך את הלילה הימי שלנו למושלם. אחרי בוגי תת-ימי מטורף אנחנו מושכים את עצמו מעל לפני המים וצופים בנץ מרחף מעלינו ושורק צווחת רצח על תוך גופינו הקופא ובדיוק לפני שאנחנו מרגישים כי לא יכולים יותר אנחנו מופתעים לשמוע את שירתם המשותפת של גילמור ורייט ממלאות את אוזנינו בהרמוניה מטריפה שמחזירה אותנו בחזרה להפנוט שבצלילי בגלים ומשכיחה מאיתנו את ציפור הטרף המאיימת עלינו מאל-על. בעוד אנחנו מסובבים גבינו לים הצלילם אנחנו זוכים לשמוע סולו אחרון לפני שחוזרים הביתה ונפרדים מהמוסיקה הפלאית אחת ולתמיד, עד לשמיעה הבאה. הסולו הוא כמובן מהמוצלחים ביותר. סולו משותף נוסף של רייט וגילמור בו הגיטרה משלימה את צלילי האורגן וממירה את ההרמוניות לטיפות קטנות של גן עדן שמטפטפות עלינו מרחוק בעוד אנחנו עוזבים בחרטה את הים המופלא בידיעה מוחלטות שאנחנו נחזור ל"עוד! עוד! עוד!"
אם יש עוד אנשים שמסוגלים להוכיח שפינק פלויד היא לא להקה אדירה, משמעותית ומהפכנית בכל הקשור למוסיקה פשוט תשאלו אותם "כמה להקות שאתם מכירים מצליחות להגיע החלל החיצון על מעמקי הים ב3 השנים הראשונות?". התשובה היחידה שאתם תקבלו תיהיה סדרת גימגומים מבלבלת. אם לא הבנתי אני מתכוון לשנים 67-70, מהחלילן (Piper at the Gates of Dawn) שנותן תחושה של ריחוף חופשי ומשוחרר למדל (Meddle) שתופס אותך בין שתי זרועתיו ומטביע אותך בים עמוק של צלילים. על החלילן אמרו כבר כמעט הכול והוא אפילו נכנס במקום השני לעשריית ה"פסיכודלים חובה" אבל לא נראה לי שמספיק אנשים מברכים את מדל באהדה שהוא צריך לקבל. הדיסק הזה (שיצא בשנת 1971) מראה עד כמה פינק פלויד היו מתקדמים לתקופתם מבחינת המקצועניות והשליטה באולפן. מבחינת ההקלטה, הדיסק הזה מכיל הכול, מאפקטים חדשניים וקולות רקע מוזרים לכלבים מיללים עד לרישרושי מים עדינים. אי אפשר להתעלם מההפקה המושקעות (והמשתלמת) שהופכת את הדיסק הזה לגדול פי כמה וכמה. לדעתי המכה היחידה שספג הדיסק הזה בגלל הוצעתו המוקדמת היא העובדה שהוא הגיע לפני הסינטי. מגע קטן של קלידים ממוחשבים יכלו לתת לדיסק הזה את המגע הסופי שמגיע לו. אם תרגיעו אותי קצת ותגרמו לי להפסיק לדבר על ההקטלה עצמה אתם יכולים להכניס אותי לאטרף אין סופי בנושא המוסיקה המצוינת שהדיסק הזה מיכל. נעשה את זה כמו בימים הטובים, אחד אחד, לפי הסדר. 1. One of these days - קטע חזק ועוצמתי שמנער אותך מכל ספק לגבי השאלה "האם הדיסק הזה משעמם?". עם כניסת התופים העיניים שלך נפתחות והאוזנים מתאמצות לקלוט כמה שיותר מצריחות הגיטרה שנשמעות על רקע הליווי העצבני ומשלימות אותו בעדינות יתרה. הקטע פורץ חזק על תוך קטע אילתור חותך על שני גיטרות סלייד וממשיך להדהים עם הנכונות לנסות דברים חדשים ולזרום עם כל מה שנשמע מעניין. 2. A Pillow of Wind - גם אם לא שמעתם אותו מעולם אתם יכולים להבין לפי השם איזה הרגשה יש לשיר הזה. רוח, וכריות, שתי דברים כל כך רכים, וכך גם, מין הצפוי, השיר. כרית הרוחות הזאת היא בלדה אקוסטית רכה ומענגת שנגמרת מהר מדי לטעמי. שירתו הרגישה של גילמור מתבטאת פה במיטבה ואכן זהו אחד השירים שגרמו לי להעדיף את השירה המרגיעה של גילמור על שירתו הצווחנית של וארטס. אך השירה אינה מזניחה את המנגינה. הליווי הוא הרמוניה מיוחדים בין גיטרה אקוטסית, גיטרת סלייד כבדה וליווי אורגן דרמטי. הצלילים מלווים את השירה המלודית במין באלגן הגיוני שכזה שנותן לשיר מגע פסיכודלי אך עדיין שומרות על ניתוק מוחלט מכל השפעותיו של בארט (שיבורכו גם הם). גם מילולית השיר הזה נעים במיוחד. מספר תיאורים סוחפים שמגיעים זה אחר זה עם מילודיה איטית שהופכת אותם לכלי נוסף הגורם לשיר הזה להיות אחת מהבלדות האקוסטיות הכי יפות ששמעתי בחיי. 3. Fearless - עוד בלדה תוצרת גילמור\ואטרס, אולם מעט יותר חשמלית עדיין רגישה וסוחפת. המילים מספרות על שתי סוגי אנשים, האחד: מחושב, סבלני, מתחשב ומסיים דברים בבוא הזמן. השני: פזיז, מפוזר, אנוכי, ומרוב חוסר סבלנות מפשל בכל מעשיו. מילים אלו התחברו אלי במיוחד בגלל נתיותי להיות מהסוג השני ועזרו לי לשים לב היכן אני טועה. הריף העולה המלווה את השיר לכל אורכו ממכר במיוחד ומראה בשנית ובשלישית את העבודה המציונת שגילמור עשה בדיסק הזה עם מספר רב של גיטרות. (וכן, שירתו המתמשכת של גילמור מכה שנית גם כאן) 4. San Tropez - השיר השני הכי אוהב עלי בדיסק הזה. שיר ג'אזי במיוחד שהוא כמעט שיר אהבה (נו, אל תגידו לי שבאמת ציפיתם לשיר אהבה של ממש מפינק פלויד) ושוב מבריק במיוחד מבחינת המלודיה בשירה (של רוג'ר הפעם, אך שירה מצוינת בהחלט, ביותר, עד מאוד). המילים מרגשות, הקצב מקפיץ, מחזיר שוב את העיניין לדיסק ומשאיר חיוך שיעביר אותכם דרך חלק נכבד ממה שנשאר מאלבום המופט הזה. 5. Seamus - טוב, תראו, אותי זה פשוט שעשע. כמה עוד להקות לקחו כלב ונתנו לו לשיר בלוז? (לאלה הסקרנים מבינכם שלא שמעו את הדיסק מעולם: השיר הזה הוא קטע בלוז עם ליווי פסנתר-גיטרה-מפוחית והקול המוביל בו הוא כלב שיודע לשיר בסולם סי מינור) 6. Echoes - חכו שנייה, אני צריך כמה דקות להתאושש... ... ... ... . .. אחחחח... רק לשמוע את השם הזה עושה לי ניצנוצים בעיניים. אכן, היצירה הזאת היא מאותם יצירות שניתן להגדיר כ"קסומות". ואם זאת היצירה הקסומה הראשונה שהכרתם אני בטוח שנשארתם עם רושם מצוין ורצון עז ל"עוד! עוד! עוד!" מה"קליק" הזיופי הראשון של הפסנתר שפותח את היצירה המדהימה הזאת, עד לסירנה (שדרך אגב נורא מתאימה בימים אלה של מלחמה) התוקפנית שמקיפה אותנו מכל כיוון וסוגרת את הקטע בגאונות של ממש. היצירה הזאת היא לא פחות ממושלמת! לשמוע את סימפוניית הפלאים הזאת היא כמו לשבת ליד הים קצת לפני הזריחה ולרצות כל כך לקפוץ לתוכו. להסתכל על הגלים המתגללים משנים את צבעם מכחול לסגול לכחול תחת שמי הלילה האפלוליים ולנסות לשייך לכל גל את הצליל שהוא עושה שניה לפני שהצליל מגיע לאוזן. רק לקראת שחר חברי הלהקה מרשים לנו לצלול עמוק לתוך הים ולרקוד עם הדגים לצליל גרוב משכנע מבית גילמור\רייט שהופך את הלילה הימי שלנו למושלם. אחרי בוגי תת-ימי מטורף אנחנו מושכים את עצמו מעל לפני המים וצופים בנץ מרחף מעלינו ושורק צווחת רצח על תוך גופינו הקופא ובדיוק לפני שאנחנו מרגישים כי לא יכולים יותר אנחנו מופתעים לשמוע את שירתם המשותפת של גילמור ורייט ממלאות את אוזנינו בהרמוניה מטריפה שמחזירה אותנו בחזרה להפנוט שבצלילי בגלים ומשכיחה מאיתנו את ציפור הטרף המאיימת עלינו מאל-על. בעוד אנחנו מסובבים גבינו לים הצלילם אנחנו זוכים לשמוע סולו אחרון לפני שחוזרים הביתה ונפרדים מהמוסיקה הפלאית אחת ולתמיד, עד לשמיעה הבאה. הסולו הוא כמובן מהמוצלחים ביותר. סולו משותף נוסף של רייט וגילמור בו הגיטרה משלימה את צלילי האורגן וממירה את ההרמוניות לטיפות קטנות של גן עדן שמטפטפות עלינו מרחוק בעוד אנחנו עוזבים בחרטה את הים המופלא בידיעה מוחלטות שאנחנו נחזור ל"עוד! עוד! עוד!"